הנקראות ביותר

"מסוכנים לארגון": כך נדחקים חולי סרטן מחוץ למקומות עבודה

חולי סרטן רבים מעידים שהם צריכים להיאבק לא רק במחלה אלא גם בארגונים שמרעים את תנאי העבודה שלהם ודוחקים אותם החוצה ● דינה שכנוביץ', שמתמודדת עם סרטן זה שנים ארוכות, מספרת דווקא על חוויה אחרת, אבל יודעת שהיא יוצאת דופן: ”חשוב לי להעביר את המסר שצריך לתת לאנשים עם סרטן להישאר במקום העבודה"

חשיבותו של צוות רב מקצועי בטיפול המיטבי בחולה הסרטן / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
חשיבותו של צוות רב מקצועי בטיפול המיטבי בחולה הסרטן / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

דינה שכנוביץ', בת 54, מכירה מקרוב את מחלת הסרטן, וליתר דיוק - את סרטן השד. בגיל 35 הסרטן פרץ אצלה בפעם הראשונה, וכעבור שבע שנים פרץ שוב. ואז, כאשר היה כבר נדמה שהסרטן הוא נחלת העבר, הוא הופיע בשלישית, והפעם במצב גרורתי. זה קרה לפני שנתיים וחצי. לכל אורך השנים הללו, שכנוביץ', העוסקת בתחום השיווק בחברות תרופות, לא חדלה לעבוד.

ב-14 השנים האחרונות היא עובדת בחברת התרופות אלי לילי ישראל, ולמעשה פעמיים במהלך שנות עבודתה בחברה חלתה בסרטן. "למעט פעם אחת, לפני עשור, שבה יצאתי לחופשת מחלה של חודש וחצי (על חשבון קצבת אובדן כושר עבודה, מטעם ביטוח המנהלים - ה"ו) ועוד חופשת קיץ השנה על חשבון ימי המחלה שלי - תמיד עבדתי ותרמתי. גם כיום, כשכבר ברור שלא אצא מזה, אני ממשיכה לעבוד בחברה בחצי משרה. יכולתי לפדות את הפנסיה שלי, ויחד עם אובדן כושר העבודה להשתכר יותר משאני מרוויחה כיום. אבל אני לא רוצה. טוב לי לדעת שאני חיונית, תורמת ונתרמת", אומרת שכנוביץ'.

"לא רואים עליי שאני חולה. אני לא מסתובבת עם חצי רגל בקבר. חשוב לי להעביר את המסר שצריך לתת לאנשים עם סרטן את ההזדמנות להישאר במקום העבודה. שומעים הרבה על חולי סרטן ש'ראו את האור' ויצאו למסעות חיפוש עצמי, אך הרוב, לדעתי, פשוט רוצים להמשיך בשגרת חייהם. עם טיפה גמישות והכלה, אפשר לקבל המון גם מעובדים חולים ומחלימים. צריך לשנות את התפיסה החברתית בנוגע לסרטן ועבודה".

"אנשים חיים עם המחלה יותר מבעבר"

שכנוביץ' היא אחת מעשר מרואיינות שהשתתפו בעבודת מחקר שערכה סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב, לימור ריינדרס, בנושא סרטן ועבודה. ריינדרס כתבה את העבודה בליווי ד"ר לילך לוריא מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטה. את הרעיון למחקר, שעוסק בחסמים במקום העבודה העומדים מול חולים ומחלימים מסרטן, שאבה מסיפור אישי כואב. לפני כשנה נפטר אביה, אדרי, מסרטן קיבה - מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר. הסרטן התגלה במצב מפושט והאב נפטר בתוך פחות משנה מרגע הגילוי. "היינו במסע של הירתמות והישרדות עם אבא", מספרת ריינדרס. "עד לגילוי המחלה הוא עבד כטכנאי בתחום של טכנולוגיית מאפיות - מי שעוסק בהקמת מכונות הלחמים וכדומה. אבא ניהל פרויקטים גדולים ואהב מאוד את העבודה שלו. אחד הדברים שהקשו עליו יותר מכול הוא ההתנתקות מהעבודה. לא ברמה הכלכלית, כמו ברמת הנפש. הוא אהב לעבוד. העשייה העניקה לו משמעות. בגלל תופעות הלוואי הכרוכות בטיפולים, המשך העבודה לא היה אפשרי, והוא הוכר כנכה ב-100% על ידי ביטוח לאומי (על זכויות חולים במקומות עבודה ראו מסגרת - ה"ו)".

דינה שכנוביץ' בביה"ח./ צילום: תמונה פרטית

הסיכויים של ישראלים לחלות כיום בסרטן גבוהים מאוד - בין 25% ל-40%. מדי שנה מתגלים כ-30 אלף מקרי סרטן בישראל, מהשיעורים הגבוהים יחסית לאוכלוסיה בקרב מדינות OECD. לכן, אומרת ריינדרס, "כל כך חשוב לשמוע על קשיי ההתמודדות של חולים ולחשוב על פתרונות. אנשים חיים עם המחלה הרבה יותר מאשר בעבר".

ריינדרס רצתה לראיין בעבודתה נשים וגברים חולי סרטן בהווה ובעבר, אך בקבוצות התמיכה שאליהן נחשפה בניסיון לאתר מרואיינים השתתפו בעיקר נשים. היא גילתה שרבות מהן התמודדו לא רק עם קשיים בחזית המחלה, אלא גם עם קשיים בחזית המקצועית - כאשר מנהלים ומקומות עבודה נהגו בהן לא פעם באטימות ושרירות לב.

"חושבים שהחלמת ואתה חוזר מיד למסלול"

לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מעסיקים אינם יכולים לפטר עובדים רק בשל מוגבלותם, כל עוד הם "כשירים לתפקיד", אך ברור שהחוק נתון לפרשנות, ובפועל חלק מהמעסיקים לא עומדים בו.

"בעוד חוק עבודת נשים מעניק הגנה חזקה מאוד לנשים עובדות, בהקשר של היריון ולידה - חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לא מעניק אותה הגנה", אומרת ד"ר לוריא, ומתייחסת למשל לכך שמעסיק לא יכול לפטר אישה ששבה לעבוד מחופשת לידה במשך חודשיים, מגבלה שלא קיימת בנוגע לעובדים שהחלימו ממחלה.

ד"ר לילך לוריא / צילום: יחצ

המרואיינות של ריינדרס מספרות שנדחקו החוצה ממקום העבודה שלהן או פוטרו דווקא לאחר ההחלמה. מרואיינת בשם דפנה אמרה: "(מעסיקים) מנצלים את המומנטום ומפטרים בן אדם שגם ככה הוא חצי מת. הוא נלחם על החיים שלו ואז נותנים לו עוד מתנה". מרואיינת בשם שני סיפרה: "היה נראה שהם מטיסים אותי החוצה... אף פעם לא אמרתי לאף אחד שהתוכנית שלי לעזוב... זה סחט אותי נפשית ברמה שאי אפשר לתאר. זה היה טראומתי".

מרואיינת בשם דנה סיפרה שעם ההחלמה והחזרה לעבודה - הרעו את התנאים שלה. "לא ציפיתי ש(דווקא עכשיו) יקשו עליי עם יותר משמרות שלא היו קודם לכן, כוננויות. פתאום נדרש ממני לעשות, אחרי שכל חיי לא עשיתי. דווקא שאני חוזרת ממחלה אני צריכה לעשות? זה לא הגיוני... הדרישות הלכו ועלו ובסופו של דבר אני פשוט נשברתי".

שירן סיפרה שבזמן שעברה טיפולים החברה שבה עבדה גילתה הבנה אך כשהם הסתיימו "זה היה בתקופה שצריך לעשות MRI כדי לראות שהכול באמת. החברה שלי עברה תקופה מאוד מאוד קשה ורצו לפטר אותי, קיבלתי זימון לשימוע... התגובה שלי להזמנה לשימוע הייתה יותר קשה מהתגובה שלי לזה שאני חולה בסרטן. מבחינתי זו הייתה בגידה ממש".

