הכול אודות אבא: איך מצליחים לבנות חוסן נפשי?

למרבה האכזבה, אי אפשר לבנות חוסן אישי מלשמוע סיפורים על גבורה אנושית • אז בגיל 15 הודעתי שאני עוזבת את הבית • הטור של אילון נופר

אילון נופר / צילום: ענבל מרמרי
אילון נופר / צילום: ענבל מרמרי

בניית תחושת עמידות וחוסן היא המפתח לפוטנציאל האנושי שקיים בכל אחד מאתנו. היכולת לפתח גישה בלתי מתפשרת מול מציאות לא פשוטה, ולהאמין שלא משנה מה הסיטואציה, נדע למנף אותה לטובת מטרת העל שלנו - חיים טובים.

את כל זה למדתי מלחיות לצד אבא שעבר חיים מטורפים. במשך תשע שנים הוא ברח לצד משפחתו, ושוטט בין ארצות לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה. בתקופה מסוימת הם חיו ביער, שם הוא התעוור זמנית מרוב רעב. בהזדמנות הראשונה שהייתה להם, שלחו אותו הוריו למסלול בריחה של 'עליית הנוער', ביחד עם שלושת אחיו.
האחים יצאו למסע של ארבע שנים שבהן עברו ממקום למקום, עד שהגיעו למנזר באיטליה, שם שהו כשנה עד שהגיעו לארץ בבטחה. אבל אז, כשהגיעו לישראל, הוחלט להפריד בין האחים והם נשלחו כל אחד לפנימייה אחרת. רק המחשבה על כך גורמת לי עד היום לבכות מזעזוע.

ואז, כשאבא היה בן 15, הוא איבד את אחיו הגדול, מי שהיה משוש חייו, בתאונה צבאית. מספר שנים אחר כך אחיו הקטן נפצע אנושות במלחמת ששת הימים, ולא חזר לעצמו. אחיו האמצעי נעדר כשבוי במצרים, עד חילופי השבויים. גם אבא בעצמו נלחם במלחמות, וראה דברים קשים מאוד. אבל אם הייתם פוגשים אותו, לא הייתם מנחשים שאלה החיים שעבר. הוא תמיד לוקח כל סיטואציה והופך אותה למשהו שלומדים ממנו לקח, וממשיך הלאה בגישה חיובית. את הכול הוא ממנף לאהבת החיים.

עם השנים, הבנתי שמדובר בסוג מסוים של חוסן. אני קוראת לזה חוסן רוחני, וכנערה התפעלתי מהיכולת המופלאה הזו. למרבה האכזבה, אי אפשר לבנות חוסן אישי מלשמוע סיפורים על גבורה אנושית, אלא כמו בחיסון - צריך להזריק את הנגיף (ההתמודדות מול קושי) לתוכנו, כדי שהמערכת החיסונית תדע לבנות עצמה.

באופן אולי לא מודע, קינאתי (בקטע טוב) ביכולת הזו של אבא, ורציתי גם חוויות חיים מרתקות להתחזק מהן, אז בגיל 15 הודעתי שאני עוזבת את הבית. הוריי ביקשו להבין למה, ואני השבתי שאני רוצה עצמאות וחוויות. הם כיבדו את זה.

כך הגעתי להיות ילדת חוץ בקיבוץ, ונהניתי מאוד, עד שנפרדתי ממי שהיה בזמנו החבר שלי. התגובה שלו לפרידה הייתה רחוקה מלהיות נורמלית, וזה הוביל לרצף מתמשך של התעללויות. בכל בוקר הייתי צריכה לאזור אומץ ולצאת החוצה כדי לפגוש את היריקות והקללות שקישטו את דלת המגורים שלי. זה המשיך בבית הספר, שם השמיץ וקילל אותי מול כולם, כשהוא מצויד בחבורת בנים צמודה.

מבחינתי, היו לי שתי אופציות. האחת, לעזוב ולחזור להוריי. השנייה, להישאר ולהתמודד עם הזוועה הזו. ידעתי בליבי שבגלל זה יצאתי למסע הזה - לעבור מצבים כאלה, ולהתחזק. לא סיפרתי לאף אחד על ההתמודדות. לא מתוך בושה, אלא מתוך ההבנה שזה משהו שאני צריכה לעבור בעצמי, ללא התערבות חיצונית. עשיתי ברית עם עצמי - אני אהפוך את המגמה, ואז אעזוב.

זה לקח שנתיים שנראו כמו נצח, ובסופן הכרזתי על ניצחון, מצוידת גם אני בחבורה ובתחושת שייכות בלתי מעורערת. חזרתי לכפר סבא בתחושה שאני בלתי מנוצחת. עברתי דרך החושך כדי לצאת לתחושת החוסן בצד השני. וזה הפך לפורמולה קבועה, שנתנה לי אקסטרה נשימה ויכולת הכלה בכל סיטואציה.

זו הייתה התחלה טובה למערכת יחסים ארוכת טווח עם כל סוגי ההתחשלות והעמידות שבחרתי להתמודד איתם. ואני בכוונה אומרת בחרתי, כי באותה מידה יכולתי לברוח ולהתבצר, או סתם למות. אבל משהו היה מושרש בתוכי, כמו לוטוס פנימי שפרח בקשיים.

לגור מבחירה שנתיים באוטובוס, לצעוד לשירותים בגשם או להתאמן על הקונגסים (תופים) כל יום עד שהאצבעות זבות דם ומלאות בשלפוחיות, וגם לעבוד עם מצלמת בטא עצומה שגודלה מחצית מגופי עד שהתמוטטתי מהמשקל, איבדתי אוריינטציה ונכנסתי עם הראש בעמוד. העיקר לנסות דברים מאתגרים, וללמוד להיכשל לצד ההצלחות. אבל על תחושת חוסר הביטחון שלי לא הצלחתי להתגבר.

זה יצר דיסוננס. מצד אחד, מאמינה בעצמי מאוד. מצד שני, חוסר ביטחון נוראי שלא קשור לניסיון החיים שלי. סבלתי מזה, זה גרם לי לשכוח מי אני בכל פעם מחדש. והרי לא לכך התכוונתי כשביקשתי לצאת למסע העצמאות בגיל צעיר.

אז התחלתי לעבוד על זה. הבנתי שכשיש לי 'מטרת על' כמו, למשל, לייצג את ישראל כמובילת תרבות, לנצח חרם אכזרי או להבריא את עצמי ממחלה מסוכנת, היא מספיקה כדי לאלחש את חוסר הביטחון. אבל מה קורה בישורת, בזמנים שאין לנו את חובת ההוכחה העצמית? איך ממשיכים לבנות חוסן כשאין חיכוך מסיבי מול המציאות? זו כבר עבודה שונה. מה עוזר לי לשמור על הוויה צעירה ואופטימיות? ומה אבא שלי עשה כדי להישאר כל כך מלא אהבה וקלילות מול טרגדיות וקושי?

התשובה הייתה חוסן רוחני. האמונה שאנחנו מצליחים לבנות עבור עצמנו, עוזרת לנו להתרומם מעבר למה שיש. זה הכוח להישאר מאוהב בחיים, גם כשיש כאב או אובדן מוטיבציה וחוסר ביטחון, כמו שאבא שלי ידע לאורך השנים ללכת יחף על גחלים לוחשות, בידיעה שיוכל לרפא את הכוויות דרך האמונה בחיים. והיום, כשהוא בן 82 וקם בבוקר לנעול את נעלי הסטפס ולצאת לרקוד את חייו, לא נותר אלא לקבל ממנו השראה ולהגיד תודה. כי ככה ראוי לחיות.