במשך שנים הקפדתי על החוגים של הילדים - שלא יפריעו לי

ריקודי העם התפתחו מאז "צדיק כתמר" ו"הרועה הקטנה" • לבימה עלו צעירי הממבו, רקדני הרומבה, מפזזי הקפוארה, תינוקות הסטפס, ילדי ההיפ-הופ, בנות הג’אז ועוד • ואחרי כולם עלה הבן שלי לשיר

איור: עומר הופמן
איור: עומר הופמן

זוכרים את הבדיחה השחוקה על ילד שחוזר הביתה מבית הספר עם תעודה נוראית, ואביו עובר על ציוניו הנמוכים באיפוק יחסי. עד שהוא מגלה בתחתית התעודה, שלבן יש דווקא 10 בזמרה? ואז הוא סוטר לו, בטענה שעם כאלה ציונים, אין לילד שום סיבה לשיר. זו בדיחה שהייתה טובה לשעתה, שכן היום כבר אסור להכות ילדים וגם הפסיקו ללמד זמרה. בכל מקרה, יונתן, שרשום לכיתה י', מנצל את העדינות ההורית בת זמננו עד תום, לקח את הדברים לקצה. הוא לומד משחק, פיתוח קול, גיטרה ופסנתר, ולא שום דבר אחר.

וכפי שהתרגלתי להרבה דברים בחיים, סופי שהייתי מתרגל גם לכך, אלמלא הילד היה מודיע לנו שעלינו להתייצב בשבת לצעדת נס ציונה (יש שני דברים כאלה: צעדה ונס ציונה), שכן הוא מופיע בשירה ופיזוז לצועדים. במשך שנים הקפדתי על החוגים של הילדים, תוך מתן דגש לכך שלא יבחרו שום חוג שבו מתחרים או מופיעים בשבת. איני שומר שבת, אני דווקא נוהג לבלות בשבת, ולכן בחירה מוטעית של ילדים בעניין זה עשויה להיות חמורה יותר. במקרים קיצוניים היא עלולה אפילו לעודד אנשים כמוני להתחיל לשמור שבת.

בעבר, הילד היה רשום לחוג ג'ודו במשך שנים. הבעיה העיקרית בענף הזה היא שמדי שבת נערכו ברחבי הארץ תחרויות ג'ודו לילדים. יעלי לא נסעה עם יונתן, כי התקיימו בה לטעמה שתי תכונות מצטברות שהקנו לה פטור - היא נגד אלימות והיא לא מבינה בג'ודו כלום. אצלי התקיימו שלוש תכונות מצטברות - אני נגד אלימות, אני לא מבין בזה כלום ואשתי לא הלכה לתחרויות, ועל כן מדי שבוע ויתרתי על חופשת השבת בכאב גדול. המצב הגיע לידי כך, שאלוהים יסלח לי, שהייתי מוכן אפילו להתפשר על נזק קל לצמיתות (לא לי, לילד) כזה שיוריד אותו מהעניין אחת ולתמיד. לשמחתי, בשלב מסוים יונתן הרים ידיים וחזרנו שוב לחיק המשפחה באושר רב.

והנה, מבלי ששמתי לב, שוב נרשמה הסלמה קיצונית, ושוב היה עליו להגיע בדיוק בעשר לפנות בוקר לזירת הצעדה על מנת להופיע בשיר אחד. נסענו בהרכב מלא, עצרתי את הרכב על קצה האיחור בחריקת בלמים במחסום המשטרתי, שחסם אותנו לטובת צעדת נס ציונה (נס ציונה היא המקום היחיד בעולם, שאתה עומד ברחובו הראשי ואתה לא יודע האם אתה בראשון לציון או ברחובות). משם הוריתי לכולם לרוץ כדי להצליח להגיע בזמן ונסעתי לאחור כדי למצוא חניה. את הדרך ממקום החניה הלא חוקי שמצאתי ועד במת ההופעות עברתי בריצה, שלא להפסיד את הטאלנט. לאחר שמצאתי את יעלי בין המון ההורים היא הרגיעה אותי שיש עוד כמה להקות ורק אחריהן יונתן ישיר. ואז עלו בזו אחר זו להקות המחול של נס ציונה. אני מבין דבר מה במחול ובצעירותי נגעתי בריקודי עם, כולל הריקוד הקצבי "צדיק כתמר" וריקוד המעגל "הרועה הקטנה" ומשום כך לא שיערתי את ממדי הצרה שאליה אנחנו נכנסים.

מתברר שענף הריקוד התפתח קמעה מאז, בעיקר בנס ציונה, ובזו לאחר זו עלו להקות המחול הבאות: להקת הסלסה, צעירי הממבו, רקדני הרומבה, נבחרת ריקודי הבטן, מפזזי הקפוארה, מקפצי הפסדובלה, תינוקות הסטפס, זאטוטי הבלט, כישרונות המחול המודרני, ילדי ההיפ-הופ ובנות הג'אז. ממש איך ש-11 הלהקות המוכשרות הללו שנראות אותו דבר סיימו את שלהן, הודיע הכרוז שאלה היו הלהקות הצעירות (אלופות כיתה ד' בתחומן) ואחריהן עלו אותן להקות של בנות הגיל המעט בוגר יותר.

זה לא שלא נהניתי, אבל באופן עקרוני, אני מעדיף לראות דווקא ילדים לא מוכשרים שיש לי איתם יותר קשר גנטי. בשלב הזה, ראיתי מרחוק את יונתן ולהקתו במרחק כ-300 מטר מקדמת הבמה, הבנתי את ממדי האסון והתקשרתי לגיא וטל, שיחפשו חברים חדשים לאכול איתם צהריים. לא חלף אלא הרבה מדי זמן, והלהקה של יונתן עמדה משמאל לכניסה לבמה. הכנו את המצלמות, כמנהג הורי ילדים, והכרוז הודיע על הפסקה על מנת שראש העיר ומכובדים נוספים ישאו דברים ולאחר מכן יחולקו פרסים לצועדים.

בשלב הזה, כל ההורים של כל ילדי החוגים לריקוד כבר הלכו. האופורטוניסטים האלה אינם צרכני תרבות אמיתיים. כל מה שעניין אותם זה הילד שלהם, ולאחר שהילד עשה את שלו, הם פשוט קמו והלכו. קינאתי בהם. בתוך פחות ממחצית השעה, הסתיימו הברכות והנאומים על מורשת נס ציונה לדורותיה ואז הוכרז שמה של להקת הפלמנקו המקומית וגיליתי שניתן להיכנס לבמה גם מימין.

האמת, הייתה לי תחושה שיש עוד ענף במחול שטרם ראיתי באותה שבת. הם דווקא ביצעו קטע בן 20 דקות, שהצית בי מחשבות אובדניות, והראה עד כמה הריקוד הוא השפה הסודית של הנפש (אני לא דובר את השפה, לצערי), ורק אז עלה הטאלנט.

יעלי קפצה לקדמת הצופים חמושה במצלמה, אמא שלה עשתה בדיוק אותו דבר ואני התקדמתי לשם אחריהן, שכן הייתי אמור להיות צלם הגיבוי. ואכן, איך שהסתיים השיר גילינו שאיבדנו את נועם. יעלי כעסה עליי, שכן אני הייתי אמור לשמור על נועם והיא ואמא שלה היו אמורות לשמור על הגיבוי. לאחר שמצאנו את נועם וגם יונתן הגיע אלינו בתום הביצוע, התפעלתי מקטע הסולו שלו והוא גילה רק לי שמדובר בפלייבק, שהוקלט בכלל יומיים קודם, בחזרה שממנה הוא נעדר, מאחר שהיה בשיעור גיטרה. הוא הסביר לי שהפעם הוא החליף את הסולן שאותו שמעתי בפלייבק, שכן הסולן נסע לטיול שבת עם הוריו. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988