הנקראות ביותר

מתכתבת עם סביבתה: "רוברטה" בפרדס חנה מצליחה להיות עדכנית וגם קלאסית

"רוברטה" האיטלקייה של פרדס חנה–כרכור גייסה לשורותיה את השף עידו פיינר (אקס "מול ים" ו"גאריג"), ולהיפסטרים הייתה אורה ושמחה • ביקורת

פסטה אורקייטה ברוטב ראגו ברווזים/ צילום: אורלי אלקלעי
פסטה אורקייטה ברוטב ראגו ברווזים/ צילום: אורלי אלקלעי

פרדס חנה, או כפי שהיא נקראת היום - פרדס-חנה-כרכור (צל עלי בננה, הוסיף כזכור מאיר אריאל המנוח), הפכה זה מכבר למחוז החפץ של היאפי הישראלי החדש, או ליתר דיוק היאפי המחופש להיפי. ביחד זה יוצא כמובן היפסטר. המרחבים (המדומים), הירוק (המהול בלא מעט אפור), ה”אנשים הטובים” (אף פעם לא ברור מה זה) וכמובן, הקלישאה הגדולה מכולן - “איכות החיים” וכל שאר סמלי הסטטוס המדומיינים הללו (נסו להיזכר בהן בפקק בדרך לתל-אביב ובחזרה ממנה), משכו לכאן לא מעט מבני הכרך הגדול, שהשאירו מאחוריהם את הבליו רק כדי להתגעגע אליהם אחרי כמה שנים ולחזור.

מי שבכל זאת נשאר, רוצה קצת חזיות טריומף. רוצה לומר, ללכת עם ולהרגיש בלי. וכך אתה מגלה בנסיעה קצרה מאוד מהכביש הראשי אל מסעדת “רוברטה וינצ’י” שיש כאן לא פחות מסעדות מאשר בעיר העברית הראשונה. טוב, אני כמובן קצת מגזים, אבל בכל זאת.

טוב, לפחות לאחד הברים קוראים, אלא מה, “בלוז כנעני”, על שם שירו של אהוד בנאי המנציח את אריאל המנוח, שהתגורר גם הוא כאן באחרית ימיו לפני שנדבק בחיידק מסתורי מהסוג שבחיים לא היית חוטף בתל-אביב. אלא שעכשיו, סתם מסעדה איטלקית טובה, כפי שסיפרו ש”רוברטה” הייתה, כבר לא מספיקה כנראה. לפיכך, גויס לשורותיה עידו פיינר, אקס “מול ים” המהוללת מנוחתה עדן (שם שימש כסו-שף) ואקס “גאריג”, שבה שימש כבר כשף ובעלים-שותף לפני שהלכה גם היא בדרך כל בשר, בסך הכול שנה וחצי אחרי שנפתחה.

פיינר המוכשר והעדין לקח פסק זמן קצר, עבר לגור בבארותיים הסמוכה, ולפני כמה חודשים הצטרף לצוות המקום והפך אותו מאיטלקייה קלאסית פחות או יותר למודרנית המתכתבת, כך נראה, גם עם סביבתה, קצת כמו שעשתה שולי ויימר ב-L28 שעליה דיברנו כאן לפני כמה שבועות. “רוברטה וינצ’י” אינה נקראת על שם השיר הישן של פפינו די קאפרי “רוברטה” (הקשיבי לי) שזוכר מי שזוכר, אלא על שמה של טניסאית איטלקייה מחוננת. תמונתה מתנוססת על הקיר.

רוברטה/ צילום : דניה וינר

זו מסעדה יפה מאוד בחצר ישנה. טאבון בוער כמתחייב בימים אלו, מנפיק פיצות דקות; תפריט יין עשיר שלא היה מבייש אף מסעדה תל-אביבית; צוות חביב וקשוב ובקיצור, לו לא היית מציץ לעץ התפוז של השכנים לא היית מעלה בדעתך שאינך בקנזס יותר.

התחלנו את ארוחתנו בברוסקטה, ועליה ערימה ענקית של עלי חוביזה שעליהם גורד קצת “קישק”*. איטלקי-פלסטיני, כבר אמרתי. זה היה טעים להלל אם כי טיפה מלוח מדי, כנראה בהשפעת הקישק הנ”ל שיש לו נטייה ידועה שכזו.

לבבות חסה צלויים בשלמותם בטאבון ועליהם מגורדת גבינת פקורינו היו עוד מנה ראשונה מפתיעה גם אם טיפה מונוטונית לאורך הדרך, כנראה בשל גודלה האימתני. נדיבים כאן מאוד.

קרפציו בקר סטנדרטי, למעט העובדה שאת עלי הרוקט המסורתיים החליפו עלי סלק, היה בסדר גמור. עכשיו הגיעה הפתעה מרעישה, ניוקי עם... כרוב. אז בסדר, זה היה כרוב “סבוי” מיוחס, ועדיין. זו הייתה מנה נפלאה. אולי הטובה שבמנות הארוחה. ניוקי נימוח וכרוב מפתיע, שהשתלב להפליא בקרם האורגנו שציפה אותו ואת הבצקניות. יופי.

פסטה ריקולינה עם סרדינים/ צילום : אורלי אלקלעי

עכשיו הגיעו המנות העיקריות. פסטה “ריקולינה” (לא ידעתי שכך קוראים לפטוצ’יני המסולסל הזה) עם סרדינים. מקופסה אומנם, אבל בצדק. מה גם שמדובר היה בקופסה של חברת “אורטיז” המיוחסת. מצוין. עוד פסטה, הפעם בצורת קונכיות “אורקייטה”, זכתה ברוטב של ראגו ברווזים. כבד, עשיר וטוב לא פחות.

הנוער הצעיר התענג על פיצה מרגריטה קלאסית טובה מאוד, והנוער הבוגר יותר על פיצה לבנה (ללא רוטב עגבניות) שכוסתה במוצרלה מעושנת, פנצ’טה (נקניק) טלה ועלי מנגולד. מפתיע, קצת מקומי שוב וטעים להלל.

קינחנו בטירמיסו סטנדרטי, קרם לימון עם קצפת וסוכריות קופצות משעשע, ואפוגטו - גלידת וניל עם מנת אספרסו, מנה שקשה לקלקל.ואת כל זה ליווינו עם כוס ואלפוליצ’לה אדום מצוין מיקב פרה, וכוס רוזה דרום-צרפתי מבית לה ז’אמל.

רוברטה וינצ’י היא יופי של מסעדה. עדכנית, אבל בלי להפחיד את מי שמחפש גם קצת קלאסיקה.קלאסית, אבל בלי לשעמם את מי שכבר אכל פה ושם ורוצה קצת אקשן בין הפיצה לפסטה. אסתכן ואקבע שהיא שווה אפילו נסיעה מיוחדת מתל-אביב. בצהרי שישי זה לא לוקח יותר מדי זמן.

יאיר גרבוז כתב פעם שהשאלה הכי ישראלית שיש היא “נו, היית גרה כאן?”. לא יודע אם הייתי גר כאן, בגילי אני כבר תל-אביבי ותיק ואדוק מדי (דווקא ניסיתי פעם מקום אחר, לא הלך), אבל כמו שגידלתי כבר אח טבעוני, יש לי עכשיו גם בת דודה בפרדס חנה. כך שאת חובי שילמתי. ועכשיו יש לי גם איפה לאכול כאן.

*כדאי להכיר: קישק

ה”קישק” המכונה לעיתים גם “אבן יוגורט”, כשמו כן הוא, חרוט קשה מאוד של יוגורט שיובש, ומשמש במטבח הפלסטיני והבדואי המקומיים. נסו להשיג כזה בשווקים ערביים בערים מעורבות ולגרד אותו, נגיד, על פסטה במקום פרמזן או על סלט ירקות. המעיטו מאוד במלח אם תעשו כן.

רוברטה וינצ'י, הפרטים:

אחוזה 43, פרדס חנה-כרכור, 04-6037377.
א’-ש’ 23:00-12:00.

מחירים: ברוסקטת חוביזה - 44 שקל, קרפצ’יו בקר - 55, ניוקי כרוב - 58, חסה אפויה - 46, פסטה עם סרדינים - 78, פסטה עם ראגו ברווז - 88, פיצה מרגריטה - 48, פיצה מוצרלה-טלה - 65, אפוגטו - 24, קרם לימון - 42, טירמיסו - 38 שקל

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות