עד כמה אתם מפחדים מדונלד טראמפ?

זוכה הפוליצר, בוב וודוורד, בונה פרופיל מעניין של הנשיא האמריקאי הכי שנוי במחלוקת, אבל קשה לומר שהקריאה בספר 'פחד' עוצרת נשימה • הסיפורים של 'סצנות מברצלונה' מתרחשים תוך כדי תנועה, למרות שהגיבורים תקועים במקום, שקועים בעצמם ובקיומם העלוב

ספרים מרץ / צילום: איל יצהר
ספרים מרץ / צילום: איל יצהר

פחד, בוב וודוורד, הוצאת ידיעות ספרים, 312 עמ'

בשביל לכתוב ספר על הכהונה של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב, צריך קודם כל אומץ. לא בגלל שיש סיבה לפחד מטראמפ עצמו, אלא מכיוון שבממשל שבו יציבות היא כמעט מילה גסה, מהלכים מונעים מתוך דחפים ופחות מתוך היגיון ברור, נושאי משרה מתחלפים בקצב של סטורי, והמסרים משתנים כל הזמן - אתה והספר שלך הופכים לא רלוונטיים ברגע.

מה שפחדנו ממנו לפני דקה, הוא לא מה שמפחיד עכשיו. הסיפור של הסתיו הוא לא הסיפור של החורף. אתה חושב שאתה כותב על שיאים חדשים, אבל דקה אחרי שאתה יורד לדפוס מגיעים שיאים חדשים. את ההשבתה הארוכה בהיסטוריה של הממשל האמריקאי, למשל, 35 ימים של חידלון, לא תמצאו ב'פחד' של בוב וודוורד. הוא בוודאי לקח דברים כאלה בחשבון, ועדיין.

קשה לעקוב גם אחרי הכוורת של טראמפ, כי היא כל הזמן משתנה, ועם זאת, העדויות בספר כמעט תמיד מכוונות לאותו מקום - לפחות שליש מהזמן של נושאי המשרה הבכירים הוקדש ומוקדש לבלימת רעיונות מסוכנים של הנשיא. וודוורד פותח בניסיון שלהם למנוע ממנו לחתום על מזכר שמחסל את היחסים עם דרום קוריאה. ההתנהלות הלא סבירה סביב המזכר, אומר וודוורד, היא משל לכהונה כולה.

וודוורד בונה פרופיל מעניין של הנשיא האמריקאי הכי שנוי במחלוקת. למשל, הוא מאזין טוב, כל עוד לא לוחצים על אחד משני הכפתורים האדומים שלו - הגירה ותקשורת. אם כן לוחצים, "הוא עלול להמריא ולא לחזור הרבה זמן". הוא לא אוהב פרופסורים ואינטלקטואלים, ואין טעם לתת לו הרצאות. מטרידים אותו אתרי לחימה או בסיסי נשק שהיו יכולים להפוך למסלול גולף. מלחמות תרבות הוא דווקא אוהב.

באופן לא מפתיע, טראמפ סירב להתראיין לספר (הוא כן התראיין לוודוורד בעבר). ולמרות זאת, העיתונאי הוותיק, זוכה פרס הפוליצר על חשיפת פרשת ווטרגייט, שומר על הגינות ולא מתרכז רק בצדדים השליליים של הנשיא. הוא מציג גם כיוונים חיוביים בצורת החשיבה שלו וביכולתו לאתגר את התבניות הקיימות. לבחון דברים מחדש זו לא תכונה רעה. להפך.

לוודוורד גם אין בעיה להודות שהילרי קלינטון הייתה 'המועמדת הכי חסרת שמחה בתולדות הנשיאות האמריקאית', ולהסביר כי לא נבחרה כיוון שהיא קודם כל מייצגת את האליטות והעולם הישן. למעשה, ההצבעה בבחירות 2016 לא הייתה כל כך פרו טראמפ, כמו שהיא הייתה אנטי קלינטון.

אפשר היה להפוך את זה כל זה לסרט דרמה סוחף שמקבל תשע מועמדויות לאוסקר, ועוקף בהליכה את 'סגן הנשיא' (האם כריסטיאן בייל היה יכול לגלם גם את טראמפ? אין לשלול זאת מראש), שלא לדבר על 'שחור על לבן' (שבו עולה הקשר בין דיוויד דיוק, מנהיג הקו קלוקס קלאן, לטראמפ). אלא שבגרסה הנוכחית, הספרותית, קשה הרבה יותר לדבר על קריאה עוצרת נשימה. מרוב רצון להיות נאמן לציטוטים המדויקים ולהביא את כל הפרטים הקטנים, שחלקם אולי מעניינים אך סוטים מהעיקר, וודוורד מציג כאן כתיבה שכולה ליקוטים. זה אולי מתאים לתחקירים בעיתונות המודפסת, אבל פחות למדפי הספרים.

שורה לזכור. "אני יודע שאני צודק. אם אתם לא מסכימים איתי, אתם טועים" (עמ' 219, כל תורת טראמפ על רגל אחת).

שורה תחתונה. למרות הכול - מסמך מרתק, וקשה להתנתק.

ברצלונה של מרסה רודורדה רחוקה מלהיות ברצלונה של התיירים / צילום: רויטרס
 ברצלונה של מרסה רודורדה רחוקה מלהיות ברצלונה של התיירים / צילום: רויטרס

סצנות מברצלונה, מרסה רודורדה, הוצאת תשע נשמות, 138 עמ'

ברצלונה של מרסה רודורדה רחוקה מלהיות ברצלונה של התיירים. לא פוגשים בה את גאודי, וגם לא עושים קניות בבוקריה. אין בה מפלצות בטון וזכוכית, או נמל שמחובר לקניון בעיצוב נקי ומודרני. יש בה כמעט אך ורק אנשים אומללים, מרוחקים מהמרכז, לא רלוונטיים. "אלה אנשים שהחיים עשו אותם עצובים", נכתב באחד מעשרת הסיפורים הקצרים, שכולם נקראים במהירות ובשטף, למרות העצב האינסופי.

רודורדה (1908-1983) נחשבת לקול הנשי הבולט של היצירה הקטאלנית בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומרבית סיפורי הקובץ הזה לקוחים מתוך ספרה 'כיכר היהלום' (1960). חלקם מתרחשים תוך כדי תנועה - בחשמלית, ברכבת - למרות שהגיבורים תקועים במקום, שקועים בעצמם ובקיומם העלוב, הפנימי והחיצוני. קצת תובנות על החיים מקבל הקורא מפי דמות המאופיינת כפשוטת עם, אפילו טיפשה, בסיפור 'הרכבת'. היא זו שמזכירה לנו שהשמש היא חצי מהחיים, ומצד שני, שהעולם כולו הוא הצגה ושכולנו מתים לפני שהיא נגמרת. תמיד תפספסו את הסוף, אז אולי כדאי שתקחו את זה בחשבון כשאתם עסוקים במרוץ.

למרות שמו של הספר, סיפור אחד מתרחש בעיר האורות, אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר. להפך. זוהי פריז של הפליטים והמהגרים, אנשים שבורים, שקשה להדביק בחזרה. הם הגיעו אליה מחבל ארץ השואף לעצמאות, ומנסה להשיג אותה כבר קרוב ל-150 שנה, ללא הצלחה. רודורדה בוחרת לתת להם במה גם כי יש שם אמת שראויה לתשומת לב, וגם כי לאייפל כבר נקשרו מספיק כתרים. שלא לדבר על הסגרדה פמיליה.

שורה לזכור. "הבטן היא זו שסוחבת את הרגליים" (עמ' 112).

שורה תחתונה. קטאלוניה הקטלנית.