שירן ומרואיינות נוספות דיברו על כך שלוקח זמן להחלים מסרטן - ואילו מעסיקים מצפים מעובדים שהחלימו לחזור מיד לתפקוד מלא. "(חושבים ש) החלמת, נגמר, זהו. את חוזרת למסלול. מה הבעיה? כאילו הגוף אותו הדבר, הנפש אותו דבר, אבל הם לא". למרואיינת בשם דנה נאמר מפורשות: "אם את חוזרת - את צריכה להיות כמו כולם". דנה תיארה יחס שהיה כה קשה, עד שנאלצה לעזוב את מקום העבודה. "כל פעם הרגשתי שאני מרימה את הראש מעל המים - ומטביעים אותי. שוב מרימה... ומטביעים אותך ואת בעצם צריכה להתמודד עם מיליון דברים... הם ריסקו אותי בקטע הזה... (החלטתי) שאני פשוט לא חוזרת לעבודה הזאת".

"החוויה של חוסר המוגנות בשוק העבודה עוברת כחוט השני בין הנשים ששוחחו אתי", מספרת ריינדרס. "זה הפתיע אותי. הרבה מהן סיפרו על חוויות של דחיקה החוצה מהמשרה עד כדי פיטורים, בעיקר בשלב שבו מחלימים ואמורים לחזור לשגרה. זו עוד חזית להתמודדות עבור אותן נשים. הכאב הכי גדול נבע מעצם זה שאיבדו את העבודה שלהן, שהיא מקור גדול למשמעות עבור אנשים. מרואיינות אמרו לי, 'הקדשנו חמש ועשר שנים למקום העבודה, וברגע האמת - הוא לא היה שם לצדנו'".

"המראיין התפתל"

רחלי, אחת המרואיינות במחקר, החלימה מסרטן ועוסקת במשאבי אנוש. דווקא היא, שליוותה בעצמה אנשים שחלו ונקלעו למשברים בחייהם, מצאה את עצמה במקום הנזקק לעזרה, כמחפשת עבודה. היא לא הסתירה את מחלתה, דבר שהכשיל אותה בראיונות עבודה. "(המראיין) התפתל ולא ידע איך לצאת מזה ואמר לי שאדבר איתו כשארגיש יותר טוב", סיפרה לריינדרס. מרואיינת נוספת, שרה, נתקלה באותו קושי. "חצי שנה חיפשתי מקום עבודה ללא הצלחה... היותי כרותת שד לא היה סוד והיה מקום עבודה שמאוד רציתי… (הבנתי שאמרו עליי): 'לקלוט את שרה זה... ריסק גדול מדי לחברה'".

ריינדרס ואביה המנוח אדרי, / צילום: תמונה פרטית

שכנוביץ' היא בין המרואיינות הבודדות שסיפרו לריינדרס על מקום עבודה מחבק ומכיל. "בהחלטת מנכ"ל, יש מישהו מטעם החברה שמלווה אותי מדי שבוע לטיפולים. כבר שנתיים שאומרים לי, 'דינה, זה המינימום. רק תגידי מה עוד אנחנו יכולים לעשות עבורך'. אני עובדת מצוינת ועושה בחצי משרה מה שאנשים עושים במשרה וחצי. אני מכירה תודה ואוהבת את מקום העבודה שלי, שעשה מעל ומעבר".

שכנוביץ' יודעת שהיא היוצאת מהכלל. "אומרים על חולי סרטן שהם 'עובדים מסוכנים לארגון'. זה גם מה שאמרו עליי בראיון עבודה שהייתי בו בחברת תרופות לפני שנים רבות. ממה שאני שומעת, יש גם מקרים רבים של 'דחיקת' עובדים החוצה. הם חוזרים אחרי שהחלימו, מציעים להם תפקיד שהם לא רוצים, ואז הם עוזבים. קורה המון. יש הרבה חולות שוויתרו, אף שהיו רוצות שזה יהיה אחרת, שהעבודה תחכה להן, תתמוך בהן".

"מנהלים צריכים להבין שרוב האנשים רוצים לחזור למעגל העבודה ורוצים לחזור לחיים השגרתיים שלהם", אמרה לריינדרס המרואיינת דנה. "... אבל יש תקופות (שצריך) לבלוע את הצפרדע הזה של הקושי של העובד. זו השקעה לטווח ארוך, והיא משתלמת, כי אז אתה מקבל בריבית דריבית". 

מה מגיע לעובד שחלה

מיצוי ימי חופשה: מנהלים לעובדים שחלו חייבים לאפשר להם לנצל את ימי המחלה העומדים לרשותם. המינימום הוא 18 ימים בשנה. ניתן לצבור עד 90 ימי מחלה בשנה.

ביטוח לאומי: מעניק קצבאות בהתאם לשיעורי הנכות שנקבעו לחולים, אם נקבעו. הקצבה עבור 75%-100% נכות - 3,272 שקל בחודש בלבד.

ביטוח אובדן כושר עבודה: הביטוח הזה מצוי בקרנות הפנסיה או בביטוחי המנהלים, ובמקרה של נכות מלאה הוא מעניק קצבה חודשית בשיעור של 75% מהשכר. עצמאים המפרישים את הסכום המינימלי לקרן הפנסיה יקבלו קצבת אובדן כושר הנמוכה מ-4,000 שקל בחודש.

ביטוחים פרטיים: מי שעשה ביטוח מפני סרטן או מחלות קשות יוכל לקבל מענק חד-פעמי במקרה של מחלה.

רכיב של תרופות מחוץ לסל, בביטוח בריאות פרטי, עשוי לשמש חולי סרטן שרוצים להתנסות בתרופות שהמדינה אינה מממנת. 

התיקון שלא עבר בכנסת

למעסיק אסור לפטר עובד שחלה רק בגלל מחלתו. לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אסור לפטר אדם רק בגלל מוגבלותו, ותיקון לחוק דמי מחלה קובע גם כן שאסור לפטר עובד בעת שהוא מנצל את ימי מחלתו.
חוק שוויון זכויות גם מחייב את המעסיק לעשות התאמות סבירות במקום העבודה כדי שהוא יוכל להמשיך ולעבוד. מוטלת על המעסיק גם חובת תום הלב והנאמנות לעובדיו, שלפיהן עליו לנסות ולסייע במה שצריך, במיוחד כאשר מדובר בהסתגלות לתקופה מוגבלת.
עם זאת, אם המחלה נמשכת זמן רב, ומונעת מהעובד לבצע את עבודתו - המעסיק יוכל לפטר. בכל מקרה, החוקים אינם מתייחסים לתקופת ההחלמה שלאחר המחלה, שדווקא בה מתרחשים לפעמים מקרי פיטורים.
לפני עשור ניסתה חברת הכנסת דאז, אורית נוקד, להוסיף תיקון לחוק שוויון לאנשים מוגבלות, שאוסר על מעסיקים לפטר עובדים עם מוגבלות זמנית, כמו חולי סרטן. היא הסבירה ש"גם חולי סרטן שנאבקים במחלה ורבים מהם זוכים לריפוי מלא, לא זוכים להגנה מפני פיטורים. הם נקלעים לקשיים כלכליים, ולעתים כאשר מדובר באנשים שהם מבוגרים יותר, ומתקשים להשתלב מחדש בשוק העבודה". אבל התיקון לא עבר בכנסת.
לדברי נוקד, "נחשפתי לסיפורה של חולת סרטן שפוטרה, והתקוממתי. חשבתי שאם לא אוכל לעזור לה, לפחות אנסה לעזור לחולי סרטן נוספים". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתבעקבות מכירת שיכון ובינוי לנתי סיידוף: העובדים יקבלו מענק מכירה בסכום כולל של כ-...