אני זוכרת שכאב לי הלב. הוא דפק מהר וכאילו סכינים ננעצו בו שוב ושוב. בדרך כלל, לפני שעליתי למסלול, הייתה בי התרגשות קלה, מעוררת. הבוקר ההוא היה שונה לגמרי. ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאצעד מול האורות המסנוורים, על השטיח האדום שלוקח אותי גבוה מעל קהל המביט בי מלמטה למעלה בהערצה, מרחפת לקצב המוזיקה בעולם פנטסטי, גדול מהחיים, מושלם בכאילו. ה"כאילו" שבגללו ויתרתי ברגע אחד על קריירה בת שבע שנים כדוגמנית עסוקה ומוכרת, בעידן שבו דוגמניות על שמו בכיס הקטן כוכבות הוליוודיות.
25 שנים סירבתי להצעות להיכנס שוב לכלוב הזהב ולהפוך לחיית ראווה. פחדתי שאבני החן המבריקות שמעטרות אותו יפתחו את צלקות הדימוי העצמי המעוות שהשתקם מאז. אבל האהבה לגדעון ולקארן אוברזון, שהיו סוג של משפחה חמה בשנים ההן, והחליטו לסגור את בית האופנה שלהם אחרי 56 שנים, מילאה אותי באומץ לנסות ולהכניס את החוויות הקשות מאז למסגרת מנחמת, ממקום בוגר וחזק יותר.
ליאת רון בימי הדוגמנות/ צילום: אבי ולדמן
באותו בוקר רחוק בספטמבר, אם אינני טועה, הצגנו בגני התערוכה בתל אביב את הקולקציה של "קסטרו", מהתצוגות הנחשבות בישראל. רותם סלע הייתה בסוף היסודי, נתניהו היה עסוק בקלטת הלוהטת. לא היה אינסטגרם, אלא שולחנות ערוכים בלחמניות, גבינות וירקות חתוכים, סלבס ונשים אמידות לבושות היטב בקהל, עיתונאיות אופנה, וילדה מבולבלת בתחילת שנות ה־20 שלה, לבד בעולם, בלי משפחה, ששילמה מחיר כבד על המקצוע שפרנס אותה היטב. היא הייתה חייבת לחתוך בבת אחת כדי להיות מסוגלת להמשיך הלאה.
● האם האהדה לרותם סלע תוציא מהארון אמנים נוספים?
התיאור הזה נשמע דרמטי, אפילו מוגזם. אבל למי שחווה רגעים אקסטטיים של התעלות, שחווה מחיאות כפיים סוערות וכמעט סגידה יומיומית, למי שהרוויח משכורת של שלושה ימי עבודה בשלוש שעות - שבהן היה צריך בעיקר להיראות טוב, עדיף עם גוף יפה, אבל גם רזה זה בסדר, שיער ועור מטופחים - לא קל לקום יום אחד, לרדת מהאולימפוס הווירטואלי והמעוור למציאות הסיזיפית של חיים רגילים עם משכורת מינימום.
וכן, היו רגעים של אושר עילאי. למשל, כשנבחרתי להצטלם לקטלוג בגדי ים ולהופיע בפוסטרים בתחנות אוטובוס. כשנתנו לי לפתוח או לסגור תצוגה של אוברזון, שזה הכי נחשב שאפשר, או כשהוזמנתי להשתתף בתצוגות של גוטקס, מותג בגדי הים הבינלאומי של הגברת גוטליב וצוות הנשים מטיל האימה שלה.
פעמיים בשנה העלתה גוטקס מופעי ענק שבוימו על ידי במאים שהוטסו במיוחד מחו"ל, והיו מלמדים אותנו כוריאוגרפיות מסובכות, משהו כמו תרגילי ת"ס בערב יום העצמאות, רק בבגדי ים, ובמקום אל"מ דוד רוקני הייתה מרתה של גוטקס, אישה קטנת קומה וקשוחה שלא חיבבה אותי.
בדרך כלל לא קראו לי לתצוגות האלה, וכשמרתה הסכימה לשכור את שירותיי, קיבלתי תפקידים שוליים, עמידה בקצות הבמה, דגמים ליגה ב', וגם צעקות ועלבונות. תחושת הזרות והפחד לטעות הפכו את התצוגות האלה, שהיו כסף מצוין, לסיוט.
שבוע לפני אכלתי מעט, כדי שלא תהיה בטן ושלא אספוג מבט מאשים של "תראו את הפרה הזאת, אנחנו משלמים לה טוב, היא לא יכולה הייתה לסתום קצת את הפה ולשמור על עצמה?". כל אחת מאיתנו נושאת עד היום את הטראומה שלה, את המבט המשפיל, ההערה הפוגענית, הלחישה הארסית מאחורי הגב, או הצרחות המטורפות מול כולם, שנגמרו בדמעות, השפלת ההחפצה.
לא היה אז "מי טו", אלא "גם אני" רוצה להיות דוגמנית, להופיע בהפקות אופנה, על שערי "לאשה" ו"את", לקבל קמפיינים ולעשות פרסומות לקולנוע ולטלוויזיה. עידן הפוטושופ רק החל, ועדי ברקן (הצלם הלוחם באנורקסיה, שהריץ לפני כמה ימים את הדאחקה המכוערת על רותם סלע, גל גדות ושלומית מלכה, "כשהגוף בתת משקל, המוח לא מקבל מה שהוא צריך. עוד כמה קילוגרמים והכול יהיה בסדר"), צילם את סנדי בר ואהב אותן רזות ושתוקות. בעצם, גם היום הוא מעדיף שישתקו.
אז הנה הגענו ל"כאילו" שגרם לי לברוח מכלוב הזהב הנוצץ ולטרוק את הדלת. בהרבה מובנים, הדוגמנות הפכה להתמכרות, וכמו בהתמכרויות אחרות, תקופת הגמילה האיומה לוותה בתסמינים גופניים ונפשיים קשים. כך, לפחות, זה היה אצלי - דיכאון, עלייה במשקל, ניסיון למצוא שיווי משקל פנימי חדש.
כשהתגבשה בי ההחלטה לעזוב, כבר למדתי סמסטר באוניברסיטה והתקבלתי לעבודה ב"מעריב". לקח זמן עד שהעזתי לפתוח את הפה בשיעור והשאלה של עורך בכיר בעיתון, "מה הדוגמנית הזאת מסתובבת פה?" לא הוסיפה לביטחון העצמי שלי. הבנתי שאני חייבת לבחור, שאי אפשר גם וגם. גם היום, 25 שנים אחרי, אנחנו עדיין צריכות לבחור, ועדיף עם פה סגור. וונדר וומן יכולה לדבר רק על המסך, רותם סלע מקבלת אישור להשמיע קול רק אם היא קוראת מהפרומפטר או מתבדחת בתחרות זמר. מילה לא במקום, ויחרימו לה את העסק המשפחתי.
לתצוגת הסיום של האוברזונים הגעתי כאמא לשלושה, עם קריירה שמערבת את הפה והמוח, תואר שני (חסרה בחינה), ושנים ארוכות של סרבנות עיקשת לעלות על משקל, כי מהיום ששמתי את הדוגמנות מאחור, הפסקתי לספור קילוגרמים לפני הארוחה ואחרי השירותים. עדיין, מדי פעם כשאני מסתכלת במראה, אני רואה מולי אישה שמנה ומכוערת, מה שבטח קורה כמעט לכל אחת אחרת, רק שאצלי היכולת לצחוק על זה ולא לצום מיד, הייתה כרוכה בטיפול פסיכולוגי ותזונתי משולב במשך שנים.
הגעתי להאנגר הגדול בנמל תל אביב שעתיים לפני התצוגה של אוברזון, שנבחרה לפתוח את שבוע האופנה הישראלי בהפקת מוטי רייף, שהתחיל את דרכו כדוגמן חיפאי יחד איתי. כשנכנסתי לחדר הגדול עם 15 עמדות האיפור והשיער, פגשתי את הבנות שהיו נוסעות איתי בוואן - זה שהיה מחכה לנו ב"פזנון", תחנת הדלק ליד שכונת בבלי, והיה לוקח אותנו להופיע בבריכות שחייה, מתנ"סים, מרכזים מסחריים ומסעדות שכוחות אל. היינו סוחבות איתנו תיקי ענק עם איפור, נעליים ואביזרים וחוזרות בשתיים בלילה.
צחקנו, התחבקנו, השלמנו פערים, והרגשנו כאילו רק אתמול השמות שלנו היו רשומים על הסטנד ליד הבגד. לבשתי את הקימונו שקארן בחרה בשבילי: גדול, מסתיר ועוצמתי. ידעתי שהילדים שלי מחכים באולם, ואני כבר לא לבד, ושום דבר חיצוני לא יוכל לקבוע את הערך שלי. וכשנשמעה המוזיקה, הרגליים לקחו אותי קדימה ולמעלה מול האורות המסנוורים, והלב שלי התרגש ונפרד מהחלק הזה בתוכי בחיוך רגוע.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
