דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

איך שמחנו לקראתו: בשבוע הבא נציין 40 שנה להסכם השלום עם מצרים, והיחסים? קפואים מתמיד

עד כמה קפוא השלום עם מצרים אפשר ללמוד מזהות האקדמאי המצרי היחידי שישתתף בכנס חגיגי, שיתקיים בשבוע הבא לציון 40 שנה להסכם השלום ההיסטורי • אפילו הוא, הייסם חסניין, דוקטורנט באוניברסיטת ת"א שעזב את מצרים לארה"ב כשהיה בן 16, "מכיר את ת"א טוב מאשר את קהיר"

הייסם חסניין / צילום: שלומי יוסף
הייסם חסניין / צילום: שלומי יוסף

הבית הלפני אחרון של "יהיה טוב" של יהונתן גפן - זה שדרושה כיום מידה מסוימת של תעוזה בשביל לשיר אותו בציבור - מספק את ההסבר החד ביותר לתהיית התם הישראלית מדוע הסכם השלום בין ישראל למצרים שבחודש הבא יחגוג 40 שנים מעולם לא התחמם. הנה הטקסט לרענון הזיכרון: "הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו / פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו / ואמרנו בוא נשלימה / ונחיה כמו אחים / ואז הוא אמר קדימה / רק תצאו מהשטחים...".

המיינסטרים הישראלי, כך לפי השיר ובמידה רבה במציאות, התרגש מההסכם וראה בו נקודת ציון משנת מציאות. משאלת הלב הקולקטיבית הייתה שהשכנים העיקשים מדרום - אלו שרק כמה שנים קודם לכן הפתיעו את צה"ל בסיני והקיזו את דמם של חייליו - לא רק יפסיקו להילחם בנו אלא גם יקבלו את נוכחותנו במרחב. אפילו יאהבו אותנו. אלא שבעוד שהישראלים תפסו את היחסים בין ארצם לבין מצרים כמערכת זוגית שבמרכזה מחלוקת סביב השליטה על חצי האי סיני, המצרים ראו את הדברים אחרת. מבחינתם, החזרת סיני לידיהם הייתה רק צעד ראשון בדרך ארוכה לפיוס עם העולם הערבי. פיוס שנשען על קבלה ישראלית של העיקרון "שטחים תמורת שלום".

קרטר, בגין וסאדאת בטקס חתימת הסכם השלום, 1979 / צילום: מילנר משה - לע"מ
 קרטר, בגין וסאדאת בטקס חתימת הסכם השלום, 1979 / צילום: מילנר משה - לע"מ

כיום אולי בקושי זוכרים את זה, אבל בסוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80 - בשנים שאחרי הביקור הראשון של הנשיא סאדאת בישראל ולפני הנסיגה הישראלית מסיני - הקשיים הגדולים במשא ומתן בין המדינות בכלל לא היו קשורים לנעשה בסיני. המחלוקות המרכזיות ביניהן עסקו בכלל בעתיד השליטה הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה.

מצרים כרכה את קידום צעדי הנורמליזציה בין המדינות בהתקדמות במה שכונה אז "תוכנית האוטונומיה". במסגרת התוכנית הייתה אמורה ישראל לאפשר לפלסטינים בשטחים הכבושים לנהל את חייהם, אבל בגלל סיבות רבות שאחת המרכזיות בהן הייתה הסירוב הישראלי להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני, העניינים לא התקדמו. המשא ומתן על פיתוח ויישום תוכנית האוטונומיה הוקפא לאחר שהכנסת העבירה את חוק ירושלים ב־1980, ספג משבר קשה לאחר רצח הנשיא סאדאת באוקטובר 1981 והופסק סופית לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב־1982. השורה התחתונה הייתה שהאוטונומיה לא התרוממה וגם השלום עם מצרים מעולם לא התחמם.

התוצאות מוכרות לכולם: כבר עשורים שישראלים כמעט שלא פוקדים את מצרים הקונטיננטלית ותיירים מצרים כמעט שלא מבקרים בישראל; קשרי המסחר בין המדינות מעולם לא מימשו את הפוטנציאל שלהם, ושיתוף הפעולה שפעם חשבו שיפרח בין אקדמאים וחוקרים משתי המדינות פשוט אינו קיים.

הקור שנשב מדרום היה מקפיא: אחרי עידן סאדאת לא ביקרו יותר נשיאי מצרים בישראל (למעט גיחה קצרצרה של הנשיא לשעבר חוסני מובארק להלוויית ראש הממשלה, יצחק רבין, שגם אותה - כך הדגיש - ערך כ"ביקור פרטי"); השלטון לא עסק בשום פעילות מקרבת לבבות בין העמים והוא גם מעולם לא ניסה לעקור מן השורש את ההסתה האנטי ישראלית שלעיתים קרובות הייתה נגועה באנטישמיות של ממש. התוצאות הגיעו בדמות פיגועים כואבים נגד ישראלים ונהייה אחר תיאוריות קונספירציה מופרכות שקשרו את ישראל והציונות לכל מעשה זדון אפשרי.

במקביל, גם בצד הישראלי לא ניכר רצון אמיתי להעלות את היחסים על דרך חדשה. ישראל התעלמה מהזיקה בין המדיניות המצרית ובין דעת הקהל בה לבין היחס הישראלי הכוחני כלפי שכנותיה בכלל וכלפי הפלסטינים בפרט. היא זנחה את המחויבות לדון על אוטונומיה לפלסטינים והמשיכה לדכא אותם. לאור כל זאת, כשאביגדור ליברמן, לימים שר הביטחון, איים ב־2001 להפציץ את סכר אסואן, הציבור המצרי התייחס לדברים ברצינות ונתקף בחרדה אותנטית.

שלט שהכינו חיילי צה"ל לאחר פינוי סיני/ צילום: מילנר משה - לע"מ
 שלט שהכינו חיילי צה"ל לאחר פינוי סיני/ צילום: מילנר משה - לע"מ

למען הסדר הטוב, ראוי לציין שלאחר שנים של עליות ומורדות בקשרים שבין המדינות, התהדקו מאוד היחסים ביניהן לאחר עלייתו לשלטון של נשיא מצרים הנוכחי עבד אל פתח א־סיסי ביולי 2013. שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות בא לידי ביטוי בסוגיות שנעות בין דיונים שונים עם הפלסטינים, דרך שמירה על הגבול ועל המצור על רצועת עזה ועד לחימה משותפת בטרור.

עד כדי כך הדוק שיתוף הפעולה הזה, שישראל כבר מזמן אינה רק מספקת למצרים מודיעין נגד הג'יהאדיסטים שבסיני אלא תוקפת אותם בעצמה מהאוויר בשטח מצרים, ברשותם המלאה של המצרים ועל-פי בקשתם. אבל האם התהדקות היחסים בין מערכות הביטחון של המדינות ובין מנהיגיהן שיפרה אפילו במעט את האווירה הציבורית כלפי ישראל במצרים? ממש לא.

עושה בושות להורים

בשבוע הבא, במלאת 40 שנים לחתימה על הסכם השלום בין שתי המדינות, יערוך מכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, שבראשו עומדים פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי והשר לשעבר דן מרידור, כנס בנושא. עיון ברשימת המשתתפים בכנס מספר מיד את סיפורו העגום של השלום. ישתתפו בו הרבה אנשי אקדמיה ודיפלומטים ישראלים לשעבר, כמה דיפלומטים אמריקאים כמו דניס רוס ודן קרצר ואף לא נציג רשמי או אקדמי אחד ממצרים.

האדם היחיד ממוצא מצרי שידבר בכנס הוא דוקטורנט צעיר בשם הייסם חסניין. אפשר לטעון כלפיו וכלפי המארגנים שכבר הרבה זמן שהוא אינו ממש מצרי, אבל נראה שמי שהחליט להזמין אותו להשתתף בכנס בירושלים החליט החלטה טובה. לא רק משום שההסבר של חסניין לסוגיית אי התחממותו של השלום חותר תחת הנראטיב המקובל (ונעים מאוד לאוזניים ישראליות) ומשום שהוא טוען אותו בלהט וברהיטות רבה, אלא בעיקר בגלל הסטטוס הייחודי שלו שמייצר נקודת השקפה מעניינת על הנושא. ככל הידוע, חסניין הוא הסטודנט ממוצא מצרי היחיד שחי בשנים האחרונות בישראל וחוקר בה את היחסים בין שתי המדינות.

חסניין, שעובד על דוקטורט בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, נולד לפני 28 שנים בעיירה קטנה בדלתא של הנילוס. בקהיר הוא כמעט לא ביקר ואומר שהוא מכיר רק את שדה התעופה של בירת המדינה. "אני מכיר את תל אביב יותר טוב מקהיר", הוא מחייך. כשהיה בן 16 זכו הוריו בהגרלת הגרין קארד שעורך מדי שנה משרד החוץ האמריקאי, והמשפחה עברה לפנסילבניה.

המסלול שהוביל אותו להתעניין בישראל, ביחסים שלה עם מצרים ובסופו של דבר הביא אותו הנה, החל בעת לימודיו לתואר הראשון. סביבות החיים ההומוגניות שבהן גדל בספר המצרי והאמריקאי התחלפו בקולג' בסביבה רבת פנים. "בין בני הקבוצות האתניות השונות שבהן נתקלתי בקולג' היו יהודים אמריקאים שאותם פגשתי בפעם הראשונה", הוא נזכר. "חשבתי שזה מאוד מעניין שרבים מהם למדו על המזרח התיכון ועל מדינות ערביות וחלק מהם אפילו היו בתוכניות חילופי סטודנטים במדינות דוברות ערבית. פתאום עלה לי הרעיון - לעשות בדיוק את ההיפך: ללכת ללמוד מיהם האנשים האלו ומשום כך רציתי ללמוד בישראל.

"המנטליות המצרית שלי בכלל לא הבחינה אז בין יהודים לישראלים. מצרים רואים יהודים וישראלים כאותו הדבר. רק לאחר שבאתי הנה התחלתי לראות את ההבדלים בתרבות, בשפה, במסורות, אבל זה הגיע מאוחר יותר".

איך ההורים שלך קיבלו את ההחלטה שלך לעבור ללמוד דווקא בישראל?

"הם אמרו לי 'מכל הארצות בעולם, דווקא זו המדינה שבה אתה רוצה לעשות תואר שני?' אמא שלי הייתה סקפטית מאוד לגבי ההחלטה שלי. היא גם שאלה אותי 'מה תאמר למשפחה במצרים? מה תאמר לחברי הקהילה הערבית שהיינו חלק ממנה באמריקה?'".

מה אמרת להם?

"לא אמרתי להם כלום. באתי הנה בצורה סודית. הסיבה לכך היא שבתפיסה המצרית, ישראל היא עדיין האויב, כך שללכת לארצו של האויב זה ביג דיל בלשון המעטה. עשיתי דיל עם אמא שלי: אני אלך ללמוד בישראל והם ישתמשו בזה שאני בכל מקרה אמור להיות באמריקה - כלומר רחוק מהמשפחה במצרים - כדי להסתיר את זה מהם. לגבי הקהילה הערבית במקום שבו הם גרו בפנסילבניה, הסיכום היה שהם יאמרו להם שעברתי לוושינגטון".

חסניין הגיש מועמדות לתואר שני באוניברסיטת ת"א והתקבל, אבל עוד לפני שהחל את הלימודים הבין שהכניס את עצמו למצב מורכב משחשב. "שלושה שבועות לפני תחילת הלימודים הייתי בביקור במצרים אצל המשפחה וחברים. זה היה ב־2014, מיד אחרי המלחמה בעזה. המצב היה מתוח וכמובן שלא אמרתי להם כלום על התוכניות שלי בעוד כמה שבועות. תדמיין את זה, הרגשתי שאני מהופנט, שאני לא יודע מה קורה איתי. ידעתי שבכך שאני מקבל את ההחלטה הזו אני לא אוכל לתקשר איתם כי זה יכול לסכן אותם.

"אבל הדבר הכי מגוחך היה שבעוד שבסוף החופשה שלי שם היה הגיוני שאני אקח טיסה של 45 דקות לת"א או נסיעת אוטובוס של כמה שעות, בפועל הייתי צריך לטוס חזרה לארה"ב ומשם לטוס לישראל. למה? כי שירותי הביטחון המצריים רואים בישראל את אחת מ־16 המדינות שאזרחי המדינה לא יכולים לנסוע אליהן מבלי לקבל לשם כך אישור מיוחד. תהליך קבלת האישור הזה הוא הדבר הכי מאיים ומפחיד בעולם, והוא גם שם אותך על הכוונת שלהם".

חסניין מתאר את חוויית המפגש עם החברה הישראלית כמרתקת. "בראש שלי ישראלים היו רק חיילים שיורים במיידי אבנים או מרגלים כמו שמראים בתקשורת המצרית, אבל פגשתי פה אנשים מכל מיני מקומות בעולם והבנתי שזה מקום מאוד מגוון".

שנאה להתאחד סביבה

התזה של חסניין עסקה ביחסי ישראל־מצרים ולאחר סיום שנת הלימודים הראשונה הוא נאם נאום שצולם ולאחר מכן הופץ באינטרנט והגיע עד לטלוויזיה המצרית. הוא דיבר על חוויותיו כסטודנט מצרי בישראל ותיאר את המורכבות של החברה הישראלית, אבל עצם נוכחותו תוארה על-ידי התקשורת המצרית כשערורייה. "הם כעסו מאוד על כך שמישהו צעיר נסע לישראל ללא קבלת אישור ודנו בשאלה אם אני מנסה לשטוף את מוחותיהם של הצעירים ולהפיץ שקרים". מאז הוא חושש לבקר במצרים ואומר שכך יישאר המצב עד שלא יקבל ערובות לביטחונו שם.

לאחר שסיים את התזה שלו בתל אביב ב־2016, חסניין קיבל משרה של עמית-מחקר במכון לחקר המדיניות במזרח הקרוב שפועל מוושינגטון. במהלך השנתיים שבהן בילה שם הוא ראיין בכירים מתחומים שונים בניסיון למצוא דרכים לשפר את היחסים בין המדינות, ובסופו של דבר פרסם מאמר שבו מנה שש סיבות לכך שהשלום בין ישראל למצרים מעולם לא התחמם. לאחר מכן חזר לישראל והחל את לימודי הדוקטורט פה.

"אני לא חושב שהנושא הפלסטיני הוא מה שמונע מהשלום בין המדינות להתחמם", אומר חסניין. "כמצרי, אני יכול לומר לך שגדלנו על תוכניות טלוויזיה שמציגות את ישראל בצורה שלילית כל הזמן. ברובן בכלל לא דיברו על הפלסטינים אלא על עניינים שבין מצרים לישראל. ישראל מואשמת בהן בריגול ובהדחה של מצריים לבגידה במדינה שלהם. הן כוללות תיאוריות על השתלטות של ישראל על הכלכלה המצרית. דברים כאלו.

"מצרים רגילים תופסים את ישראל בהתאם למה שהם רואים בטלוויזיה. האינטלקטואלים המצרים תמיד התנגדו להסכם השלום. הדתיים שביניהם לא יכולים לקבל את זה שיהודים לקחו לעצמם פיסת נדל"ן במזרח התיכון שהם רואים בו מרחב אסלאמי. הם לעולם לא יוכלו לקבל את זה. מצד שני, יש את האינטלקטואלים החילוניים והליברלים שמתנגדים לציונות כי הם רואים בה מדינה קולוניאלית - מעין מוצב קדמי של התרבות המערבית. במקביל, הממשלה במצרים - שעצוב לומר, אבל היא לא דמוקרטית - צריכה לשמור על מעמדה בשלטון. איך עושים את זה? מוצאים משהו שמפחיד את האנשים ושמאפשר להם להתאחד סביבו.

"ישראל משמשת כשעיר לעזאזל וזה אינטרס של השלטון לוודא שהציבור חושש מישראל ושהוא פונה אל השלטון על מנת שהוא יגן עליו מהאיום. אז בעוד שהממשלה מסתייגת מהביקורת הקשה של האינטלקטואלים כלפי הסכם השלום, היא מבינה שזה עוזר לה. כשצצים מדי פעם אינטלקטואלים שתומכים בנורמליזציה, הם סופגים ביקורת קשה מאינטלקטואלים אחרים. זה נורמלי. מה שלא נורמלי זה שהממשלה לוקחת את הצד של מתנגדי השלום ומענישה את תומכי השלום.

"תראה מה קרה עם הסופר עלי סאלם, שביקר בישראל בשנות ה־90 וספג ביקורת קשה. לא רק העמיתים שלו יצאו נגדו אלא גם הממשלה הענישה אותו! זרקו אותו מאגודת הסופרים למשל ועוד הרבה דברים אחרים. אם אנחנו רוצים לשפר את היחסים בין המדינות, צריך שהממשלה תיתן לאינטלקטואלים להתווכח ביניהם מבלי להתערב. לגבי רוב האוכלוסייה, כן, יש להם דעות שליליות לגבי ישראל, אבל זה קורה בגלל שזה מה שהם מקבלים מהטלוויזיה והעיתונים. זה לא יכול להיות אחרת".

חולצה משם, כפתורים מכאן

חסניין מאשים את מצרים בכך שמדיניותה לאורך השנים (ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה ב־2000) בתחומי התיירות, המים, התקשורת, החקלאות, החינוך והמסחר למעשה הקפיאה את השלום. הוא מזכיר שבשנות ה־90 הרבה מצריים באו לבקר בישראל, אבל אומר שמדיניות קבלת ההיתר לנסיעה לישראל חיסלה לחלוטין את התיירות המצרית לפה. על אף משבר המים והחקלאות במצרים, השלטונות גדעו כמעט את כל שיתופי הפעולה שהתקיימו בעבר בין מומחים ישראליים וחברות ישראליות לבין מקביליהם המצריים בתחומים אלו.

כמו כן, על אף שקיימות 13 מחלקות ללימודי ישראל וללימודי עברית באוניברסיטאות במצרים, ומדי שנה מסיימים בין 2,000 ל־3,000 סטודנטים מצריים את לימודיהם בהן, חסניין אומר שהם אינם מורשים לנסוע לישראל ונמנעים מביקור במרכז האקדמי הישראלי בפאתי קהיר מחשש שייחקרו על-ידי שירותי הביטחון המצריים המתחקרים אותם שם (גם בכירי אקדמיה ישראליים, ואפילו אתר האינטרנט של המרכז עצמו, מתארים מציאות קשה שבה המיזם האקדמי שפעם תלו בו תקוות גדולות רוקן מתוכן במשך השנים והפך למיותר, ש' ס').

הנשיא המודח מובארק עם נתניהו / צילום: עמוס בן גרשום לעמ
 הנשיא המודח מובארק עם נתניהו / צילום: עמוס בן גרשום לעמ

סיבה נוספת שמזכיר חסניין לכך שיחסי המדינות אינם מתרוממים היא מה שהוא מתאר ככישלון הסכם הסחר בין המדינות שנחתם בלחץ ארה"ב בדצמבר 2004. "המצרים רצו הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, אבל לא עמדו בתנאים האמריקאיים, אז ארה"ב הציעה להם לחתום על הסכם שבו 11.7% מהמוצרים שהם מייצאים לארה"ב יגיעו מישראל. תחשוב למשל על תעשיית הטקסטיל המפורסמת של מצרים. הרעיון הוא שאם מצרים שולחת חולצה לארה"ב, הכפתורים שלה יהיו תוצרת ישראל", אומר חסניין.

לדבריו, "זה הסכם שלמעשה פתח ערוץ תקשורת בין אנשי עסקים ישראליים לאנשי עסקים מצריים והוא התחיל טוב והביא לזינוק משמעותי בסחר בין המדינות: ממסחר בהיקף של 80 מיליון דולר בשנה לרמות של 500, 600 ו־700 מיליון בשנים שלאחר מכן. אלא שכשחתמו על ההסכם, הציפייה הייתה לסכומים של מינימום 3 מיליארד דולר לשנה וזה היה לפני 15 שנים. השנה, היקף הסחר בין המדינות עומד על מיליארד דולר לשנה. הסיבה לכך היא שבפועל, ממשלת מצרים הערימה קשיים ביורוקרטיים וביטחוניים עצומים על אנשי העסקים המצריים עד כדי כך שרוב-רובם נמנעים מלהיכנס לביזנס מול ישראלים".

אם זה לא מספיק, חסניין טוען שהנפוטיזם הידוע במצרים גורם לכך שרק לחברות המקורבות לממשלה ולשירותי הביטחון מתאפשר לעבוד מול ישראלים וכי הן מונעות מיזמים לסחור מול ישראלים. לסיום, חוסניין טוען שלהימנעותה של הממשלה מהורדת רמת ההסתה נגד ישראל בתקשורת המצרית ולהצנעת כל סימן לנורמליזציה בין המדינות יש משקל מכריע בצורה שבה הציבור המצרי רואה את השכנה מצפון.

"הנה, קח לדוגמה סדרת טלוויזיה ששודרה ברמאדן האחרון באחד הערוצים. היא עוסקת באיש אל קאעידה שהוא בעצם סוכן ישראלי, וזה קורה בשיא שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות - שערוצי טלוויזיה מצריים מאשימים את ישראל בטרור נגד מצרים", הוא אומר. "ישראל היא השותפה הגדולה ביותר של מצרים בלחימה בטרור! במקביל, אחרי שא־סיסי אמר לא מזמן בראיון ל־CBS שיש לו יחסים מעולים עם ישראל, ניתנו פקודות לכל כלי התקשורת במצרים שלא לשדר את הקטע, כאילו זה לא קרה. זה הופיע בכל כלי תקשורת בעולם הערבי והמערבי, אבל בעיתונים או בתחנות טלוויזיה במצרים לא היה לכך זכר. "יש פה סטנדרט כפול: הממשלה מנהלת יחסים קרובים עם ישראל בתחום הביטחוני, אבל במקביל משדרת לציבור משהו אחר לגמרי".

הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי / צילום: רויטרס
 הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי / צילום: רויטרס

כבר לא מדברים על "הישות הציונית"

העם המצרי ביקורתי, לפעמים בצדק, אבל הסכם השלום עם ישראל לא בסכנה

ביום שני, 11 במארס, ינחה פרופ' אלי פודה מהחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית מושב בכנס של מכון טרומן למען קידום השלום שייקרא "40 שנה אחרי - עדיין מחפשים נורמליזציה".

פודה אומר שעל מנת לבחון את טמפרטורת השלום בין ישראל למצרים צריך להבדיל בין הפן הממשלתי לפן האזרחי של היחסים. "בין הממשלות יש כיום יחסים חמים וזה לא היה ככה בעבר. ממש לא. זה דבר שהתפתח עם השנים ובעיקר מאז שא־סיסי עלה לשלטון. במישור של החברה האזרחית, הקשרים הם ברמה של שלום קר כיוון שאין שום שיתופי פעולה. לא בין אוניברסיטאות ולא בין מכוני מחקר או ארגוני חברה אזרחית. מה שנמצא באמצע זה המישור הכלכלי. אין בו הרבה שיתוף פעולה, אבל יש חברות ואנשים שמשתפים פעולה. אני חושב שרמת הסחר בין המדינות סבירה. היא לא גבוהה, אבל גם לא נמוכה מאוד".

פרופ' אלי פודה/ צילום: קונסטנטין גרוסמן
 פרופ' אלי פודה/ צילום: קונסטנטין גרוסמן

פודה סבור שרמת העוינות כלפי ישראל ברמה העממית נשארה בעינה. "ממשלת מצרים מעולם לא פעלה כדי לשנות את הדימויים של הציבור על ישראל. זה קיים גם בירדן. ישראל החליטה שהיא לא נלחמת עם מצרים ועם ירדן בנושא ההסתה למרות שהיא עושה את זה עם הפלסטינים משום שיש לה אינטרסים לשמור עליהם. בתקשורת המצרית יש בהחלט הסתה שגובלת באנטישמיות, אבל גם במערכת החינוך המצרית. אתה מוצא למשל בספרי הלימוד הרבה ביטויים שליליים נגד ישראל והיהדות. בכל זאת חל שיפור מאז הסכם השלום. מדברים עליו ויש תמונה של בגין וסאדאת חותמים עליו וכבר לא מדברים על 'הישות הציונית'. יש הכרה בישראל, אבל לצד זה אתה גם מוצא מפות שכתוב עליהן פלסטין במקום ישראל. המסרים כפולים.

"למה זה ככה? יש לממשל הזה בעיות של לגיטימציה ואין לו עניין לפתוח את התיבה הזאת והוא מעדיף להשאיר לציבור הרחב אפשרות לבקר את ישראל. הסיבה השנייה היא שכל עוד לא נפתר העניין הפלסטיני יש סולידריות של העם המצרי איתם. אם ישראל רוצה לחמם את היחסים עם מצרים - וזה נכון גם לגבי ירדן וגם לגבי המדינות המפרציות - היא צריכה או לפתור או להתקדם בצורה משמעותית בעניין הפלסטיני. אנשים לא מבינים את החיבור הזה. הם יודעים להגיד שהנושא הפלסטיני לא מעניין את הערבים. זה נכון, אבל מצד שני יש סולידריות ומחויבות שהם עדיין מרגישים אותה ולכן הם עושים את מה שהם צריכים מבחינת האינטרסים, אבל משאירים בידיהם את הכלי של חימום היחסים ואני לא רואה שהם הולכים לוותר על זה בלי שינוי".

פודה לא נלהב לחזות כיצד יתפתחו היחסים בין המדינות, אבל אומר שכל עוד א־סיסי בשלטון (לאחרונה אישר הפרלמנט את הארכת כהונתו עד 2034), הוא סבור שיציבות הסכם השלום תישמר. "הסיבות העיקריות שבגללן חתם סאדאת על ההסכם עם ישראל היו כלכליות וחברתיות. אתה רואה שגם כשהאחים המוסלמים הגיעו לשלטון ב־2011 הם מעולם לא שקלו לבטל את ההסכם. חד וחלק. זה אומר שאם האחים המוסלמים שומרים על ההסכם, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא יישמר גם כשאנשי הצבא בשלטון".

פרופ' יורם מיטל מהמחלקה ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בן גוריון מסביר חלק משורשיו ההיסטוריים של השלום הקר גם בסיבות שאינן קשורות ישירות לישראל. "הסכם השלום ביטא נסיגה מאוד משמעותית ממחויבות לפאן־ערביות והעדפה של אינטרסים מדיניים וכלכליים של מדינה ערבית מול ישראל. לגישה הזאת קמו הרבה מאוד מתנגדים בעולם הערבי וגם בתוך מצרים. גם טענו נגדו שהוא הסכם שלום אמריקאי שנועד לבסס את מעמדה הגיאו־אסטרטגי של ארה"ב באזור בתקופה שעדיין הייתה מלחמה קרה בינה לבין ברית המועצות. כמו כן, רבים במצרים ראו בו מהלך שמעיד על טבעו האוטוריטרי של המשטר בה. שהמשטר בעצם הולך על הסכם מאוד חשוב מבלי להתייחס לביקורת מתוך החברה עצמה".

מיטל אינו ממעיט בעוצמת ההסתה נגד ישראל, אבל אומר כי הדימוי השלילי של ישראל בקרב הציבור במצרים מתוחזק לא רק על־ידי גורמים שממשיכים לראות בה את התגלמות השטן אלא גם בגלל פעולות שהמדיניות הישראלית אחראית להן. "שנים ספורות אחרי שנחתם ההסכם פולש צה"ל ללבנון ונכנס לעיר בירה ערבית. מה הייתה התגובה המצרית? הם מזמנים להתייעצות ואז לא מחזירים לתל אביב את השגריר שלהם. זו כל התגובה. כלומר הם ממשיכים לשמור על ההסכם וגם לא סגרו את השגרירות. במקביל, בתוך החברה המצרית, הביקורת, הזעם והתיאורים הדמוניים הועצמו על-ידי מהלך שישראל עשתה בתוך הנסיבות של מלחמה בלבנון".

פרופ' יורם מיטל / צילום: יחצ
 פרופ' יורם מיטל / צילום: יחצ

בתגובה לטיעונים שהמצרים אדישים לזוועות בקנה מידה אדיר שמחוללים משטרים ערביים כלפי אזרחיהם בעוד שהם מגלים רגישות יתר לכל כדור ישראלי שנורה בלבנון או בעזה, מיטל אומר שמדובר בטיעון שמשרת את מקדשי הסטטוס־קוו בישראל. "יש הבדל בין מאבקים אלימים בתוך החברה לבין התערבות של כוח של מדינה אחת בענייניה של מדינה אחרת. אלו אמירות שאין בהן יותר מתעמולה שמנסה להתנער מהאחריות של ישראל למהלכים אלימים שהיא נקטה ונוקטת במשך תקופה כה ממושכת ומהאופן שבו מהלכים כאלו נתפסים בחברות ערביות, כולל במצרים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות