"כמי שעוסקת בתרבות פנאי, אם אני לא חייבת, אני מעדיפה לא לצאת בערב"

אני: חזקה, אבל לא קשוחה. יודעת לייצג אינטרסים ומתה על אנשים. מאמינה שאפשר לפעול רק מתוך שכנוע עצמי ורצון, ואם יש רעיון שלא סוחף אחריו את האנשים שלי אוותר עליו בלי להסס.

שורשים: שני הצדדים עלו בשנת 1949 מלוב והגיע למעברת באר יעקב, כשאמא הייתה בת 11 ואבא בן 16. הם הכירו שם ובהמשך התחתנו. על ההיסטוריה המשפחתית בלוב כמעט אין לי פרטים. כאן בארץ הם נלחמו על הפרנסה ואחרי כמה שנים עברו מהאוהלים לבתים בריטיים נטושים - האנגרים עצומים. אבא היה קבלן עבודות עפר בחברה שהקימו חלק משבעת האחים שלו ואחר כך עבר למסחר בפירות וירקות.

ילדות: במרחבים העצומים של באר יעקב, עם מסילת רכבת שחצתה את השדות. היינו עשרה אחים, לא היה חסר לנו כלום, וכשהמשפחה המורחבת התחילה לעבור לבני ברק, הצטרפנו אליהם. המעבר היה משברי בשבילי, במקום המרחבים בית קטן במרחב עירוני צפוף.

הייתי תלמידה טובה והמורה הסבירה להורים שאם אני רוצה להצליח אני חייבת לצאת ללמוד בפנימייה, כיוון שכמו במשפחות ספרדיות מסורתיות, כבת בין הרבה אחים בנים, מטלות הבית נפלי עליי. בגיל 14 נשלחתי לפנימיית כפר בתיה של עליית הנוער, ערב רב של ילדים מכל העולם. אני זוכרת את זה כסוג של שחרור והנאה בסביבה בטוחה ומטופחת שעודדה אותנו להצליח. לא היו לנו חוגים והחשיפה שלי הייתה בעיקר למוזיקה ומעט מאוד לאמנות ותרבות. השאיפה שלי הייתה להיות משפטנית, כי זה נראה לי מקצוע עוצמתי.

שירות צבאי: הייתי בחיל הנדסה, ולקראת סוף השירות המפקד ביקש ממני להישאר עוד חצי שנה, שנמשכה עד הפנסיה. הציעו לי עוד ועוד תפקידים. התחלתי בתפקידים ארגוניים בחיל החינוך, ואחר כך ראש מדור תקציבים. למדתי תואר ראשון בכלכלה ואז פנה אליי קצין חינוך ראשי וביקש שאקח על עצמי את הפיקוד על הלהקות הצבאיות, בעיקר את זה של מערך המילואים שלהן. ללהקות עצמן הייתה תכנית מוכנה, הבעיה הייתה לנהל את אמני המילואים הגדולים כמו דני סנדרסון, גידי גוב ואתניקס כי אלה שעבדו מולם איבדו את הסמכות ו-ויתרו להם. בעצם עסקתי בניהול אמנות ולא ניהול אמנותי.

אחרי שלוש שנים מוניתי לקצינת החינוך של אוגדת הבקעה. הייתי אמא לשני ילדים, נסעתי כל יום משוהם לבקעה - למעט ימים שבהם ישנתי בבסיס - כל זה תוך כדי האינתיפאדה, עם נשק צמוד, ואף פעם לא לבד. אחרי שלוש שנים קודמתי לדרגת סא"ל בזרוע לבניין כוח היבשה, ואחר כך התחלתי לתכנן את הפרישה מצה"ל, אחרי שלמדתי תואר שני במנהל עסקים.

יוני: בן זוגי שתמך וליווה אותי תמיד, בעלים של חברת הסעות. הכרנו כשהתחלתי את שירות הקבע, התחתנו, גרנו בבת ים ואז עברנו לרעות. יש לנו שני ילדים ושני נכדים, הנאה צרופה.

פנאי: כמי שעוסקת בתרבות פנאי, אם אני לא חייבת, אני מעדיפה לא לצאת בערב. אוהבת טיולים בשעות היום ויכולה לבלות יום שלם בפיג'מה עם הנכדים.

תפיסת עתיד: יש לנו תוכנית לבנות קמפוס בינתחומי לאומנויות הבמה, עם בית ספר לכתיבה ובימוי, כשההפקות שיעלו בו יכנסו לרפרטואר התיאטרון, כדי להשאיר יוצרים וכישרונות בעיר. זה אמור לקרות תוך חמש שנים.

ניהול אמנות

מניהול צבאי לאזרחי: הבנתי שאם אני רוצה קריירה שנייה משמעותית, זה הזמן להתחיל אותה. חייל מילואים שלי סיפר שבנסיבות טרגיות התפנה תפקיד מנהל היכל התרבות באשקלון וניגשתי למכרז. המעבר מניהול צבאי לאזרחי היה קל יותר, כי בחיל החינוך התכנים היו אזרחיים. השוני הגדול היה בחשיפה לתקשורת. בצבא לימדו אותנו להיות בורג שקט במערכת ופתאום הייתה חשיפה גדולה.

תיאטרון הצפון: אחרי ארבע שנים באשקלון, נעם סמל, לשעבר מנכ"ל הקאמרי, שאתו עבדתי צמוד, המליץ עליי לניהול תיאטרון הצפון בקריית חיים. התחלתי לעבוד שם במהלך מלחמת לבנון השנייה, תחת אש, וכרגיל, קודם כול למדתי את המקום ואת הקהל, שהיה גדול משמעותית מזה של אשקלון.

עופרה: רציתי לעשות משהו מעבר לשיווק, מכירה ואמרגנות. הפקתי בשיתוף עם מרים עציוני את "האמא של הרווקה" עם חנה לסלאו, שרצה בכל הארץ ואת "עופרה" על עופרה חזה עם בצלאל אלוני. יום לפני הפרמיירה, משפחתה של חזה ביקשה צו על תנאי נגדנו בגלל הוצאת דיבה, ואחרי גישור של השופטת היא עלתה והוצגה 40 פעמים.

תיאטרון חיפה: אחרי קדנציה מוצלחת הגשתי מועמדות לניהול תיאטרון חיפה, אבל כשהתקבלתי תיאטרון הצפון עתר נגד המינוי. העתירה נדחתה. כשנכנסתי לתפקיד לא היה רפרטואר, הצגות לא נקנו על ידי היכלי תרבות והמצב הכספי לא היה טוב. רציתי לשנות תוך כדי תנועה, להשקיע במערך הניהול ולהכניס רוח חדשה. מהפקה להפקה כוחנו עלה, כשהשיא היה "בילי שוורץ" והפרויקט הבא הוא המחזמר על "צ'פלין". חיזקנו את "החיפאית", קבוצת הצעירים שלנו, כדי ליצור סצנה מקומית, ובחול המועד פסח ייפתח פסטיבל הצגות הילדים הבינלאומי - אחד הפסטיבלים החשובים בתחום בעולם - עם הופעות רחוב, שש הצגות מקור חדשות ובפעם הראשונה ליווי בשפת הסימנים.