הזיכוי של אולמרט משוחד בפרשת הולילנד והראיה החסרה בתיק 4000 של נתניהו

וגם: האם ההתנהגות של שאול אלוביץ בתיק 4000 היא פלילית? היא בהחלט יכולה להיחשב התנהגות אנושית הגיונית, על כל חולשותיה • פרשנות

שאול אלוביץ ובנימין נתניהו / צילומים: תמר מצפי
שאול אלוביץ ובנימין נתניהו / צילומים: תמר מצפי

1. קראתי חזור וקרוא את כתב החשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהודלף על 57 עמודיו. העבירה המרכזית והחמורה ביותר המיוחסת לראש הממשלה היא שוחד בתיק 4000 - עבירה שלפי פסיקות עבר של בית המשפט העליון, כדי לבסס אותה נדרש יסוד נפשי של מודעות או לפחות עצימת עיניים מצד עובד הציבור לכל היסודות העובדתיים שבעבירה, ובכלל זה נדרשת מודעות לכך שהשוחד ניתן בעד עשיית פעולה הקשורה בתפקיד.

הפרקליטות חיברה בין ההטבות הרגולטוריות לכאורה לשאול אלוביץ ולקבוצת בזק (אף שמבחינה כלכלית לא היו כאלה) לסיקור האוהד לכאורה שקיבל נתניהו באתר וואלה! (אף שבשורה התחתונה לא היה סיקור אוהד, אלא מה שהפרקליטות מכנה "הטיית סיקור"). משמעות החיבור הזה היא שאם פוליטיקאי מצליח להוריד את רמת הסיקור השלילית נגדו בכלי תקשורת מסוים מרמה קיצונית לקיצונית קצת פחות, הוא מבחינת הפרקליטות "מטה את הסיקור" ועלול להיות חשוד בשוחד, במקרה שבצד השני של המשוואה יש הטבות רגולטוריות לכאורה.

עזבו לרגע את עניין ההטבות - כן או לא, סיקור אוהד - כן או לא. אם יתקיים משפט פלילי (וספק גדול אם יתקיים), השאלה המרכזית תהיה אם יסודות העבירה של לקיחת שוחד הוכחו במקרה של נתניהו ואלוביץ מעבר לכל ספק סביר. 

כתב החשדות שופע ציטוטים מתוך מסכת ההתערבויות של אנשי נתניהו באתר וואלה!, בסך-הכול כ-50 לאורך 3 שנים (בכל שנה בממוצע יש כ-2,000 אייטמים על נתניהו ובני משפחתו). יש אמנם ציטוטים של אלוביץ, אבל יש גם ציטוטים רבים ונוספים של "מתווכים" המנסים למצוא חן בעיני הבוסים שלהם או בעיני עצמם (אילן ישועה, ניר חפץ וזאב רובינשטיין).

בין לבין, יש קטעי קישור של הפרקליטות, מגובים בעדויות של עדי המדינה, המרכיבים תמונת שוחד מראיות נסיבתיות בלבד. כלומר, חסרה חוליה מרכזית בשרשרת הראיות, והיא ראיה ישירה לכך שנתניהו ביקש דבר מסוים (יחס תקשורתי אוהד) ונתן דבר מסוים (הטבה לאלוביץ ולבזק). לראיה הישירה הזאת קוראים שאול אלוביץ. זו הסיבה שבמשטרה ובפרקליטות הפעילו עליו מכבש לחצים עד הרגע האחרון כדי שיהפוך לעד מדינה נגד נתניהו. איש לא נכח או הקליט את השיחות בין השניים, ואין בכתב החשדות זכר לתיעוד כזה. כלומר, אין שום ראיה ישירה להבנה מאוד ספציפית וממוקדת בין נתניהו לאלוביץ על סיקור תמורת הטבות.

אלוביץ לא נכנע ללחצים. באחד הדיונים על הארכת מעצרו הוא אמר במפורש: "מנסים לנצל את המעצר לשבור אותי, כדי שאני אודה בדבר שלא עשיתי מעולם. אמרתי לחוקרים שלא אשקר לעולם, ואני לא אודה במה שלא עשיתי, וגם אם אקבל התקף לב, אני לא אודה".

פרקליטו, עו"ד ז'ק חן, אמר: "פעם אחר פעם אחר פעם החוקרים מטיחים בו 'תשנה פאזה'... עשרות שאלות, מאות שאלות, חוקר אחר חוקר, ראש צוות החקירה, וזה שמעליו ומעליו... הוא אומר להם תניחו לי, אתם מבקשים ממני לשקר, ואני לא יכול לשקר. מי שומע את הצעקה שלו?". 

הפרקליטות, אם כן, לא הצליחה להשיג את החוליה המשמעותית הזאת כדי להשלים את תמונת השוחד שהיא ציירה, וזה בפני עצמו צריך לעורר ספק. מדוע אדם מבוגר כמו אלוביץ, שירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא, שחברת ההחזקות שלו הגיעה לחדלות פירעון, שנכנס למעצר, שעומד בפני אישומים חמורים - מדוע הוא לא עושה לעצמו ולבני משפחתו חיים קלים יותר והופך לעד מדינה? תודה וסגור את הסיפור. האם מישהו העלה על דעתו שאלוביץ פשוט אומר אמת כשהוא חוזר וטוען שמבקשים ממנו לשקר?

2. עניין הראיות הנסיבתיות נדון בבית המשפט העליון בערעורים של נאשמי פרשת הולילנד. על-פי כתב האישום, באחד המקרים בפרשה, אהוד אולמרט קידם את הפרויקט תמורת העברת חצי מיליון שקל לאחיו יוסי אולמרט, שהיה זקוק לסיוע כספי, על-ידי עד המדינה שמואל דכנר. אולמרט טען כי דכנר העביר את הכסף לאחיו בלי שהתבקש לעשות כן ובלי לשתפו בכך, אבל בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו והרשיע אותו בלקיחת שוחד. העליון הפך את ההחלטה וזיכה את אולמרט בסעיף הזה.

אני מביא כאן את תמצית ההסברים המאלפים של העליון להחלטתו, כפי שכתב אותם השופט ניל הנדל. בלבם עומד ההבדל בין ראיות ישירות לראיות נסיבתיות. המקרה של נתניהו שונה מהמקרה של אולמרט, אבל העיקרון דומה: הישענות על ראיות נסיבתיות ולא על ראיות ישירות. 

■ "הרשעה על סמך ראיות ישירות מצמצמת את האתגר בפני המכריע את הדין. למשל, ראובן ראה את שמעון גונב מביתו של לוי. היה ותיאור המעשה כולל את כל האלמנטים של גניבה, יוכח קיום העבירה אם בית המשפט מאמין לראובן ואינו מאמין לשמעון המכחיש. הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות מציבה אתגר אחר - רחב יותר. במקרה הטיפוסי, ישנן ראיות ישירות, אך הן כשלעצמן אינן מספיקות. החסר המושלם על-פי היגיון, על-פי סברה. נוסחה זו אידיאלית. כפי שעובדות יכולות להיות במחלוקת, כך גם מסקנות בהיגיון או בסברה". 

■ העליון מצטט פסיקה אחרת שלו בזו הלשון: "כדי לבסס מסקנה מרשיעה על ראיות נסיבתיות, נדרש כי התרחיש העובדתי המפליל יהא התרחיש היחיד המתיישב עם הראיות... רק אם מגיע בית המשפט למסקנה חד-משמעית כי התרחיש המרשיע הוא התרחיש היחיד המתיישב עם חומר הראיות הנסיבתי, פתוחה הדרך להרשעה". 

■ "צא ולמד כי לא ניתן להרשיע נאשם אם עולה - בין מקו ההגנה שנקט ובין מבחינה יזומה של בית המשפט - תרחיש סביר אחר המתיישב עם חפותו... התרחיש החלופי נדרש לעמוד בתנאי, שניתן לחלק לשני מרכיבים. האחד, צריכה להיות לו אחיזה בחומר הראיות... השני, עליו להיות תרחיש שאינו דחוק, דמיוני או תיאורטי אלא תרחיש המהווה הסבר סביר אפשרי". 

■ "ניתן לחדד את חובתו של שופט בבואו להכריע במשפט פלילי, על דרך ההשוואה לדיסציפלינות אחרות. השאלה אם הכוס היא חצי ריקה או חצי מלאה יכולה לקבל תשובות שונות, מנקודות מבט נבדלות. הפילוסוף, למשל, יסביר כי השאלה אינה בעלת משמעות שכן הכוס מקיימת בה בעת את שני המצבים. הפסיכולוג ישיב שהתשובה תלויה במשיב, מזגו ואופיו - האם הוא אופטימיסט הרואה את העולם דרך משקפיים ורודים או פסימיסט המרכיב משקפיים שחורים. לעומתם, השופט במשפט פלילי אינו רשאי לשמור מרחק ומצווה לנקוט עמדה. חובתו להדגיש את החלק החסר. אל לו להסתכל על כוס מלמטה למעלה. אלא עליו להסתכל מלמעלה למטה. אם הכוס אינה מלאה, אפילו היא כמעט מלאה, עליו לזכות את הנאשם מהספק".

■ "הכללים שהובאו הם מחייבים בכל תיק פלילי של ראיות נסיבתיות. הם משולים למפתח שבלעדיו לא ניתן לפתוח את דלת ההרשעה. אך תהא זו טעות לחשוב שכל תיק נסיבתי עשוי מאותו החומר. ישנם סוגים שונים של מארגי ראיות נסיבתיות".

■ "עדותו של דכנר כ'עד ראייה' או 'עד ישיר' בעניין מעורבות אולמרט בהעברת הכספים ליוסי אולמרט אינה שווה מאומה. משקלה אפסי. דכנר, שנועד לשמש החוליה המרכזית בעניינו של אולמרט, איננה משמש חוליה כלל... בנסיבות אלה, אין בפנינו עדות ישרה בשאלת מעורבותו של אולמרט בהעברת הכספים או מודעתו לה. נותרנו, אפוא, עם ראיות נסיבתיות בלבד".

3. שוב, אף ששני המקרים שונים במהותם, העקרונות של הראיות הנסיבתיות די דומה. לכן עדותם של עדי המדינה שלמה פילבר וניר חפץ ועדותם של אילן ישועה או של מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר אבי ברגר אינן יכולות להיחשב עדות ישירה, אלא עדויות נסיבתיות, מה גם שיש עדויות נסיבתיות אחרות התומכות בגרסתם של נתניהו ואלוביץ, והחוליה המרכזית - אלוביץ - איננה קיימת כלל בשרשרת שהרכיבו הפרקליטות והמשטרה.

מעבר לכך, יש מחלוקות עמוקות על המהות הכלכלית של "ההטבות" ושל הסיקור "האוהד". אפשר גם לראות בהתנהלותו של אלוביץ התנהגות אנושית וטבעית. הוא הרי היה הבעלים של כלי תקשורת שהציג קו פוליטי שלילי מאוד נגד נתניהו, אפילו לא מאוזן, בניגוד לתפיסתו שלו. מהצד האחר, יש לו עסקים שעשויים להיות מושפעים מהחלטותיו של נתניהו (סיפור ניגוד העניינים הוא אחר לגמרי), ואז הוא אומר לעצמו: למה העיתונאים דוחפים לי מדי יום אצבע לתוך העין, למה הם קיצוניים כל-כך, למה הם לא מנסים לאזן את הסיקור. זה עלול לפגוע בי. לגבי האופן שהדברים נעשו אפשר לקיים סמינריונים על אתיקה, וגם על צביעות עיתונאית (היו בתקשורת דמויות שהביעו חלחלה וזעזוע ממה שהציף כתב החשדות בזמן שנדמה שהן עצמן לא בוחלות באותן שיטות עיתונאיות).

כך או כך, האם ההתנהגות של אלוביץ פלילית? היא בהחלט יכולה להיחשב התנהגות אנושית הגיונית, על כל חולשותיה, שאין מאחוריה שום כוונה פלילית.

צריך לשים לב לעוד נקודה מהותית: כתב החשדות, לו רצתה הפרקליטות, יכול היה להיות משובץ באינספור ציטוטים משיחות נוני מוזס ונתניהו בתיק 2000, אבל הפרקליטות החליטה להתמקד ולהשקיע רבות בציטוטים מתוך תיק 4000, כנראה מתוך מחשבה שכתב החשדות יודלף, וכך היא תוכל לטעת את הרושם שיש פה מערכת של שוחד. כלומר, במשך חודשים אנשי הפרקליטות כיוונו אותנו לחשוב שיש תיק שוחד מובהק, ברור ומוצק, והנה יש ציטוטים שמראים זאת - חלקם הודלפו בעבר, וחלקם יודלף באמצעות כתב החשדות.

הדלפות היו כצפוי - אבל של ראיות נסיבתיות בלבד. גם הפרקליטות מבינה היטב שאין לה ראיות ישירות.

4. השבוע הפניתי שורה של שאלות למשרד המשפטים בנוגע להדלפת כתב החשדות נגד נתניהו. שאלתי, בין היתר, אם כל הפרקליטים שהשתתפו בדיונים על תיקי נתניהו מוכנים להיבדק בפוליגרף כדי לוודא שאיש מהם לא הדליף את כתב החשדות, במיוחד לאחר שפרקליט המדינה שי ניצן טען בנאומו האחרון שהם פעלו ב"יושר ובהגינות וללא שום שיקול פוליטי". שאלתי גם מדוע תיק 4000 "הבשיל להכרעה", בלשונו של ניצן, חודשיים בלבד לאחר סיום חקירת המשטרה - בעוד שתיק בזק המקורי ממתין להכרעה בפרקליטות כבר 17 חודשים, לאחר סיום החקירה של רשות ניירות ערך.

כצפוי, לא קיבלתי תשובות הגיוניות. לגבי ההדלפות, בדוברות טענו שהם לא הדליפו והפנו את האצבע המאשימה לפרקליטי נתניהו. הדגש שלהם היה שהדוברות לא הדליפה, אבל הרי הדוברות אינה שולטת במאות הפרקליטים שעובדים במערכת. לגבי תיק בזק המקורי, לא הייתה שום התייחסות.

זה עצוב וזה מאכזב שדווקא משרד המשפטים, דווקא הפרקליטות, מסרבים להיות שקופים בהחלטותיהם ובהתנהלותם. שלא יתפלאו על כך שאמון הציבור במערכת אכיפת החוק כה נמוך.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988