יש ששואלים בתסכול "למה?" ויש ששואלים בתקווה "למה לא?"

שתי תמונות במרחק קצת יותר מעשור זו מזו. בראשונה, לפני קצת יותר מעשור, יושב מולי עוד לקוח, בחור צעיר, שהגיע למשרד מלווה בשני הוריו. כיפה קטנה, הגיע מעופרה, סיפר שהיה קצין ביחידת דובדבן, שפיקד על לוחמים, עד המבצע הזה במחנה הפליטים בשכם ועד לפגישה ההיא, עם המחבל, בסיטואציה שאליה לפעמים מוביל הגורל של הארץ הזו את טובי בניה.

הוא סיפר איך שניהם כל-כך הופתעו למצוא זה את זה בסיטואציה שאליה שניהם נערכו במשך שנים, אחד מול השני, מטווח אפס, מאחורי עיקול בסמטה צרה. שניהם שלפו הכי מהר שאפשר בקרב על חייהם, הצמידו קני אקדח זה לצווארו של זה וסחטו את ההדק. בקרב הזה, שאולי אין בו מנצחים, המחבל מצא את מותו והלקוח שלי מצא את המשרד שלי, לאחר שיקום ארוך בבית החולים, מכדור בודד שפילח את צווארו, יצא מעורפו וירה אותו הרחק מכל מה שהוא הכיר עד אותו רגע.

הוא לא יכול היה להסתיר את התסכול מהחיים החדשים, מהנכות, מהוועדות הרפואיות המדכאות, שבהן היה צריך לשווק את נכותו לכדי מספר שיזכה אותו בקצבה ראויה, ובעיקר על מה שנהיה ממנו. לא מזמן תכנן מבצעים נועזים, וכעת נאלץ לתכנן איך יורדים מהמיטה בדרך הבטוחה ביותר. על תסכולים וקשיים אחרים ששמעתי שם חל חיסיון עו"ד-לקוח.

תמונה שנייה: לפני שבוע, אולם אבניו באייר-פורט סיטי, כנס, 1,000 אורחים. לבמה מוזמן יו"ר עמותת "אחים לחיים", הוא עולה לשאת דברים. כמעט 1,000 אנשים באולם קמים על רגליהם (כולם, למעט כאלה שלא עיכולים לקום על רגליהם), ומוחאים כפיים בהתרגשות, הערכה והכרת תודה לגילי גנוניאן, האיש שייסד והגה את העמותה הזו, שמציינת עשור לקיומה. היו שם אותם הורים שפגשתי בתמונה הראשונה, מבוגרים ביותר מעשור, והפעם הבן שלהם לא נעזר בהם. הוא עמד שם מול כל הקהל הזה, עמד על שלו והודה לכל האנשים שעלה בידיו לסייע להם במרוצת השנים שחלפו.

עמותת אחים לחיים שחגגה עשור לקיומה היא עמותה של סנובים, שלא מקבלת לתוכה כל אחד. רף הכניסה אליה יקר במיוחד, ומתקבלים אליה רק לוחמים שנפצעו במלחמה או בפעילות מבצעית, רק מי ששילם את מחיר הכניסה. בהתחלה היו בה שני חברים ורב משוגע לדבר מסיאטל. כיום היא מונה 900 לוחמים, אחים, שנלחמים בעיקר על הזכות להמשיך לתרום לחברה. כאלה שיש להם אישור שהם "תרמו כבר בעבודה", ומאז הם מחפשים איפה עוד אפשר לסייע.

הם עובדים בלשקם זה את זה, לזהות איפה עוד צריך להתנדב, להסביר לחברים החדשים, שזה מקרוב נפצעו, שנכות איננה משלח יד, שתפקידם לא הסתיים ושיש להוסיף לשלוח יד מסייעת לאחים אחרים. הם הראשונים שמגיעים לבית החולים לבקר לוחם שנפצע זה מקרוב.

זה נכון, אותו לוחם שמח לראות סביבו את החברים הישנים, שיחזרו עוד רגע לשגרת יומם הקודמת ואת המשפחה התומכת, שמנסה, אבל לא ממש מבינה את הסיטואציה החדשה. אבל כשהוא פוגש אותם, את אלה ששכבו פעם במקום שלו, שהיו שם וצמחו משם, שמבינים את הכאב, את הקושי, את האובדן ואת החיים החדשים שאליהם הוא נקלע - זו הנקודה שבה דברים מתחילים להשתנות. לפעמים הם נותנים רק כתף שאפשר לבכות עליה, בין אחים, מבלי להעמיד פנים שהכול טוב.

לפעמים הם מספקים תמונה חיה לאן אפשר לצמוח משם. במרבית המקרים הם מספקים חברה חדשה, חלופית ונוספת, שבה האח החדש מרגיש ממש מהר שהוא אח ביולוגי. הם מלווים אחד את השני בשיקום, בהתפתחות החדשה, בהקמת בית חדש, בטיול עצמאי ראשון לחו"ל בלי עזרה של מלווה זר, במסגרת משלחת של חברים ובגיוס כוחות לנתינה בפרויקטים אדירים של התפתחות והתנדבות. הם הבינו הלכה ולמעשה, שלפעמים הדרך להציל את עצמך טמונה במאבק להצלת אחרים.

נדמה לי שלפעמים הם מגיעים לפצועים החדשים גם קצת כדי להביט עליהם ולראות על עצמם, עד כמה הם התקדמו מאותה נקודת שבר רחוקה ומייאשת, ולומדים שלפעמים, יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב שהם עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב שאנחנו עשינו להם. הבטתי בגילי שעמד שם על הבמה, נרגש, בטוח בעצמו, כשהוא ממשיך, כמעט מאותה נקודה שבה כמעט נעצר פעם, לפקד ולהנהיג מאות לוחמים במסלול לחימה מקביל, ללא מדים.

עמדתי שם לצד רבים אחרים, מחאתי כפיים, הקשבתי, התרגשתי והתמלאתי גאווה. ברגע שהוא הבין שהוא זה כל מה שיש לו, הוא לקח את ההוא החדש שהוא למקסימום. כאלה הם בני האדם - יש אנשים שרואים את המציאות ושואלים בתסכול: "למה?", ויש אנשים שחולמים על דברים חדשים ושואלים בתקווה: "למה לא?". אנשים שבמקום לחשוב איפה הם, חושבים דווקא איפה הם רוצים להיות, וחותרים לשם. הבנתי פתאום מה שינוי קל בזווית הראייה, שינוי שכדור אחד, שמקבלים ללא מרשם רופא, יכול לפעמים לחולל לטובה.

אלה היו שתי תמונות חזקות, הפגישה הראשונה עם הלקוח הפצוע והמתוסכל ההוא מאז והתמונה האחרונה עם יו"ר העמותה הזה מעכשיו. שתי תמונות שמפרידים ביניהן רק תהום ועשור. בין לבין, בעשור הזה הוא הספיק ללמוד משפטים, בניגוד לתוכניות המקוריות שלו, להיות המתמחה שלי, להתקבל כעו"ד למשרד שלי, לנהל את מחלקת קצין התגמולים במשרד ולטפל במאות נכי צה"ל, ובשנה האחרונה להצטרף כשותף במשרד ובדרך ללמד אותי כל מה שמאמן טוב צריך ללמוד. וכן, על הדרך, כמעט כבדרך אגב, להרים גם מפעל חיים, לתת מבלי לזכור זאת ולקבל מבלי לשכוח זאת, הכול כדי לעמוד שם, למעלה, ולהבין לעומק שכדי להצליח בן לילה, לוקח לפעמים יותר מ-10 שנים.