הנקראות ביותר

סימן לייאוש, אבל הזדמנות להתחלה חדשה

ההצבעה הנמוכה מבטאת אכזבה מנציגי המגזר ומהיהודים. אבל עדיין קיים רצון להשפיע בכנסת

איימן עודה / צילום: איל יצהר
איימן עודה / צילום: איל יצהר

כשעתיים לפני סגירת הקלפיות ביישובים הערביים, הדיווחים ממטות הבחירות לא היו מעודדים. על פי הערכות שיעור ההצבעה נע בין 20% ל-30% בלבד. במאמץ אדיר של הרגע האחרון הצליחו המפלגות הערביות להביא בכל זאת את הבוחרים הערבים לקלפיות. אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בסופו של דבר, פחות ממחצית בעלי זכות הבחירה ביישובים הערביים - 49.1%, לפי נתוני ועדת הבחירות המרכזית לכנסת - הטריחו עצמם לצאת מהבית ולהצביע.

רשימת חד"ש-תע"ל זכתה ב-6 מנדטים ורשימת רע"מ-בל"ד הצליחה לעבור את אחוז החסימה וזכתה ב-4 מנדטים. בסך הכול איבדו ארבע הרשימות הערביות 3 מנדטים מכוחן המשותף, לעומת הכנסת הקודמת, כאשר הרשימה המשותפת זכתה ב-13 מושבים. המפלגה היחידה שיכולה להתנחם בכך ששימרה את כוחה היא חד"ש, שתהיה מיוצגת גם בכנסת הבאה עם ארבעה חברים. שאר המפלגות - בל"ד, הרשימה הערבית המאוחדת של התנועה האסלאמית, ותנועתו של אחמד טיבי - יסתפקו כל אחד בשני נציגים בלבד.

הציבור הערבי מתוסכל. הוא מתוסכל מחוסר היכולת להשפיע בכנסת באופן אפקטיבי, הוא מתוסכל מתחושת דה-לגיטימציה מתמשכת מצד מפלגות הימין (וגם המרכז), הוא מתוסכל גם מחוק הלאום - אבל יותר מכל הוא מתוסכל מההתנהלות הפוליטית של נציגיו.

רק 24 שעות לפני פתיחת הקלפיות, חלק מהמועמדים המובילים ברשימות הערביות היו עדיין עסוקים בשאלה מי אחראי לפירוקה של הרשימה המשותפת. כיום כבר ברור לכל שחזון האחדות הערבית מבחירות 2015, שהופרח באוויר עם הקמתה של הרשימה המשותפת, לא היה אלא מקסם שווא. מתברר גם שהעלייה בשיעור ההשתתפות של המצביעים הערבים בבחירות הקודמות (63.5%) לא סימנה את סופה של מגמה, אלא הייתה דווקא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. בתהליך הדרגתי שנמשך כבר שני עשורים, הציבור הערבי הולך ומדיר את רגליו מבית המחוקקים הישראלי: מ-75% בבחירות 1999 לשפל היסטורי בבחירות האלה.

הלכתי ביום הבחירות לאחד היישובים הערבים הגדולים במרכז הארץ. המארח שלי, עוזר פרלמנטרי ותיק באחת המפלגות הערביות, ערך לי סיור בכמה קלפיות ביישוב. התנועה בסביבת הקלפיות הייתה איטית, שקטה, מאופקת - ניגוד גמור לאווירה התוססת והמשולהבת שאפפה את אותו יישוב רק חצי שנה מוקדם יותר, בבחירות המקומיות. בכיסו של האיש היה חופן פתקים של הרשימה "הנכונה" שאותה צריך לתת למצביעים על-מנת שישלשלו אותה לקלפי. אך הפתקים נשארו בכיס ללא דורש.

למה שיעור ההצבעה נמוך כל-כך? שאלה שנותרה בחלל האוויר ללא מענה, אולם המסקנה הייתה חד-משמעית: המערכה אבודה מראש ואין הרבה מה לעשות. הציבור אמר את דברו - הוא פשוט בחר הפעם שלא לומר דבר.

כעת נשאלת השאלה מה הלאה. האם הכנסת כבר לא רלוונטית מבחינת הציבור הערבי? לאו דווקא. סקר שערכה תכנית קונרד אדנאואר ומרכז משה דיין באוניברסיטת תל-אביב שבועות אחדים לפני הבחירות מלמד שכמעט 75% מהציבור הערבי סבורים שהכנסת בהחלט רלוונטית עבורם ולא כדאי לוותר עליה.

הציבור הערבי צמא לשיח חדש. הוא צמא למנהיגים שידברו אליו בצורה ישירה וכנה, ולא יראו בו "מחסן קולות" לעת בחירות. שיקולים אידאולוגיים אינם לב העניין. יכולת ביצוע, קיום הבטחות לבוחר, וניקיון כפיים - אלה שלוש התכונות החשובות ביותר בעיני האזרחים הערבים הקשורות לדמותו של איש ציבור פוליטי, לפי סקר מדד הדמוקרטיה 2018 של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

המפלגות הערביות יצטרכו לעשות חשבון נפש ולהיערך מחדש לקראת הבחירות הבאות בעוד ארבע שנים, אולם הכדור נמצא כעת בידי הציבור. האם תקום מפלגה ערבית-יהודית חדשה? או שאולי תקום מפלגת "יש עתיד" נוסח המגזר הערבי? דווקא על רקע הכישלון המהדהד של המפלגות, בחירות 2019 עשויות לבשר על ראשיתה של תקופה חדשה בפוליטיקה הערבית בישראל.

הכותב הוא חוקר במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל-אביב, ובמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות