איציק שמולי נחוש לשקם את מערכת הבריאות הקורסת, אבל מאיפה יביא את הכסף?

הח"כ החרוץ והמוערך, מועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד שר הבריאות, מציג תוכנית מפורטת להבראת המערכת שעלותה נאמדת על כ-16 מיליארד שקל • כדי לגייס את הסכום, הוא סבור כי "יש לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים ב-180 מעלות" ולקחת גם מהביטחון • הבעיה היא שלא רק מערכת הבריאות הישראלית זקוקה לטיפול נמרץ, אלא גם המפלגה של שמולי

ח"כ איציק שמולי / צילום: תמר מצפי
ח"כ איציק שמולי / צילום: תמר מצפי

לפני כמה שבועות התבשר במפתיע ח"כ איציק שמולי (העבודה), כי היו"ר שלו, אבי גבאי, הכתיר אותו בראיון כ"מועמד המפלגה לתפקיד שר הבריאות". הוא לא הופתע מעצם הייעוד לתפקיד, כי השניים שוחחו על כך בעבר, אלא מן ההכרזה הפומבית, שלה לא ציפה. "בשנה האחרונה אבי (גבאי) שאל אותי מה החלום שלי" אומר שמולי. "עניתי שבעיניי, המקום שדרכו אפשר להשפיע במידה הרבה ביותר הוא מערכת הבריאות. ואבי ענה: 'שמע, אני חושב שתהיה שר בריאות מצוין'. כך שדיברנו על הדברים". בשבועות שחלפו מאז, השידוך בין שמולי לתפקיד הפך עובדה מוגמרת. בתסריט (הדמיוני למדי, לנוכח מצבה הדי האנוש של המפלגה בסקרים) שמפלגת העבודה מצטרפת לקואליציה ומקבלת את תיק הבריאות, שמולי הוא שר הבריאות הבא.

המתנה של 4 שעות עד אשפוז או שחרור

שמולי ללא ספק הוכיח את עצמו כמתאים. כבוגר מחאת האוהלים של קיץ 2011 וכחבר כנסת בשש השנים האחרונות, הוא היה מעורב בשורת מאבקים ומהלכי חקיקה חברתיים, לא מעט מהם מעולמות הבריאות. שמולי פעל לחקיקת חוק ביטוח סיעודי ממלכתי - חקיקה שלא יצאה לפועל אך עקרונותיה מצויים בתוכנית הבריאות של המפלגה, שגיבש יחד עם גבאי. בנוסף הוא הוביל מאבק להעלאת קצבאות הקשישים; חוקק חוק לשילוב אנשים עם מוגבלויות במגזר הציבורי; וגיבש חוק (שלא עבר) למתן קצבה ל"חיים בכבוד" בעבור ניצולי השואה. שמולי זכה חמש פעמים ברציפות בתואר "חבר הכנסת החברתי ביותר בכנסת" של המשמר החברתי ובאות הפרלמנטר המצטיין מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. כך שקבלות ומוטיבציה לשנות לטובה ולצמצם פערים חברתיים - בהחלט יש לו. את תוכנית הבריאות שלו, "בריאות לישראל-אפשר לשנות", כתב לדבריו במשותף עם גבאי ואחרי שסיירו יחד ב-17 בתי חולים בשנה האחרונה, ושוחחו עם מנהליהם, לצד אנשי שטח, רופאים ואחיות, אנשי מינהלה ומנכ"לים לשעבר של משרד הבריאות. על מנכ"ל משרד הבריאות הנוכחי, משה בר סימן טוב, הוא אומר "שאנחנו רואים עין בעין בנוגע לאתגרים המרכזיים של המערכת".

מהם ארבעת האתגרים המרכזיים האלה לפי שמולי? העומסים בבתי החולים; זמני ההמתנה לשירותים רפואיים כמו ניתוחים ורפואה יועצת; היעדרו של ביטוח סיעודי ממלכתי; והפערים בבריאות בין מרכז לפריפריה. שמולי טוען, ובצדק, שהגיע הזמן להגדיר בבירור למה המדינה מתכוונת כשהיא מדברת על מתן שירותים רפואיים ב"באיכות סבירה, בזמן סביר ובמרחק סביר", כפי שהוגדר בחוק ביטוח בריאות ממלכתי מ-1995. "'סבירות' מעולם לא הוגדרה, לכן קופות החולים מפרשות אותה כפי שהן רוצות", אומר שמולי. "כיום התורים הם בלתי סבירים, לכן מי שידו משגת - פונה לפרטי. הפוטנציאל הכי גדול לשינוי חברתי הוא בבריאות, ומכל המערכות הציבוריות - מערכת הבריאות היא במצב הכי גרוע". שמולי מדבר על לעבור משירות סביר למצוין, מזמן מסביר - לזמן מוגדר, וממרחק סביר למרחק נגיש לכולם.

איך הוא מתכוון לעשות את זה? שמולי מתחיל את התוכנית שלו בחדרי המיון, "שער הכניסה לבית החולים". כי "כששער הכניסה פקוק", הוא כותב, "כל המערכת תקועה. חדרי המיון מטפלים בכל שנה בכ-3 מיליון פונים ששוהים בהם שעות ארוכות". המטרה היא זמן המתנה מרבי של 30 דקות מרגע ההרשמה במיון ועד לאבחון ראשוני והמתנה של 4 שעות לכל היותר מרגע קבלת ההחלטה ועד העברה למיטת אשפוז. הוא גם מדבר על הקמת 30 מוקדי רפואה דחופה (חדרי מיון קדמיים) "באזורים הגיאוגרפיים שבהם קיים מרחק גדול מדי להגעה לחדרי המיון של בתי החולים". תג המחיר הנדרש עבור עוגן ראשון זה של התוכנית הוא 400-300 מיליון שקל, שמתווספים לתקציב מדי שנה.

ייתכן כי החלק הראשון של התוכנית הוא דווקא עקב האכילס שלה, שכן חלק מהסעיפים כבר נעשים ממילא, ואחרים דורשים התארגנות ארוכת טווח, שעשויה להימשך שנים. לפי משרד הבריאות, למשל, כבר כיום קיים סטנדרט המתנה של עד 30 דקות לבדיקה במיון, "וברוב המיונים עומדים בו, בכל מה שנוגע למקרים דחופים". כל מי שהיה לאחרונה במיון, יודע שזה לא המקרה בנוגע לקבלת טיפול בתוך 4 שעות". עוד ביקורת מצידו של המשרד נוגעת לנכונות של שמולי לבנות עוד 30 מוקדי רפואה דחופים, ואילו נכון לשנים הקרובות - אין מספיק אנשי רפואה שיכולים לאייש אותם. "מיטה בישראל משמעותה תקני רופא ואחות, ואנחנו לא יודעים לייצר מספיק רופאים ואחיות בתוך שנים ספורות. זה לוקח זמן". 

השאלות הפתוחות
 השאלות הפתוחות

עוד 500 מיטות לבתי החולים

חלקה השני של התוכנית מתייחס לשדרוג בתי החולים בישראל. שמולי רוצה להוסיף עוד 500 מיטות בשנה לבתי חולים - בעוד תוכנית 1,200 המיטות של משרד הבריאות מדברת על הוספה של 200 מיטות בשנה, ומצויה בפיגור; לקדם בתי חולים טכנולוגית; להגדיל את מספר הסטודנטים לרפואה ולסיעוד בעוד 10% מדי שנה "עד להגעה לממוצע OECD תוך 4 שנים"; ואימוץ מודל הפולטיימרים - כלומר רופאים בכירים שעובדים רק בבתי חולים, מעבר לשעות העבודה הרגילות הנהוגות כיום.

"בתי החולים בישראל נתקעו. כבר זה שנים שהם לא מקבלים את ההשקעה הדרושה להם. כשזה קורה, מנהלי בתי החולים עסוקים בלרדוף אחרי תרומות והשגת תקציבים חיצוניים, במקום להשקיע את כל מרצם בהפחתת עומסים, שיפור השירות למטופלים, הידוק הקשר השוטף לרופא המטפל בקהילה והכנסת חדשנות וטכנולוגיה", כותב שמולי.

ותג המחיר: 700 מיליון שקל שמתווספים לתקציב מדי שנה. שמולי צודק בחישובים שלו בנוגע למספר המיטות שצריך להוסיף מדי שנה, מהסיבה הפשוטה שכיום יש 16 אלף מיטות אשפוז כלליות (ללא גריאטריה ושיקום) בישראל, והאוכלוסיה גדלה ומזדקנת בקצב של כ-2.5% בשנה. לכן רק כדי לשמור על המצב הקיים היום צריך להוסיף לבתי החולים עוד לפחות 400 מיטות אשפוז כלליות בשנה. אלא שבמשרד הבריאות טוענים שהכיוון שהעולם כולו צועד בו כיום הוא פיתוח של מערכי אשפוזי בבית ובקהילה, ולא בבתי חולים, ולכן "הוספת מיטות - זה לא בהכרח יעשה טוב ולא לשם צריך לכוון את המשאבים והמאמצים".

מי צודק? נראה ששניהם. ככל שהאוכלוסיה גדלה אין מנוס מהוספת עוד מיטות למערכת, ובמקביל להשקיע במערכי האשפוז בקהילה ובטכנולוגיה. אלא שגם כאן, הוספה של 500 מיטות משמעותה הוספה של עוד מאות תקני רופאים ואחיות למערכת - דבר שיכול לקרות לאורך זמן, אך לא מיידית. בכל הנוגע להגדלת הסטודנטים לרפואה בישראל - שמולי מתפרץ לדלת פתוחה. מספר הסטודנטים לרפואה קרוב להוכפל בחמש השנים האחרונות, והמאמצים בנושא נמשכים גם כעת, במטרה להגדיל עוד את מספר הבוגרים מדי מחזור ב-25%. בעיה בוערת יותר, שוב, היא הגדלת מספר תקני הרופאים בבתי החולים, שכן מאות רופאים צעירים עומדים כיום בתורים למשרות התמחות.

קיצור 50% מזמן ההמתנה לתורים

בחלק השלישי של התוכנית שמולי פונה לטפל באחת הבעיות הכאובות והבוערות ביותר במערכת - תורים ארוכים לניתוחים ולרפואה יועצת. שמולי שם את האצבע על נקודה נכונה: הצורך להגדיר זמן המתנה מקסימלי לטיפול, כלומר סטנדרט לזמן המתנה - דבר שלא קיים כיום כמעט בשום תחום במערכת הבריאות. הוא רוצה שלא נמתין מעבר לחודש לניתוח דחוף (במשרד הבריאות כן הגדירו בחוזר מאפריל האחרון זמן המתנה של עד כחודש לשורת ניתוחים דחופים), ועד חודשיים לכל היותר לניתוחים לא דחופים. בכל הנוגע להמתנה לרפואה שכיחה בקהילה - נשים, ילדים, אף אוזן גרון, אורתופדיה ועור - שמולי לא נוקב בזמן המתנה מקסימלי, אבל מדבר על קיצור זמנים של 50% מזמן ההמתנה הנוכחי (שהוא כיום, לרפואה יועצת ככלל בקופות החולים, 23 ימים בממוצע - גידול של 42% לעומת 2011).

כדי לקצר תורים נדרש הרבה כסף, וגם הרבה זמן. הרבה כסף, "כי קיצור תור משמעו שצריך לשלם לרופא שיעבור מרפואה פרטית לרפואה ציבורית", מסבירים במשרד הבריאות, וגם כי צריך להכניס עוד אלפי רופאים מומחים למערכת - תהליך של שנים ארוכות. 100 מיליון השקלים ששמולי רוצה להקצות לקיצור תורים בתקציב תוספתי מדי שנה, גם הם לא יוכלו לפי המשרד להועיל בשלב הראשון, כי זה מעט מדי כסף. לכן גם כאן, מדובר במטרות ראוית, אך שלא ניתנות ליישום מיידי (לזכות שמולי ייאמר שהוא מדבר על תוכנית ל-8 שנים).

שמולי גם מדבר על מתן "אפשרות בחירה חופשית בבתי חולים, לביצוע הניתוח אם זמן ההמתנה ארוך" - כלומר, חיוב קופות החולים לפרוץ הסדרי תשלום שיש להן עם בתי חולים מסוימים ("הסדרי בחירה"), אם היא לא מצליחה לעמוד בזמן ההמתנה המקסימלי לניתוח. לפי חוזר משרד הבריאות בנושא, הקופות ממילא מחויבות לכך מיוני. שמולי מדבר על עוד דבר חשוב: הקמת מרכז מידע ארצי למעקב אחר תורים לניתוחים ("מערכת תורים לאומית"), "שיאסוף ויציג לכל הציבור באופן שוטף ושקוף מידע על מועדי ההפניה והתורים בכל קופות החולים". במשרד הבריאות אמנם עובדים על מערכת כזו, אבל היא תהיה מוכנה רק בעוד 4-3 שנים. "כבר 5-6 שנים במשרד הבריאות מדברים על המערכת הזו", אומר שמולי. "אם מערכת הבריאות כיום במצב אנוש, וליצמן הוא שר הבריאות מ-2009, לסירוגין, אז 'המלך הוא עירום'. היום יש רק פרמטר אחד בבריאות שבו הפריפריה עולה על המרכז - תמותת תינוקות".

שמולי גם רוצה לבטל את הצורך בטופס 17 מהקופה כדי לקבל שירות רפואי ("להפסיק לטרטר אנשים ולהפוך רופאים לפקידים"), ולאפשר לכל מטופל המצוי במרחק של יותר מ-50 ק"מ ממקום הטיפול - לקבל החזרי נסיעה. תג המחיר עבור החלק הזה של התוכנית הוא מיליארד שקל למשך עשור.
את התוכנית לביטוח סיעוד ממלכתי - תוכנית שגם ליצמן עצמו וגם שמולי ניסו לקדם בעבר - שמולי רוצה לממן דרך העלאת מס הבריאות בישראל בחצי אחוז, ועלותה 2.4 מיליארד שקל. כיום קרוב למחצית מההוצאה הלאומית על סיעוד יוצאת מכיס האזרחים, פי שלושה מממוצע OECD.

ליצמן ושר האוצר משה כחלון אמנם הוסיפו עוד שעות סיעוד לקשישים סיעודיים קשים, והרחיבו עוד כמה זכאויות בתחום הסיעוד, אבל המרחק בין זה לבין ביטוח סיעודי לכול - גדול מאוד. הביטוח הסיעודי הפרטי המוצע דרך קופות החולים מכסה כמה אלפי שקלים בחודש, אך למשך חמש שנים בלבד, ותקופה סיעודית ממוצעת כיום היא שש שנים, ובעתיד צפויה רק לעלות. התשלום למוסד סיעודי יכול להגיע עד ל-20 אלף שקל בחודש. שמולי מדבר על הגבלת השתתפות עצמית מקסימלית של משפחת המטופל לצורך אשפוז סיעודי של עד 4,000 שקל בחודש, ורוצה - ובצדק - שהאחריות לתחום הסיעודי תעבור לקופות החולים, במקום המצב כיום - כאשר היא מפוזרת בין כמה וכמה גופים. "האם הסיעודי חייב להפסיק לכדרר ולהיטרטר בין כמה גופים; ביטוח לאומי, מוסדות המדינה וקופת חולים. הקופה צריכה להיות הגוף היחיד שמולה הוא עומד", אומר שמולי.

נשקיע בנגב ובגליל במקום בהתנחלויות

התוכנית של שמולי רצינית וראויה, אבל דורשת הרבה מאוד כסף: תקציב תוספתי (מתווסף כל שנה) של כ-1.6 מיליארד שקל בשנה, כלומר - 16 מיליארד שקל בעשור. התוכנית הזו, אגב, חופפת למדי לצרכים שעליהם מדבר גם משרד הבריאות, בהסתכלות לעשור הקרוב. אז מאיפה יגיע הכסף? "משינוי סדרי עדיפות לאומיים", אומר שמולי, "מדיניות הפוכה ב-180 מעלות למה שקורה היום. מהפסקת ההשקעה ביישובים שמעבר לקו הירוק, ואינם בגושי ההתיישבויות. במקום להשקיע שם - נשקיע בנגב ובגליל. וכן", אומר שמולי, "ייתכן שהכסף יגיע גם דרך צמצום תקציב הביטחון".

בשורה התחתונה, שמולי בנה תוכנית ראויה ורצינית להבראת מערכת הבריאות (גם אם זקוקה לעוד כוונונים פה ושם), שנלווה לה גם תג מחיר גבוה. הבעיה היא, שלא רק מערכת הבריאות הישראלית זקוקה לטיפול נמרץ, אלא גם המפלגה של שמולי. "אני לא קם בבוקר כדי להיות שר הבריאות הבא, אלא כדי לנצח בבחירות", אומר שמולי, וגם מודה ש"המצב כרגע לא פשוט, ושלא ברור אם איש השעה גנץ 'בא להחליף את נתניהו או להיות שר בממשלתו'". הסיכויים של שמולי להיות שר הבריאות הבא נראים כיום קלושים, ויכול להיות שצריך להצטער על כך, שהתוכנית שלו תישאר במגירה, לפחות עד הבחירות הבאות.