"קנאה נועדה לגרום לנו להגיב לנחיתות, היא קריאה לפעולה"

הקנאה מייסרת ומאמללת, אבל פרופ' ריצ'ארד סמית מגלה כי המין האנושי לא היה יכול לשרוד בלעדיה • בראיון מיוחד ל"ליידי גלובס" מסביר חוקר הקנאה המוביל בעולם, מהו ההבדל בין קנאה שפירה לזדונית, מדוע הנטייה שלנו להשוות עצמנו לאחרים דווקא יכולה לסייע לנו, ומהן אסטרטגיות ההתמודדות האפקטיביות ביותר

ריצ'ארד סמית / צילום: פרטי
ריצ'ארד סמית / צילום: פרטי

פרופ' ריצ'ארד סמית, קנאה נתפשת כרגש נחות. מה הפונקציה שלה בחיים שלנו?
"אנחנו נוטים לראות קודם כל את האספקטים השליליים של הקנאה, בעיקר כשאנחנו מתמקדים בהשפעתה הנראית לעין; היא הרי מאמללת אותנו או את האדם שאנו מקנאים בו. אנחנו מעדיפים לא לסבול בכלל מקנאה בכל צורה שהיא. הדוגמאות להופעתה בתרבות שלנו הן פחות אטרקטיביות, והאדם המקנא נתפס כאדם פחות טוב. היש טוב בקין, קסיוס, לאגו?".

פרופ' ריצ'ארד סמית מאוניברסיטת קנטאקי, שחקר לאורך שנים את יסודות הקנאה והשפעתה על חיינו, מסביר כי קנאה היא "התמצית של ההשוואה החברתית המבוססת על רגשות, וגם אני חשוף לזה. פסיכולוגים אבולוציוניים כמו שאה היל ודיוויד באס מסבירים שלמרות שאנחנו מוצאים את הקנאה מכאיבה (כלומר, רעה), היא דווקא מתפקדת בדרך שמועילה לנו. בלי קנאה, האם היינו שורדים כמין לטווח הארוך? כבני המין אנושי, חשוב שנבין מה יכולת ההישרדות והיתרון שיש למישהו שאנחנו מתחרים איתו על משאבים. אם התגובה הדומיננטית הראשונית שלנו לזולת הייתה 'אחריך, צא לדרך ואז ארדוף אחרי הפירורים שהשארת', או 'בטח! בקשר לאישה שאני רוצה לצאת איתה, בבקשה, חתיך, תציע לה לצאת איתך, אני אנסה את מזלי אחרי שתקבל אתה את הצ'אנס הראשון', ייתכן שהיינו נכחדים. זה לא מנמיך מתגובות אחרות שפחות ממוקדות סביב אנוכיות ויותר אלטרואיסטיות, שגם משרתות אותנו בצורה טובה בהקשר האבולוציוני. אנחנו מין מורכב עם נטיות לקונפליקט".

מה ההבדל בין קנאה חיובית לשלילית?
"כאשר אנשים נשאלים על תחושת הקנאה שלהם, הם לרוב יתארו אחד משני הסוגים: שפיר או זדוני. קנאה שפירה היא לא נעימה למי שמרגיש אותה, אבל בניגוד לזדונית, היא נטולת עוינות. עד לאחרונה, בספרות האקדמית עסקו פחות בסוג השפיר, כנראה מפני שהיא נתפסה פחות כבעיה לאדם שחש אותה ולסביבתו. אם אקנא בחופשה שלך בהוואי, את לא תכעסי ותפתחי כלפיי טינה. זו קנאה שפירה. אם זו הייתה קנאה זדונית, לא הייתי מתוודה עליה מלכתחילה. אם אנחנו מתוודים על קנאה זדונית, זה כמו להצהיר שאנחנו מרגישים לא רק נחותים, אלא גם עוינים, כי לאדם אחר יש יתרון עלינו".

עד כמה קנאה זדונית היא נפוצה?
"הפסיכולוג החברתי ההולנדי נילס ואן דה ואן, והפסיכולוגים הגרמניים יאן קרוסיוס וג'נס לאנג, הראו שהיחס בין האנשים שדיווחו על אחד משני הסוגי הקנאה עומד על 50/50. הסוג השפיר פחות עוין, מפני שהוא נובע מההיגיון שהיתרון של האחר ראוי, ושמי שמקנא כנראה יצליח להשיג בעתיד את היתרון הזה בעצמו. קנאה זדונית, מאידך, מגיעה מתוך חשיבה שהיתרון של מושא הקנאה אינו ראוי ובלתי מושג עבורנו.
"קנאה מסוג שפיר נראית על פניו לא מזיקה ואף טובה. היא נותנת לאנשים מוטיבציה להתעלות על עצמם כדי להגיע לרמה של האדם שבו מקנאים. יש בכך ביטוי של שאפתנות וגם הערצה. פסיכולוג הצרכנות, ראסל בלק, טוען שקנאה מהסוג השפיר היא נורמה בעולם הקפיטליסטי של היום, שבו הצרכנים בוחנים מה התוצרת שהם רוצים להשיג לעומת זו שאחרים נהנים ממנה, ופועלים כדי להצליח לרכוש את התוצרת הזאת בעצמם.
"קנאה זדונית היא דג מזן אחר. בדרך כלל מדובר בתמהיל אכזרי של כאב רגשי ואומללות אצל אדם שמקנא, פחד מוצדק של מושא הקנאה מהמקנא בו, ויחסים בין אישיים רעילים באופן כללי. אנחנו נוטים לחשוב שיש יותר קנאה זדונית בחיי היומיום שלנו, למרות שזה לא נכון".

האם יש אסטרטגיות שאנחנו יכולים לאמץ ולהפוך את יצר הקנאה שלנו למנוע צמיחה?
"אפשר לאמץ דרך מחשבה של 'צמיחה' ולא של 'קיבעון'. הפסיכולוגית ההתפתחותית קרול דואק מצאה שאנשים בעלי מחשבה של צמיחה, נוטים לראות, למשל, אינטליגנציה כעניין גמיש ונזיל. כשהם נכשלים, בניגוד לאחרים, סביר שלא ייחסו את הכישלון ליכולות שלהם, אלא לבעיה של למידה ומאמץ, ויחשבו מה הם יכולים לשנות על מנת להצליח להבא. זה יכול לייצר אצלם חוש אתגרי.
"מנגד, אנשים עם דרך מחשבה של קיבעון נוטים לראות אינטליגנציה כדבר קבוע. אתה יכול לרכוש מיומנות, לעבוד קשה, אבל אתה לא יכול להיהפך ל'חכם יותר'. תגובתם לכישלון נוטה להיות משויכת ליכולת נמוכה. זו דרך מחשבה מקובעת שמובילה לתסכול והאשמה עצמית ('אני טיפש')".

איך מתמודדים עם תחושת קנאה זדונית?
"צריך לנסות לנתב את האנרגיה לשיפור עצמי. אם אדם שחש כך יתמקד בדברים שיש לו שליטה עליהם, הוא יגלה שיש יותר כאלו ממה שחשב. בסופו של דבר הוא ירגיש גאווה כלפי הדרך שעבר מנקודת ההתחלה, במקום להתמקד כל הזמן במה שיש לאדם שבו הוא מקנא.
"אני אוהב את העצה של לינקולן לעורך דין צעיר ושאפתני שרצה בעזרתו: 'אם אתה נחוש והחלטי לעשות מעצמך עורך דין, הדבר חצי גמור. תמיד קח בחשבון שההחלטה שלך להצליח יותר חשובה מכל דבר אחר'".
העניין הוא להתמקד ביכולת שלנו.
"כמו שמלקולם גלדוואל הדגיש בניתוח שלו על מה קובע הצלחה; נראה שעבודה קשה עושה את ההבדל הגדול. מעט אנשים הם הצלחה בין לילה. גם אלו עם הכישרון העילאי צריכים לעבוד קשה. אם נראה את העצמי המדומיין שלנו אחרי 10 אלפים שעות אימון, נוכל להתקדם בלי לקנא. אנחנו יכולים להיות הדויד של עצמנו לגוליית הנראה לעין, אם אנחנו מוכנים להשקיע את המאמץ".

יש עוד אסטרטגיות שיכולות להועיל?
"הצעה נוספת של סולומון שימל בספרו המצוין 'שבעת החטאים', היא לשקול מחדש כמה בלתי ראוי הוא היתרון של האדם שבו אנחנו מקנאים. אם אתה חש קנאה זדונית, חלק ממך נוטר טינה כלפי ההצלחה של האדם שבו אתה מקנא, ואתה חושב שהיתרון שלו לא מגיע לו. אבל אם נסתכל טוב, נראה שהאדם הקריב ועבד קשה בשביל הצלחתו. הוא עבר הרבה מכשולים. הקנאה הזדונית מעודדת להתמקד בנושאים שירמזו על יתרון לא הוגן, לעומת היתרון ההוגן. בלמידה כזאת אפשר להוריד את תחושת הטינה כלפי האדם שבו אתה מקנא, ובמקביל להוריד את הרגשות המרירים המציפים אותך. תתמקד בדברים שאותם אתה יכול ללמוד מההצלחה של אותו אדם ובאיך אתה יכול להשתפר.
"הצעה נוספת היא לכייל את השאיפות שלך. לא למכור את עצמך בזול, אבל לפעמים אנחנו לא מציאותיים לגבי מה שאנחנו שואפים להשיג. לרוב זה נובע מהשוואה חברתית עגומה - תמיד נמצא מישהו יותר טוב אם נחפש. אין נוסחה בטוחה יותר לחוסר אושר מאשר ציפיות מוגזמות מעצמך, וצריך להתאים את הציפיות למציאות. למרות זאת, המחקר של איב טסר מראה שאנו נוטים להישגיות בתחומים שבהם אנחנו יכולים להתעלות מעל אחרים. כלומר, כן מתאימים את הציפיות שלנו ובכל זאת מתחזקים הערכה עצמית חיובית. אולי קנאה זדונית מראה שיש תקלה במנגנון הזה".

אם נתאים את הציפיות שלנו נסבול פחות?
"כן, באופן מעניין הנוסחה של וויליאם ג'יימס להצלחה היא אלגנטית, פשוטה ועוצמתית: הערכה עצמית = שאיפות/הישגים. אתה יכול לכוון את ההערכה העצמית שלך על ידי התאמת ההישגים או השאיפות. אל תשבור את הראש עם שאיפות גבוהות ולא מציאותיות.
"הצעה נוספת היא לנסות להתמקד באלו שפחות מצליחים ממך, ולהרגיש אסיר תודה - מה שהפסיכולוגיה החברתית מקטלגת לעתים כ'השוואה כלפי מטה'. הכרת תודה היא נבואה חזקה למימוש אושר ורווחה. יהיה לך קשה יותר לקנא באנשים הרבים סביבך שמצליחים יותר, אם תשים לב להרבה הרבה יותר אנשים סביבך שמצליחים פחות, ומה שאתה השגת".

איך אנחנו יכולים להתמודד עם האנשים שמקנאים בנו?
"יש משהו אמביוולנטי בידיעה שמישהו מקנא בנו. מצד אחד זה טוב, בגלל שזה מצביע על כך שיש לנו תכונה או מעמד ששווה לקנא בו. עצם הקנאה יכול לגרום לנו להתגאות יותר במה שיש לנו. אבל אם נחזור ליוונים העתיקים, אנחנו יודעים שקנאה זדונית זה משהו שצריך לפחד ממנו. זה יכול לא רק להרוס מערכות יחסים, אלא להוביל לנזק בהרבה צורות - מרכילות מרושעת עד מעשים שמערערים ומחלישים.
"הפסיכולוגים ג'רי פארוט ופטרישיה רודריגז מוסקורה, מלמדים שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא להתנהג בצניעות, להקטין ככל האפשר את הנראות של טריגר הקנאה. זה בודד להיות בטופ. אפשר להתעלם מהאדם המקנא כשזה אפשרי, או להדגיש בפניו את המאמץ הגדול שנדרש לכם לעבור כדי להשיג את היתרון או הרווח. בכך, תוכלו לבסס ולעודד אצלו את התפישה שהיתרון שלכם ראוי והוגן. כדאי גם להדגיש את המעלות של האדם המקנא, לדוגמא - אני מקבל המון תשומת לב בגלל הרומן שכתבתי, אבל אין לי חברים קרובים וטובים כמו שלך יש.
"נילס ואן דה ואן מצא שאפשר לשכך קנאה אם נעזור לאדם שמקנא להשיג את מושא הקנאה שלו. זו אסטרטגיה טובה, כל עוד העליונות שלך לא תהיה במרכז התהליך. מחקרים נוספים מראים שכדאי להשקיע מאמץ ולחלוק ברווחים ובהישגים. אם תהיה חביב, סוציאלי, תתחשב ותראה את האחר וצרכיו, זה ימזער את הקנאה נגדך".

ריצ'ארד סמית / צילום: פרטי
 ריצ'ארד סמית / צילום: פרטי

מי יותר מקופחת

המוח שלנו מתוכנת לקנא?
"פרספקטיבה אבולוציונית מובילה אותנו להניח שקנאה היא פונקציונלית, ובהיקף גדול היא נועדה לגרום לנו להגיב לנחיתות. קולגה שלי, שמתמחה בתרבות, שאל אם אני חושב שרגש הקנאה בלתי נמנע, הרי זהו רגש שמוטמע בכל התרבויות. סיפרתי לו על המאמץ שאני ואישתי השקענו בלחלק את הפופקורן בין שתי הבנות שלנו כשהיו קטנות וצפו בסרט. גם אם עשיתי טעות קטנה ולאחת נתתי יותר, מי שהרגישה מקופחת מיד התלוננה. ניסינו כל מיני אסטרטגיות כמו לומר: 'זה לא חשוב אם קיבלת יותר או פחות, חשוב להיות נדיבה. תהיי שמחה שאחותך קיבלה יותר, זה ממש הבדל קטן, יש ילדים שאין להם פופקורן'. ואז הבנו שאנחנו צריכים לתת להן בדיוק אותו דבר, כי אלו רגשות נורמליים והן תמיד יסתכלו מי יותר מקופחת. הדבר האחרון שרצינו זה שיהיה לנו בבית קין והבל. אני מאמין שזה מושרש בכל התרבויות. חשוב לנו לדעת שאנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו, וההשוואות והרגשת הקיפוח נמצאות שם תמיד, מגיל צעיר".

במהלך שנותיך כחוקר, מה הפתיע אותך?
"הופתעתי מכך שמטפלים ומומחים שעובדים במגוון ארגונים, מספרים שנדיר למצוא עובד שמודה שהוא מקנא. זה מפתיע, כי אנחנו יודעים שקנאה שכיחה, ולרוב גורמת להרבה בעיות בחיי העובדים ובארגונים עצמם. הם לרוב מגלים שהם צריכים להיות עדינים בעיקר בישיבות, נניח, כשהנושא הוא אי התאמה בציפיות השכר או על תשלומים. אני מודע לזה שאנשים לא ירצו להודות בקנאה, מפני שהיא גורמת לנו להרגיש בעמדת נחיתות, אבל לא תיארתי לעצמי שאנשים יתאמצו כל כך להסתיר אותה, בעיקר במהלך טיפול, שאמור להיות מרחב בטוח".

קנאה של עובדים יכולה להאיב על סביבת העבודה.
"הפסיכולוגים הארגוניים כריס סטרלינג וג'ו לביאנקה מציעים למזער השוואה המבוססת על משוב. במקום, כדאי להדגיש השוואה לפי ביצועים מוקדמים בעזרת מטריצה ברורה ומדויקת. כדי למזער קנאה, מנהלים יכולים להדגיש מטרות ורכישת כלים חדשים שיובילו להעלאה בביצועים. הם גם מציעים תוכנית שתקדם הוקרה של עובדים רבים על כלל התחומים הארגוניים, בניגוד להבלטה של כמה סופר סטארים הישגיים בתחומים עיקריים בלבד. כמובן שיהיה תהליך שקוף שמוודא את ההחלטה ההוגנת להוקרה בשכר וכו'. אי התאמות בתגמול מקובלות הרבה יותר כאשר מוטמע הליך מובנה".

מבנה חברתי גם הוא משפיע על התחושה הזו.
"אחת הדוגמאות שאני הכי אוהב היא של ג'וש גרסל, שחקר את הקיבוץ כאינדוקציה ואלימינציה של הקנאה, בגלל המבנה החברתי הכלכלי המיוחד שלו. הוא מצא שהקנאה קיימת בקיבוץ, ורוב המרואיינים שלו הרגישו שהיא חזקה יותר שם מאשר בכל מקום אחר. ההסבר שלו לכך הוא שבמבנה החברתי של הקיבוץ, ההבדלים הקטנים יותר בולטים לעין. אידיאולוגיה של שוויון גורמת לכך שמצב של אי שוויון יותר כואב. אידיאולוגיה יכולה להיות הסוואה לקנאה. לצאת מחוץ לנורמה יכול לגרום לקנאה. הקרבה החברתית והמעורבות יכולות להגדיל קנאה וחיכוך, וכתוצאה מכך ענישה. הדרך שבה פסיכולוגים מתמודדים עם זה היא על ידי הדגשה שקנאה היא סיטואציה שיש בה שני אנשים, שנגרמת מרצון לאובייקט או דבר נחשק שרק אחד נהנה ממנו".

