שריפות ראינו וממשלות הרכבנו. אז שלחו אותי אל החור השחור

אני יודע עכשיו שכל מה שנראה בלתי אפשרי יקרה, רק חבל לי שלא בימי חיי

דרור פויר .  / צילום: יונתן בלום
דרור פויר . / צילום: יונתן בלום

א.

פרסום התמונה הראשונה אי פעם של חור שחור לפני כשבוע פעל עליי כאילו אני בעצמי מתקרב לחור שחור; הזמן מאט את מהלכו, חוקי הפיזיקה מתערערים ודברים משונים מתחילים לקרות. כל החדשות והאירועים שנערמו מאז שצפינו יחד לראשונה במקום שבו נגמר כל מה שיש, דוהים במרחק.

חור שחור, לעזאזל! הרי שריפות כבר ראינו וממשלות כבר הרכבנו, כל מה שקרה השבוע כבר קרה ועוד יקרה, חוץ ממה שקרה לראשונה: ראינו חור שחור. חלום שהתגשם. אפילו כשגילו את גלי הכבידה לא התרגשתי ככה, בחיי. "הרגש היפה ביותר שביכולתנו לחוות הוא המסתורין", אמר אלברט איינשטיין שמת היום, 18 באפריל, לפני 64 שנים, לא לפני שנתן לנו את המפתחות לארון עם הסודות של היקום, "מי שאינו יכול לעצור מהילוכו מרוב פלא ולעמוד נפעם, טוב כמת".

החור השחור /איור: תמיר שפר
 החור השחור /איור: תמיר שפר

אני עוצר מהילוכי ועומד נפעם.

ב.

בואו נסתכל שוב, יחד, בתמונה של החור השחור - חתיכת דבר רחוק ועצום יותר מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין: חור שחור בקוטר של כ־38 מיליארד קילומטרים, מסיבי פי 6.5 מיליארד פעמים מהשמש שלנו (שקוטרה, להשוואה, 1.4 מיליון קילומטר), שנמצא במרחק של 55 מיליון שנות אור מאיתנו, בלב גלקסיה ששמה המדעי M87, אבל מכונה Poewehi, מילה מהמיתולוגיה של הוואי שמשמעותה "מקור כהה של יצירה בלתי פוסקת".

האור שאנחנו רואים בתמונה יצא לדרך לפני 55 מיליון שנים. כדור הארץ עוד היה בתקופת האיאוקן שבעידן הקנוזואיקון - הדינוזאורים בדיוק נכחדו, מינים חדשים החלו להופיע, הימים התחילו להציף את היבשות, הרים חדשים, כמו האלפים והפירנאים, באו לעולם. והנה, 55 מיליון שנה אחר כך, מתאגדים מדענים מכל העולם, מאחדים טלסקופים מאנטארקטיקה ועד גרינלנד כדי ליצור יחד עדשת טלסקופ בקוטר של כדור הארץ (!) ומצליחים לצלם את אותו חור שחור. תראו מה זה הבנאדם! איך אפשר לא לתת מילה טובה כשמגיע?

ליתר דיוק, לא צילמנו את החור השחור. איך אפשר לצלם חור שחור, הרי האור - כמו כל דבר אחר - לא חוזר ממנו. העיגול בגוני להבה לוהטים של אדום־כתום־צהוב שמופיע בתמונה הוא מערבולת אדירה של חומר וגז שסובבים במהירות עצומה - כמעט מהירות האור - ומתחממים לטמפרטורה של מיליוני מעלות.

הטלסקופ, בפשטות ובפשטנות, קלט את קרינת הרדיו שנפלטה בתהליך והצליחה איכשהו לצאת, ותרגם אותה לתמונה. עכשיו, כמו שקורה תמיד, יתחילו למצוא חורים שחורים כמו זבל. אני חושב על זה; למרות ששום דבר לא נפלט מחור שחור, עדיין החומר מנסה לתת את הכול, לפלוט קרינה, לספר את סיפורו במילותיו האחרונות לפני שייבלע. ואם משהו ממשיך לקרות גם על ספו של הסוף, יש תקווה.

גם החור השחור שנמצא במרכז התמונה של החור השחור הוא לא חור שחור: במרכז התמונה נמצא "אופק האירועים" - נקודת האל חזור. גבול במרחב־זמן. כל חלקיק שעובר את אופק האירועים נשאב לתוך החור השחור לבלי שוב. אופק האירועים זה הגבול האחרון, מעבר לו - הזמן נעצר. הזמן נעצר. איך אפשר בכלל להכיל את המחשבה הזו, שלידה האינסוף נראה כמשחק ילדים. מאיפה בכלל ניגשים לזה ואיך מעכלים שכל הזמן שבעולם, כל העולם שחי בזמן, ואין דבר מחוץ לזמן - נעצר. הזמן נעצר מעבר לאופק האירועים.

רק המשפט הזה יכול להשאיר אותי ער בלילות.

ג.

"הדבר הכי לא מובן בקשר ליקום הוא שהוא ניתן להבנה", אמר אלברט איינשטיין, ושוב צדק: באמת שאין לי מושג איך אפשר להבין שאין לנו שום דבר לומר על מה שאנחנו רואים: הידע האנושי מגיע לגבול שלו.

ואתם יודעים מה אנחנו עושים אחרי שהגבול נחצה, נכון? ממשיכים הלאה, לגבול הבא - לעבור את אופק האירועים. כרגע זה נראה בלתי אפשרי. פרדוקס מתמטי מקסים והופך ראש אומר שאם תקשרו אותי לחבל ותשלשלו אותי מעבר לאופק האירועים אל החור השחור - או שלעולם לא אגיע או שלעולם לא אוכל לחזור, אבל גם לראות חור שחור נחשב בלתי אפשרי עד לפני כמה זמן, שלא לדבר על לבנות טלסקופ, שלא לדבר על מיליון דברים אחרים.

עכשיו, כשיש תמונה של חור שחור, אין אלא לשאול ברצינות את מה שאוהבי וסופרי מדע בדיוני שואלים ברצינות גמורה כבר שנים: מה קורה מעבר לאופק האירועים כשהחוקים לא תקפים יותר? מה יש מעבר לו? איך אנחנו מגיעים אל אופק האירועים ועוברים בכל זאת דרך חור שחור אל מה שלא יהיה שנמצא בצד השני - גלקסיות חדשות? יקומים מקבילים? פיזיקה אחרת? כלום?

אני אומר אנחנו, כי אני בן אדם כמו כולם וברור לי שנצליח לעשות את זה. אולי לא בימי חיי, והמחשבה הזו ממלאת אותי בעצב כל-כך עמוק שאם הייתי זורק לתוכו אבן, היא לא הייתה פוגעת בקרקעית לעולם. כל הדברים שלעולם לא אדע חסרים לי.

ד.

עכשיו, כשראיתי חור שחור, נשאר לי רק החלום הכי גדול שלי, שאותו אני שב ופורס - להגיע לחלל. אני הוגה בו יומם וליל וחשבתי על עוד רעיון שיעזור לי להגיע לשם מהר יותר. אנא קראו בראש פתוח. אני עוקב אחרי הבדיקות של האסטרונאוט סקוט קלי ששהה שנה בחלל. בינתיים נראה שלשהות בחלל אין השפעה דרמטית. צורת העין של קלי אומנם השתנתה מעט, ויש סימן לשינויים בכלי הדם שיכולים להוות פוטנציאל למחלות. יש גם שינויים קלים מן הקל ברמת הדנ"א. אבל כשחושבים על זה, מה זה שנה? כלום. כדי ללמוד באמת על השינוי הפיזיולוגי ושינויים אחרים, צריך לשלוח נבדקים למסעות ארוכים הרבה יותר. הבעיה: המסע ותוצאותיו יכולים לסכן את הנבדקים.

ההצעה שלי: שילחו לחלל את החולים, הזקנים, התשושים. תנו להם לתרום תרומה אחרונה למין האנושי שהשאיר אותם בחיים כל-כך הרבה זמן. זה אומנם לא יפתור את בעיית הזדקנות האוכלוסייה, אבל זה בטח לא יזיק - הרי כבר לימד אותנו אלברט איינשטיין שאם היינו יכולים להתקרב לחור שחור, הזמן שלנו היה נע לאט יותר ככל שהיינו מתקרבים, כלומר שנזדקן בקרבתו לאט יותר - לא יודע מה איתכם, לי זה נשמע כמו סידור טוב מספיק.

אני לא מאלה ששולח אחרים קדימה - אני מאלה שצועקים אחריי! אני מוכן להתנדב לכל נסיעה, לכל בדיקה, לכל שליחות מסוכנת מעבר לקווי חוקי הטבע, מצדי תנו להתרסק כמו בראשית. אני יודע שהמסע בלתי אפשרי עדיין, ולמרות זאת: שלחו אותי אל החור השחור. אני רוצה להיקבר מעבר לאופק האירועים, המקום שבו הזמן נעצר, כנראה, מי יודע.

ה.

כל החיים האלה זה אופק אירועים, לא? מרחב דמיוני שאתה חושב שמעבר לו, שום דבר כבר לא יתקיים באותה הצורה. אנחנו עוברים את האופקים האלה אחד אחרי השני ותמיד יש עוד אחד בפתח - עוד שנה וחצי אני בן 50 וזה בהחלט נראה לי כמו אופק אירועים דמיוני שלעולם לא אגיע אליו, בדיוק כמו שחשבתי על גיל 40, אבהות או הדדליין הקרוב. כל מה שעוד לא קרה הוא מבחינתי חור שחור קטן שיבלע את הכול, מי יודע לאן.

ומי שיישאר מאחור, לעולם לא ישמע מאיתנו יותר. היומיום הוא אופק ועוד אופק, אירועים ועוד אירועים, היו בחירות, עוד רגע פסח, אחר כך עוד שנייה קיץ, אולי מלחמה, אחר כך חגים, ולמרות זאת, כל יום הוא נקודת אל חזור, ומהנקודות הכי אפלות נפלט אור, או לפחות משהו שאפשר לתרגם אותו לאור. וזה מספיק טוב בשבילי.

השבוע ראינו את הבלתי אפשרי, מחר נעבור אותו. אז קדימה, חברות וחברים. אל האופק - ומעבר לו!