"אני חרד למדינה": רגע לפני שהוא מחליט אם לזנק לביצה הפוליטית, חמי פרס בראיון חשוף

"מבחינה פוליטית אני הומלס, אין לי בית", מסביר חמי פרס את הקונפליקט שבו הוא נתון, האם לעשות את הצעד ולקפוץ לבריכה הפוליטית, עם השם פרס על כל המשתמע ממנו, ועם הרקורד האישי שלו כאחד מאנשי ההון סיכון הבולטים בארץ.

מהבניין הירקרק שמקפיד לא לפצוע את הנוף של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, שפרס הוא היו"ר שלו, נשקף הים של יפו, שביום חורף שמשי זה, מימיו אכן ירקרקים-חומים ולא כחולים. בחוץ מכווננים ומחווטים את התצוגות הדיגיטליות של מרכז החדשנות שהושק לפני חודש בטקס גדול. החדר הוא מקדש מעט לשמעון פרס האב, עם המדליות שקיבל מנשיאים ושועי ארץ וכמובן פרס נובל לשלום. אבל למרות זאת, פרס מצליח, בעדינות, את מה שהצליח כנראה לעשות מאז ילדותו: לבטא את הערכתו, אפילו הערצתו, לאב ולמורשתו, ולצד זה לבדל את דמותו העצמאית בלי להיטמע בצל הענק.

 חמי פרס עם אביו שמעון / צילום: הרמן חנניה - לעמ

שמו של מרכז פרס לשלום ולחדשנות עלה לכותרות לפני שבועיים, כאשר התברר כי רונה רמון ביקשה שארונה יוצב בו. "הגורל של אילן רמון", מספר פרס, "נולד בהסכמה בין אבא שלי לביל קלינטון לשלוח אסטרונאוט ישראלי לחלל. לימים, כאשר נבחר אילן רמון להיות אותו אסטרונאוט, נוצר קשר בין אבי לבין אילן ורונה. לאחר מותו של אילן הקשר נמשך, והוא התעצם בפרידה של רונה מאסף בנה. כנשיא, אבא שלי העניק כנפי טיס לאסף וגם נתן לו את אות החניך המצטיין, וכמה חודשים לאחר מכן הוא היה זה שספד לו. הסיפור נגע מאוד ללבו. עבור רונה, המרכז היה בית שני, היא הייתה מחוברת לצוות וקראה לאבא שלי "חבר שלי". אבי היה מודל עבור רונה לנתינה, עשייה וחזון, אבל מעבר לכך נוצר קשר אישי, והוא היה מאלה שנתנו לה כוח להתגבר ותמיכה מסוימת במסלול הקשה של חייה.

"הבקשה של רונה להציב את ארונה במרכז נראתה לנו נכונה וטבעית, גם ראינו בזה כבוד עצום למרכז ולנו ועשינו זאת בחפץ לב. טקס האשכבה נערך במרכז, שם גם ישבו שבעה, והמון אנשים מכל הארץ כולל נציגי ממשלה, חיל האוויר ונאס"א הגיעו לעבור על פניו".

"רוצים לתרום אותי"

לכאורה, פרס יכול להגיד לעצמו שיש כאן די והותר עשייה למען קרבה בין עמים ואנשים ולמען האדרת שם החדשנות הישראלית וקירוב הנוער אליה. שלא לדבר על קידום הטכנולוגיה דרך פיטנגו - קרן הון הסיכון הגדולה בארץ, שהוא מייסדה לצד רמי קליש, ושותף מנהל בה. אבל גם הוא יודע ששלום שעושים מלמטה לא מספיק בלי סוג של הידברות שם למעלה, בביצה הפוליטית; שמה שהוא קורא לו "ההסתה נגד שומרי הסף" עברה כל גבול. והוא גם מודה: "אני נשא של החיידק הזה, הפוליטי. המחלה הזאת עוד לא התפרצה אצלי ואני עושה כמיטב יכולתי כדי שלא תתפרץ, אבל אין ספק שאני מאוד חרד למדינת ישראל".

בסביבתו יודעים לספר שיש אליו פניות מהרבה מאוד מפלגות. הוא עצמו פחות נוטה לחשוף זאת, אבל מספר כי פונים אליו, "לא רק מפלגות אלא גם אנשים שמדברים איתי וחושבים שצריך להיכנס למערכת הפוליטית ולהשפיע, כי המצב מאוד בעייתי".

"הם רוצים לתרום אותי", הוא צוחק, "כל אחד רוצה לתרום את החברים שלו ואף אחד לא רוצה לתרום את עצמו".

זו אכן שאלה, למה כל־כך הרבה אנשים טובים שאכפת להם יושבים היום על הגדר.
"אנשים היום חוששים להיכנס למערכת הפוליטית, והמערכת הפוליטית מצדה עושה כל מאמץ למנוע מאנשים טובים להיכנס".

איך היא עושה זאת?
"בדרך של השמצות גסות, ושל צינונים".

אתה מדבר על תקופת הצינון הארוכה שנכפתה למשל על בני גנץ בהקשר הזה?
"אני בעד שקצינים בכירים בכלל, במשטרה, בצבא, יעברו צינון לפני שהם קופצים למערכת הפוליטית, כדי למנוע פוליטיזציה של המערכות האלה. אבל הצינון צריך להיות סביר. אם הצינון ארוך מדי, הוא הופך לסינון. צריכה להיות מידתיות בדבר הזה, והיום המידתיות נוטה יותר לכיוון של סינון מאשר צינון".
דיברת גם על השמצות.

 בני גנץ / צילום: איל יצהר

"היום התרבות הפוליטית, וקודם כול המיתוג של השמאל כבוגדים ולא פטריוטים והרשע שיש בעניין הזה, מונעים מהרבה מאוד אנשים להיכנס למערכת הפוליטית. יש עיוות במבנה הפוליטי בישראל והעיוות הזה הוא פלגני וכוחני והוא מנסה לתייג את השמאל כבוגדים. התרבות הזאת יצרה גולם שקם על יוצרו.

"לא קל להקריב את הפרטיות שלך ולחשוף את המשפחה שלך להתקפות בלתי פוסקות, והיום מתקיפים אנשים מימין ומשמאל. אנשים אומרים דברים בלי לתת דין וחשבון והיד על ההדק מאוד קלה. עוד סיבה שמרחיקה אנשים היא שהרבה אנשים לא בטוחים שהם יכולים להיות אפקטיביים, שלא יוכלו להגיע לעמדות משפיעות וייתקעו במקום שולי עם מידת השפעה אפס".

זה משהו שמדאיג אותך?
"לא. אם אני אלך (לפוליטיקה), אני אלך. אתה לא יכול ללכת חצי דרך. אבל הרבה אנשים לא קופצים לבריכה הזאת בגלל הדברים הללו. אני חושב שאם הייתה לנו תרבות שמעודדת מצוינות ומכוונת להביא את האנשים הכי טובים למערכת הפוליטית, מצבנו היה שונה. אבל את זה המערכת לא מעודדת".

אם אכן תלך, אתה בא עם שם משפחה שהוא עתיר זכויות בישראל, אבל גם כזה שנושא לא מעט מטענים. והשאלה היא אם כיום, השם פרס הוא רק נכס או שהוא גם נטל?
"אני אדם בפני עצמו. יש לי האמונות שלי והדרך שלי ואני אעשה את הדברים בגלל מי שאני ולא בגלל מי שאבא שלי היה. הרבה מאוד אנשים יסתכלו עליי לא רק בעיניים האלה, אלא גם ידגישו את השם, לחיוב או לשלילה, כל אחד לדרכו. האם השם פרס הוא נכס? הוא נכס אדיר למדינת ישראל. האם כל האזרחים רואים בו נכס? לא. האם כל האנשים מבינים את מה שהוא עשה? לא".

לשרת, לא לשלוט

כאשר שואלים את פרס, 60, איך זה לגדול בצד דמות כל-כך דומיננטית כאביו, הוא אומר "אני לא מרגיש שהצל הזה שם אותי בחושך. אני יוצר את האיזון בזה שאני חי בזכות עצמי ועושה את הדברים שלי. גדלתי בזכות עצמי, בניתי לעצמי את השלד, השרירים והרקמות. אף פעם לא נשענתי על אבי ולא ביקשתי זכויות יתר - וגם לא הסכמתי לקבל דעות קדומות ושפיטה מוקדמת לפני שהכירו אותי.

"אנשים מושפעים בשני אופנים. מצד אחד הם נוטים לתת לך קרדיט בזכות אביך, ומצד שני להפחית מערכך - אם אבא שלך היה מה שהיה, אתה בטח לא מספיק טוב בזכות עצמך. זה יכול להיות קשה ומטלטל לאדם, ואני וגם האחים שלי הצלחנו לעמוד בזה, בין השאר בזכות זה שאמא שלנו ידעה להפריד בין הפעילות של אבא שלי לבין החיים עצמם. הייתה הפרדה מאוד גדולה בין הפוליטיקה לבין המשפחה. היא ידעה לכוון את המשפחה כך שניצור את המקום שלנו בעולם, ושלא נחיה בחושך של הצל וגם לא ננסה לרוץ לאור שבשורש או בגזע.

"אני למדתי מאבא שלי שאדם צריך לשרת עניין גדול ואני מוצא את עצמי משרת עניינים גדולים - המרכז (פרס) משרת דבר גדול, וגם הפעילות שבה אני עסוק ביומיום, השקעות בתעשייה המתקדמת, משרתת דבר גדול, כי זה הקטר הכלכלי של ישראל. הרגע לקפוץ לזירה הפוליטית עוד לא הגיע עבורי. אבל מתוך מה שאני רואה, לא כל אדם שנמצא היום במערכת הפוליטית יכול לשרת את ישראל בצורה אפקטיבית, ולא בטוח שכולם חושבים שהם צריכים לשרת את ישראל".

תסביר.
"הרעיון בפוליטיקה הוא לא לשלוט אלא לשרת את הציבור, ויש הרבה אנשים במערכת - ואני לא מדבר על ימין ושמאל - שלא מבינים שזה תפקידם, לא מבינים את המשמעות של להיות נבחר ציבור. אנחנו נמצאים בסיטואציה מאוד מטרידה - גם בהתייחסות לדמוקרטיה וגם בהתייחסות לשומרי הסף. יש היום הסתה נגד שומרי הסף, אנחנו צריכים לשמור מכל משמר על שומרי הסף שלנו - מהמערכת הביטחונית והצבא ועד בית המשפט - ולתת להם גיבוי.

"דבר שני, עולם המושגים כאן התעוות: איזון שלטוני מושג כאשר יש איזון בין המערכת המחוקקת, המערכת השופטת והמערכת המבצעת (הממשלה). שוכחים שהמערכת המבצעת היא לא מערכת שולטת. אסור לערער על מקומו של בית המשפט, והכנסת צריכה לעסוק בחקיקה והרבה פעמים גם במניעת חקיקה. לא כל חקיקה היא חקיקה טובה".

אמרת שאתה חרד למדינת ישראל.
"אני חרד כי בנושאים העיקריים אין לנו כיוון ברור. עבורי, לב העניין הוא איך שומרים על מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי. אני מאמין בדרך שהתחילה בהרצל והמשיכה בבן גוריון, שאומרת שאנחנו רוצים להיות חברת מופת - חברה שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית, ברוח מגילת העצמאות, עם רוב יהודי ועם שוויון זכויות לכל המיעוטים.

"לרכבת הזאת ששמה ישראל יש שני פסי מסילה, האחד הוא דמוקרטיה והשני יהדות. כדי שהרכבת תוכל להתקדם, שני הפסים חייבים להיות ישרים ומקבילים. ברגע שמסילה אחת מתעקמת, או מנסה לדרוס את המסילה השנייה, מתחילים העיוותים. יש אנשים שחושבים שהיהדות גוברת על כל דבר, ואחרים שחושבים שהדמוקרטיה גוברת על כל דבר. ואותי זה מאוד מדאיג".

רוב יהודי ושוויון זכויות - זה לא הולך בלי לפתור את הבעיה הפלסטינית.
"נכון. מדינת ישראל לא נתפסת היום כמי שחותרת לשלום ולפתרון הבעיה הפלסטינית. והצד השני של המפה הפוליטית לא מסביר בצורה מתקבלת על הדעת וריאלית איך נפתור את הבעיה, איך זה יעבוד. כאשר אתה קובע גיאוגרפיה, אתה קובע גם דמוגרפיה. ברור שלהגיד ‘כולה שלי’, שאנחנו רוצים את כל ארץ ישראל, זה הכי פשוט. מי אוהב לוותר? אבל מה תעשה עם כל הערבים שנמצאים בעזה, בגדה ובתוך ישראל? את התשובה הזאת אני לא מצליח לקבל.

"אבא שלי יחד עם רבין ניסו לעשות מהלך, שמטרתו הייתה לשמר מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי, והדרך שלהם לעשות את זה הייתה להכיר בפלסטינים ולהגיע איתם להסכמה שאנחנו לא מדברים על גבולות 48 אלא על גבולות 67 כבסיס וכהתחלה, ומשם מנהלים משא ומתן. הסכמי אוסלו הם עדיין התשתית והבסיס לשלום עתידי בינינו לבין הפלסטינים, ואני מאמין שנגיע לשם".

הדברים הללו בהחלט עלולים, כדבריך, לתייג אותך כאיש שמאל, שמתאים למפלגת העבודה.
"אני לא יכול להגיד שמפלגת העבודה משקפת אותי. מעניין שאף אחד לא שואל אותי מהן דעותיי הפוליטיות. יש לי חברים בצד הימני של המפה הפוליטית שיש לי שפה משותפת איתם, וגם בצד השמאלי. אני חושב שעצם ההגדרה ימין-שמאל היא הגדרה מפלגת שמטרתה כוחנית, לשלוט. האמת הפוליטית שלי היא לא ימין-שמאל אלא גוש מאוד גדול של מרכז שפוי פרגמטי, שמבין את החשיבות של מדינה יהודית ודמוקרטית, ומבין שיש בעיה שצריך לפתור אותה.

"אני לא מתייג את עצמי כימין או שמאל. המבחן שאני מציב הוא, אם מה שעושים לוקח את ישראל קדימה או אחורה. אני לא מוצא היום במערכת הפוליטית שום גוף שמייצג זאת. אני כן מוצא יחידים בתוך הגופים הפוליטיים על הציר הזה".

ואילו דמויות אתה מזהה על הציר הזה?
"הן נמצאות גם בליכוד, גם במפלגת העבודה, גם ביש עתיד וגם במפלגות חדשות שיהיו. רק שהם לא מדברים את השפה בצורה ברורה, ולא אומרים מהם הדברים החשובים באמת".

למה הם לא מדברים בשפה ברורה?
"כי הם פוחדים. כי הם רוצים להיבחר. הם מנסים להיות נחמדים לכולם. אבל בסוף, מנהיגות היא לקחת ולעשות. זה לא רק להיות פופולרי. עם פופולריות לא תגיע לשום מקום. את אבא שלי לא עניין להיות פופולרי. הוא תמיד הסתכל מה צריך לעשות עבור המחר. הוא היה מוכן להיות קונטרוברסיאלי והיה מוכן שיקראו לעברו קריאות גנאי, גם כשהוא עשה את הכור וגם כשעשה את אוסלו".

לאביך היה זיהוי פוליטי מאוד ברור מרבית הזמן. הוא נחשב שמאל, לפחות משלב מסוים.
"בסוף אתה צריך לשבת במערכת פוליטית שתאפשר לך לבצע את מה שאתה רוצה, אבל הוא לא היה איש של ימין-שמאל. הוא היה איש של המחר, ובזה אנשים פספסו אותו ולא הבינו אותו".

 אבי גבאי / צילום: איל יצהר

טלטלת רמי ברכה

פרס בהחלט הלך בדרך משלו. הוא התנדב לחיל האוויר ושירת עשר שנים כטייס מסוקי קרב. לאחר השירות למד הנדסה והצטרף לתעשייה האווירית לפרויקט הלביא, ולמעשה אפשר להגיד שאבא שלו גרם לפיטוריו: "אבא שלי היה באותה תקופה בממשלת רבין (כשר חוץ) והוביל את הקמפיין לסגירת הלביא. כאשר הפרויקט נסגר, הייתי ראשון מפוטרי התעשייה האווירית, כי הייתי הדגל האדום שמסתובב שם. למרות שידעתי שלא פוטרתי בגלל כישורים לא טובים, זו הייתה סטירת לחי מצלצלת, ומאז אני מאוד רגיש, כי אנחנו (בפיטנגו) משקיעים בחברות שלפעמים לא מצליחות ומתכווצות וצריכות לפטר אנשים, ואני תמיד מרגיש התכווצות בבטן כשצריך לעשות את זה".

כעסת על אביך בשל כך?
"לא, אבא שלי צדק. אנחנו צריכים להתמקד בפרויקטים שבהם יש לנו יתרון יחסי כמדינה ולא לנסות לעשות דברים שגדולים עלינו בכמה סדרי גודל. ובדיעבד, סגירת הלביא הייתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לישראל, כי אלפי מהנדסים נשטפו לרחובות ובמידה מסוימת זה היה הניצוץ של מה שהדליק את הסטארט-אפ ניישן. רבים מחבריי הקימו סטארט-אפים וקרנות הון סיכון".

פרס היה מאלה שבחרו בהון הסיכון, ובסוף שנות ה-80 היה מחלוצי התעשייה. יחד עם רמי קליש הקים את פיטנגו, כיום הקרן הגדולה בישראל בתחום, המנהלת מעל 2 מיליארד דולר, והשקיעה במאות חברות ישראליות. אבל לפני חודשים אחדים נכרך שמה לא בעוד אקזיט זוהר או השקעה מעניינת, אלא בפרשה צורמת שנחשפה בתחקיר "עובדה", שטען כי רמי ברכה, שותף בקרן, הטריד נשים שהגיעו לפגישות עבודה עימו. עם התפוצצות הפרשה, ברכה - שהכחיש את הדברים וטען בתוקף שמדובר ברדיפה - הודיע שישעה את עצמו מפיטנגו (נזכיר כי לברכה עומדת חזקת החפות).

"רמי ברכה נפגש איתי ועם רמי קליש בתחילת הדרך", משחזר פרס בכאב. "בשבילי הוא היה אדם שנפצע בצורה מאוד קשה כאשר שירת את המדינה ושילם מחיר אישי גדול, ויחד עם זאת לחם להתגבר על הפגיעה. מאז, גורלנו נכרך יחד, ובמשך 20 שנה בנינו יחד את פיטנגו. רמי היה שותף שתרם לפיטנגו המון ואנחנו חברים בלב ובנפש".

איך הרגשת כאשר התפוצצה הפרשה?
"בשבילנו זו הייתה קריעה בבשר החי. זה זעזע אותנו, ורמי החליט שהוא מנתק כדי לאפשר לנו להמשיך".

זאת אכן הייתה ההודעה הרשמית. האם זה לא קרה בעקבות זה שביקשתם ממנו לעזוב?
"אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל רמי קיבל החלטה שהיא במידה מסוימת להישכב על הגדר. כי הוא הרגיש שנעשה לו עוול".

ואם לא היה עושה זאת, הייתם נפרדים ביוזמתכם?
"אין בעולם שלנו אם. נפרדנו, ואנחנו מעריכים את ההחלטה שהחליט. אני לא מצדיק שום התנהגות מהסוג הזה, לא הייתי במקום ואני לא יודע מה נכון ובטח לא שופט. אבל ברמה האישית אנחנו אוהבים את רמי ברכה".

ביוני השנה הצטרפה פיטנגו ליוזמה של אלן פלד מקרן וינטג’, שהזמין בעקבות הפרשה קרנות הון סיכון להקים מנגנון לבדיקת תלונות של נפגעות הטרדה מינית. הקרנות, כ-40 במספר, מינו נציבה בלתי תלויה, השופטת בדימוס דינה אפרתי, וגם ניסחו מסמך המחייב לקבל את המלצותיה. "המנגנון הזה לא היה כאשר קרה הסיפור של רמי ברכה", אומר פרס, "ולכן רמי קיבל את ההחלטה שקיבל ונפרדנו והמשכנו".

הפרשה הזאת מצטרפת לגל המחאה נגד הסקסיזם בהייטק. באחרונה פוטרו בכירים בחברות כמו גוגל סביב תלונות כאלה.
"אני מברך על תופעת MeToo. אני חושב שצריך להגן על נשים. גברים רבים לא מבינים כמה נשים חשופות ופגיעות, גם בעבודה וגם בכלל, ואני לא מקבל את התופעה בשום אופן. אף אדם אסור לו לכפות על האחר משהו שהוא לא רוצה. אם מישהו פגע במישהי - היא צריכה ללכת להתלונן, וגם צריך להגיע למצב שהיא לא תפחד להתלונן. לצד זאת, התופעה הזאת קיבלה ממדים חדשים בשל הרשתות החברתיות והיכולת לפעול במישורים חדשים, ויחד איתה נולדו תופעות קשות: שקל לחרב את חייו של אדם, לא ניתנת לו הזדמנות להגן על עצמו, ואם הכתימו אותו, קשה מאוד להוכיח אחרת.

"לאנשים יש משפחות וילדים, וצריך גם להבין את הרגישות בצד השני. לצד ההגנה שצריך להעניק לנשים, צריכים גם למנוע פגיעה באנשים שחשודים בכך (בלי שהתלונה תיבדק בצורה מסודרת). הרי יכולים להיות דברים שיצאו מהקשרם או שלא הובנו כהלכה. את המתח בין גברים ונשים קשה לתחום בקו מדויק.

"אני מייחל ליום שבו נשים וגברים לא יפגעו אלה באלה, ושאם זה יקרה, יהיה החופש להתלונן. ואז לא נצטרך את הדרכים העוקפות, של שיימינג ופרסום בריש גלי. המטוטלת בהקשר הזה נמצאת במקום מסוים, ואני מקווה שבשלב מסוים זה יגיע למצב איזון. יחד עם זאת, כשמדובר באלימות נגד נשים אין שאלה. המשטרה צריכה לגלות ערנות ורגישות הרבה יותר גבוהות. צריך להגן על כל אדם, ובמיוחד על נשים שהן חשופות לפגיעה".

המלחמות עוברות לטכנולוגיה

פיטנגו היא גורם דומיננטי בהייטק הישראלי ובפרט במה שקרוי Health Care, השקעות בטכנולוגיות הקשורות לבריאות - תחום שבו פיטנגו היא המשקיעה הגדולה בארץ, עם היקף שנתי שנע בין 100 ל-200 מיליון דולר.

אין מתאים מפרס לענות לשאלה האם ההייטק הישראלי כבר בוגר וצריך לתת לשוק לעשות את שלו ולהשקיע, או שצודקים אנשים כמו מנכ"ל רשות החדשנות אהרון אהרון, שאמר לאחרונה בראיון לטל שחף ב"גלובס", כי ההייטק הישראלי בסכנה לאבד את היתרון שלו, ללא השקעות מדינה נוספות על אלה שכבר ישנן.

"ב-25 השנים שאני נמצא בתעשייה הזאת, אני רואה כמה דברים", מקדים פרס הסבר לתשובה. "קודם כול, מקומה של הטכנולוגיה במשוואות העולמיות הופך יותר משמעותי וקריטי. במאה האחרונה עברנו ממלחמות חמות למלחמות קרות, ממלחמות קרות למלחמות סחר, ועכשיו אנחנו עוברים למלחמות על דומיננטיות בטכנולוגיה. אנחנו נמצאים בעידן שבו עוצמתן של מדינות ושל חברות תיגזר מיכולתן הטכנולוגית והמדעית - וישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את המובילות שלה ולהישאר מאחור.

"כל עוד הטכנולוגיה הישראלית נבעה ממערכות הביטחון, ישראל הייתה במקום טוב מאוד, והשיא שלה היה בסייבר. אבל העולם מעביר הילוך, והמדינות האחרות סוגרות את הפער. שנית, המורכבות של הטכנולוגיה מתגברת, ועל כן המאמץ הנדרש הוא שונה. מאמץ ברמה האסטרטגית אי אפשר להשאיר לפלח שוק פרטי. זו צריכה להיות אסטרטגיה לאומית".

איפה אנחנו מתחילים להישאר מאחור?
"אנשים בתעשייה מספרים לי שישראל כמעט פספסה את הבינה המלאכותית. מנורה צהובה נדלקה סביב הנושא הזה. כי הסינים רצים היום קדימה מהר בנושא הזה, וכך גם האמריקאים. זה סוג של מרוץ חימוש, אבל החימוש הוא במדע ובטכנולוגיה. בסייבר לרגע אחד היינו לפני סיליקון ואלי. הם הבינו את זה, ומיד הדביקו את הפער. עוד תחום שצריך לתת עליו את הדעת הוא מחשוב קוונטי. זה תחום שהולך לשנות את כל נושא המחשוב בעולם, וישראל לא יכולה לפגר. אי אפשר לקחת כמובן מאליו את שרשרת המזון: צבא 8200 = הייטק. המשוואה הזאת נגמרה".

אז מה צריך לעשות?
"להקצות תקציבים. בעיקר להעצים את רשות החדשנות, להשקיע באקדמיה ובמחקר, לעשות פרויקטים לאומיים עם דגש על זיהוי המגמות לפני הזמן. אסור לנו להשקיע אחרי כולם. אנחנו צריכים להשקיע לפחות עם כולם, אם לא לפני".

וברמה של פיטנגו, מהם התחומים שבהם אתם בוחרים להתמקד?
"כיוון שהשוק השתנה, גם אנחנו לאחרונה שינינו את האסטרטגיה. במקום להיות קרן אחת שעושה הכול, אנחנו עובדים במגוון קרנות שאותן אנחנו מנהלים כקבוצה אחת. הקמנו קרן צמיחה, שמטרתה לענות על השינוי התרבותי שקורה בישראל והשינוי הכלכלי שקורה בעולם: השינוי הכלכלי בעולם הוא שכיום יש הון בהיקפים עצומים, עשרות רבות של טריליוני דולרים, שמחפשים אפיקי השקעה עם תשואה. שווקי המניות ואגרות החוב הולכים ופוחתים, יש פחות חברות בבורסות, מצאי המניות יורד וערכן נקבע על-פי שוויים גבוהים יחסית, וכנ"ל באגרות חוב שנושאות ריביות נמוכות.

"הכסף מחפש אפיקים חדשים והוא גילה את המילה צמיחה. ברמה הפילוסופית, אנשים מוכנים לוותר על נזילות הכסף (מה שקורה כאשר משקיעים בחברות פרטיות ולא ציבוריות), כדי להצמיד אותו לצמיחה".

ומהו השינוי התרבותי בישראל?
"המעבר לגל הדיגיטלי, לרשתות, לאוטומציה - מאפשר לבנות גל חדש של חברות שהן לא רק חדשניות למכירה על-ידי חברות גדולות. יש הזדמנות לבנות חברות גדולות משלנו. היום היזמים מכוונים יותר גבוה, לפתור בעיות יותר גדולות, ומכוונים לריצה יותר ארוכה ומשמעותית.

"רוב החברות שבהן אנחנו מושקעים דרך הקרן הזאת מוכרות בלמעלה מ-100 מיליון דולר בשנה, והן הופכות להיות יוניקורנים או ספארקלים (הסייח של היוניקורן). יש לנו חברות ששוות יותר ממיליארד דולר והן עדיין פרטיות, זו תופעה שלא הייתה פעם בישראל. זה לא אומר שהחברות הללו לא יימכרו מתישהו, אבל תרבות האקזיט נגמרה מבחינתנו".

"באמת כאב הלב" | חמי פרס הצטרף לדירקטוריון טבע בשיא המשבר

חמי פרס הוא גם דירקטור בטבע, תפקיד שאותו הסכים לקבל על עצמו ביולי בשנה שעברה. "בתקופה הכי קשה", לדבריו, "כשידעתי שהחברה עומדת לעבור גל קיצוצים מאוד משמעותי. הצטרפתי כי הרגשתי שטבע היא באיזה מקום ספינת דגל של ישראל, ושאם אני יכול לעזור, אני צריך לעשות את זה. אם טבע הייתה בשיט שקט באוקיינוס, לא הייתי בא".

והפגינו לך ליד הבית בתקופת הפיטורים הגדולים.
"כן, ובאמת כאב הלב. לא פשוט לעשות תוכנית ששולחת הרבה אנשים הביתה. אבל לא הייתה ברירה".

 עובדי טבע מפגינים מול ביתו של חמי פרס/ צילום: דוברות ההסתדרות

למעט הצרה הנוכחית (חקירת הקרטל בארה"ב, שעליה פרס כדירקטור אינו יכול לדבר), טבע תחת המנכ"ל קאר שולץ גם פחות חדשנית, משקיעה פחות במו"פ, עד יעבור זעם.
"אני יכול רק לומר שכשאתה נכנס לחברה עם חוב של 35 מיליארד דולר, בשוק שעובר תהפוכות, ועושה תוכנית קיצוצים גדולה - לוקח זמן להחזיר את החברה למסלול, וכולם מבינים שזה תהליך ארוך. אני באופי שלי מאוד אופטימי ומאמין בטווח הארוך. אבל טבע תצטרך להוכיח את עצמה בתוצאות העסקיות ובתוכניות שהיא תציג לאורך זמן. זו ספינה גדולה, ולהשלים סיבוב עם ספינה כזאת לוקח זמן וצריך סבלנות".

 חמי פרס עם אביו שמעון / צילום: תמר מצפי

העתיד של כולנו | על מרכז פרס לשלום ולחדשנות

מרכז פרס לשלום ולחדשנות הוקם לפני 23 שנה, לאחר הסכמי אוסלו, ומטרתו הראשונית הייתה ליצור פלטפורמה למפגש בין אנשים - ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים - מתוך רצון להנגיש ו"להפריט" את תהליך השלום לאנשים, דרך מפגשים והיכרות. המרכז פעיל במהלך השנים בתחום הרפואי, בתוכנית שהתחילה אחת מחברות הוועד המנהל של המרכז, מנואלה דבירי (שאיבדה את בנה בלבנון). ההתחלה הייתה הצלת ילדים ברשות הפלסטינית, הנעדרת תשתית רפואית לשם כך, ועל כן הטיפולים מצילי החיים נעשים בישראל. במסגרת זו טופלו למעלה מ-12 אלף ילדים. כאשר עלה הצורך, הורחב הפרויקט גם לילדים סורים.

בהמשך, עוצבה תוכנית לבניית יכולת רפואית ברשות הפלסטינית, על-ידי הבאת רופאים צעירים משם להתמחות בישראל, שבתומה הם מביאים את הידע איתם, ובדרך נוצר מפגש גם בין רופאים לרופאים וגם בין המתמחים לחולים ישראלים. "על-פי הסטטיסטיקה שלנו", אומר פרס, "למעלה ממיליון ישראלים טופלו על-ידי רופאים ורופאות פלסטינים".

המרכז גם פעיל בחינוך לשלום באמצעות ספורט. "אחד הסיפורים שהשאירו עליי חותם גדול", מספר פרס, "היה אותה צעירה מדהימה, הדס מלכא (חיילת מג"ב שנרצחה בשנה שעברה בפיגוע בירושלים) שהייתה חלק מתוכנית הכדורסל לבנות שלנו. ביקרנו את המשפחה בשבעה והם סיפרו שהשנה שהייתה בתוכנית, ושיחקה עם בנות יהודיות, ערביות ופלסטיניות, הייתה השנה המאושרת בחייה. מתוך הכאב הגדול שלהם הם אמרו כמה חשוב להמשיך עם הפרויקט הזה".

עם פרישתו של שמעון פרס מהנשיאות, נולד הרעיון להטמיע במרכז גם את תחום החדשנות. ביולי 2016 הושק במקום מרכז החדשנות של ישראל עם אבן פינה דיגיטלית. "חשבנו שאין מקום נכון יותר לעשות את זה", אומר פרס, "מאשר כאן ביפו, בשכונה יהודית ערבית על שפת הים, מקום שיעורר השראה בבני הנוער שאבא שלי תמיד האמין שהם ההון האמיתי והעתיד שלנו".

מרכז המבקרים מתחיל באולם השראה, שממנו עולים לשלוש קומות, קומת עבר, קומת הווה וקומת עתיד. הקהל הראשון שפונים אליו הוא הדור הצעיר של ישראל. אבל הרצון הוא שלא תהיה משלחת מחו"ל, אם מסחרית ואם מדינית, שלא תפקוד את המקום, ושגם תיירים יראו בו אתר חובה להכיר את הסטארט-אפ ניישן.

בין החידושים הישראליים המוצגים במוזיאון הדיגיטלי והאינטראקטיבי הזה מוצגים מובילאיי, קופקסון, עגבניית השרי, הגלולה המצלמת של גיוון אימנג’ינג, הטפטפות, הדיסק און-קי והווייז. הולוגרמות של דמויות כמו רפי מהודר מנטפים או אמנון שעשוע וזיו אבירם ממובילאיי - אבל גם יזמים חברתיים כמו עדי אלטשולר מכנפיים של קרמבו - "ישוחחו" ויענו על שאלות המבקרים. בקומת העתיד יפגשו המבקרים הצעירים רובוט ויבחרו בעיה שייצור העתיד בתחום הרפואה, התחבורה או המזון וינסו לפתור אותה. גם רפליקה של חדר העבודה של שמעון פרס הכינו כאן, ויוקרן סרט "קצר אבל מקיף ומרגש" על חייו.

בעתיד, הכוונה לפתח מרכזי שלום וחדשנות נוספים בעולם. "אנחנו לקראת חתימת הסכם ראשון בארה"ב, ויש שיחות גם בסין ובאירופה, ולנו יש עניין גדול לעשות את זה בארצות השכנות במזרח התיכון".

חמי (נחמיה) פרס | אישי: 60, נשוי + 3, מתגורר ברעננה. בימים אלה נולדה לו נכדה ראשונה "מבני הבכור נדב, שנשוי לנעם. נעם היא בת בן-שמן, ושם הוריי הכירו, ושם גם גדלה נכדתי הראשונה" | השכלה: בוגר הנדסה תעשייה וניהול, ותואר שני במינהל עסקים, שניהם מאונ' ת"א