מה קנאה משרתת? היא גורעת מאיתנו משאבים רבים.
"החוקרים האבולוציוניים טוענים שהנחיתות שלנו בהשוואה לאחר חשובה. אם לא יהיה אכפת לנו שמישהו מצליח יותר מאיתנו, אחרים יעקפו אותנו, ואז המין האנושי ייעלם. קנאה היא קריאה לפעולה. קנאה זדונית יכולה לקדם את האפשרות שתתבצע פעולה. אם לא נחוש אי צדק, אז לא נעשה דבר ונתבוסס בנחיתות שלנו. ולמרות זאת, חייבים שיהיה איזון. יותר מדי פוקוס על מה שיש לאחרים יגרום לנו לחוסר מנוחה, תסכול ועוינות, וזה מתכון לאומללות. במקום להתעסק באיך עליך להשתפר ולקחת דוגמא ממושא הקנאה, אתה תפנטז על איך הוא נופל, תתעסק ברכילות מרושעת ואתה אפילו עלול לעשות מעשה שיפגע בו ובעצמך. במקום ללכת לישון עם מחשבות בריאות ותוכניות מעשיות לעתיד, תתעסק באובססיביות במחשבות על אי הצדק, ותקווה שהאדם הזה ייכשל. כתוצאה, אתה לא תוכל להעריך את הדברים הטובים שמושא הקנאה מביא לעולם".

קנאה עלולה לעוות את המציאות שאנחנו חיים בה.
"ג'ון סביני ומורי סילבר עשו ניסוי שבו משתתפים צפו בגרסאות שונות של וידיאו שבהן מישהו מגיב ליתרון של אדם אחר (כניסה לבית ספר נחשק), בדרך כלל בצורה שלילית. נראה שהקנאה הניעה את התגובה השלילית, אף שלא הייתה מוצדקת: 'ראית איך הוא מדבר ודש בזה? הוא חושב שהוא היחיד שאי פעם התקבל לבית הספר הזה'. המשתתפים פירשו את העוינות הבלתי הולמת וההערות להצלחה כחלק מחבילת הקנאה".

קנאה היא מנוע של כוח. כמו שטיפת מוח, שמראה לנו כמה חיים של אחרים הם מושלמים - יש להם הכול ולנו יש פחות. האם זה משרת אינטרסים כלכליים?
"אני מנחש שכן, במידה מסוימת. מחקרים מראים שהן קנאה שפירה והן קנאה זדונית משפיעות על הרגלי הקנייה - קנאה משפיעה על הכוח המניע אותנו לקנות. אנו שואפים לקנות את אותם דברים שלאחרים יש, גם אם האמצעים שלנו מוגבלים. לבסוף לא נהיה מרוצים, כי לא יכולנו להשיג את מה שרצינו, כי נוצרו חובות בגלל הקנייה, כי לא הערכנו נכון את כמות האנשים שאכן נהנים מהדברים האלו והערכנו יתר על המידה כמה אותו מוצר באמת עשה אותם שמחים".

האם לקנאה יש גם חלק בפוליטיקה?
"בהחלט. הדוגמא הכי טובה זה המרוץ בין אובמה לרומני. רפובליקנים בדרך כלל מאשימים דמוקרטים בקנאה כאשר הם מתלוננים על העושר הגדול של האחוזון העליון והקפיטליזם. דמוקרטים בדרך כלל מאשימים רפובליקנים בחמדנות, והנקודה היא צדק ולא קנאה. סביר להניח שהמפלגה שמנצחת בעימות הזה, תיקח את הבחירות. הרפובליקנים ידעו שאם יצליחו להצמיד את מוטיבציית הקנאה לדמוקרטים, זה ינטרל את תלונותיהם. הדינמיקה הכללית שיחקה תפקיד חשוב בתוצאות הבחירות".