בין סקנדל לפסטיבל: סיכום שנה לשרת התרבות מירי רגב

מירי רגב היא הדבר הכי טוב שקרה לתרבות ולאנשי התרבות' והם הדבר הכי טוב שקרה לה. הם מתגרים בה, והיא מתגרה בהם. הם מרווחים ממנה, והיא מהם. שומרים על הדדיות קדושה בין סקנדל לפסטיבל. מי שאמר חופש ביטוי ולא קיבל - שיקום.

היא מעודדת המכירות הכי טובה שהייתה פה אי-פעם לאירועי תרבות ולאנשי תרבות. ספקית כותרות, מעוררת אמוציות, פצצת מרץ לתחום שהיה מנומנם ומרוחק משהו. כל מי שרוצה למכור ספר, סרט, הצגה, לשווק תערוכה, סמינר ואירוע, כל מי שרוצה שיכירו אותו, שיזמינו אותו לכנס תרבותי אי-שם בעולם, שרוצה להזכיר שהוא עדיין כאן - מדבר על מירי רגב, אחרי שסיים לדבר על שרה נתניהו. כמה שהמילים יותר קשות - כך יותר טוב. יותר כיסוי תקשורתי, יותר מכירות, יותר חשיפה, גם יותר כסף גדול שבא גם ממשרד התרבות שלה. זה תמיד מצליח.

הצד שלה במשוואה רווחי אפילו יותר: היא תמיד בוטה, מאשימה, מייצרת כותרת, מגרדת יצרים אפלים ושוחרת פרובוקציות - ואז, על כל אמירה נגדה, על כל כתבת השמצה וגיחוך, על כל בוז תרבותי יהיר שנאמר, פסל זהב בדמותה, דאחקות של אנשי אופנה וקולנוע על שמלת ירושלים הארוכה שלה - בעיקרון על כל מילה רעה, נכונה ושקרית, כינוי מרושע ואמירה פוגענית - היא אוספת מנדטים. עוד ועוד קולות בוחרים ותומכים. לא מאהבה אליה ואל סגנונה - הרבה יותר מאנטי אליהם. לא כי מסכימים לאמירותיה - אלא כי מרגישים הכרח מענג לסגור חשבון עם אויביהם שהפכו לאויביה, הקבוצה שמדברת גבוהה גבוהה, ביהירות, בהתנשאות, שלא מוכנה לשחרר את שליטת ההגמוניה שלה על הארץ. שנלחמת על הטריטוריה ההיסטורית - ומסרבת להכיר באלה שאינם הם.

הפכה רגב עצמה ללוחמת הפריפריות, נציגת המזרחיים שהושמו בעיירות הפיתוח שנשארו כאלה גם 70 שנה אחרי הקמת המדינה, הציונית האולטימטיבית, מגינת תרבות המזרח שה'תרבותניקים' האשכנזים זלזלו בה והעלימו אותה.

ממקום 34 ברשימת הליכוד בתחילת דרכה, סוף 2008, היא כבר במקום החמישי. בפריימריז הבאים היא צפויה להיבחר למקום הראשון אחרי נתניהו. מה שאומר שהמלחמה הכי גדולה נגדה מתנהלת בתוך הממשלה, מהימין בכלל ומאנשי המפלגה שלה בפרט. החשש בליכוד ממי שהייתה תת-אלוף, דוברת צה"ל והצנזורית הראשית אבל לא קיבלה דרגת אלוף, ממי שרצה להיות שרת הרווחה אבל נתניהו אמר לה שחיים כץ רוצה וחשוב שיקבל את מה שהוא רוצה - הוא מהדרך שהיא עושה מעלה. בשקט בשקט היא מאיימת על מקומם העתידי של בכירים בליכוד, כולל מועמדי העתיד, 'רק אחרי נתניהו', כמו גלעד ארדן, גדעון סער, ישראל כ"ץ וגם אביגדור ליברמן ומשה כחלון.

לכן גם הפילו לה את הבייבי, את חוק הנאמנות בתרבות. כולם עשו יד אחת נגדה. הפכו את עמדתם ועצרו את מעבר החוק מהאוצר שם התנמנם - למשרד התרבות שלה. אפילו הראש עצמו, נתניהו - "הוא לא נטש אותי", אמרה - השתתף במבצע למיתון כוחה. לקירור הלהט. הזינוק בעליה שלה. הוא אוהב את הדשא שלו קצוץ, כולם באותו גובה. מי שצומח יותר - חוטף מזמרה. בסוף אוקטובר היא נחתה עליה.

וכך מי שלא רצה אותה ממונה על התרבות, ונאלץ לבלוע אותה ליממה אחת או שתיים כממלאת מקום ראש הממשלה - עוד יקבל אותה שרת הביטחון או ביטחון הפנים. כי זה מה שהיא רוצה בסיבוב הפוליטי הבא.