לא רק הסטורי של אווה: "המתאגרף" הוא ספר שואה הארדקור, קשה ומצמרר

הרעש שהתעורר לאחרונה סביב "הסטורי של אווה - אילו לילדה בשואה היה אינסטגרם", העלה מחדש את הדיון בצורך לעדכן את העיסוק בשואה ולהתאים אותו לרוח התקופה. לצד אלה שרואים בכך זילות השואה, תומכים אחרים בדיבור אל צעירים בסגנון שרלוונטי לחייהם. מעניין לראות בהקשר זה את הפריחה הגדולה של עיסוק בשואה באמצעות קומיקס בעשורים האחרונים. אחרי שנים רבות שבהן נחשב הקומיקס כז'אנר לא מכובד דיו לטיפול בשואה, נראה שדווקא במדיום הזה מסתמנת בשנים האחרונות מגמה של מעבר מהשוליים אל המרכז.

הסנונית הראשונה, או לפחות הידועה ביותר, הייתה "מאוס" של ארט ספיגלמן, שהתבסס על חוויותיו של אביו ניצול השואה. הספר יצא ב-1986, וחולל מהפך בכל הקשור לשילוב שבין שואה לקומיקס, ואף זכה בפרס פוליצר ב-1992. אחריו החלו להופיע יותר ויותר רומנים גרפיים על הנושא, כשהדוגמאות המקומיות הבולטות הן "הדור השני" של מישל קישקה, העיבוד שעשו ארי פולמן ודוד פולונסקי ליומנה של אנה פרנק לרומן גרפי ו"הנכס" של רותו מודן.

במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס מוצגת כבר כשנה תערוכת "ילדות בשואה בראי הקומיקס", ולקראת יום השואה אף נערך שם כנס שאיגד חוקרים אקדמיים לדיון מעמיק בנושא. גם במוזיאון השואה בפריז הוצגה ב-2017 תערוכה שהוקדשה לקומיקס ושואה. מתברר שהמגמה הזו היא חלק מתהליך כלל-עולמי של רומנים גרפיים הקשורים לשואה, לאו דווקא כאלה המיועדים לילדים, כמו למשל The New Adventures of Hitler מאת גרנט מוריסון וסטיב יאוול, המציג מבט סאטירי ואלטרנטיבי לעיסוק בשואה.

על רקע זה, יש לראות את "המתאגרף" שיצא באחרונה בהוצאת "קרן", בתרגומה של תמי לימון ובתמיכת מכון גיתה. הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של הרצקו האפט, ועל ספרו של אלן סקוט האפט, בנו, שהעלה על הכתב את סיפורו האישי של אביו ניצול השואה. ריינהרד קלייסט עיבד את הספר לרומן גרפי, יצירה מורכבת וקשה לעיכול.

"החיה היהודית"

קלייסט הוא אמן מעניין, שנחשב לאחד מחלוצי הרומן הגרפי בגרמניה, ויצר בין היתר ביוגרפיות קומיקס לדמויות היסטוריות כמו פידל קאסטרו ולמוזיקאים ג'וני קאש וניק קייב. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, והוא שייך בפירוש לז'אנר הקומיקס לא לילדים.

זהו ספר שואה הארד קור. קשה, אכזרי ומצמרר, כפי שהיו גם חייו של האפט. כבר כנער התגלגל לשורה של גטאות, מחנות ריכוז, עבודה והשמדה, בהם גם אושוויץ, והיה עד לדברים המזוויעים ביותר, מתינוקות מושלכים עד משרפות וקניבליזם. לצד אלה חושף הספר גם פן פחות מוכר, אך מבוסס היסטורית: תחרויות אגרוף שארגנו אנשי אס.אס בין אסירים במחנות - חלקם מתאגרפים מקצועיים בעברם וחלקם שברי כלים גוועים מרעב - כשהמפסיד בקרב נשלח למותו. בעוד הגלדיאטורים המודרניים חובטים זה בזה עד מוות כדי להישאר בחיים, עומדים סביבם החיילים הנאצים, צוחקים, מריעים ומהמרים על התוצאות.

האפט, שזכה לכינוי "החיה היהודית", מצליח לשרוד - את המחנות, את עבודת הפרך, את הקרבות ואת הפציעות - אבל לכל אלה, כמו גם לדברים נוספים שעשה כדי לשרוד, יש מחיר כבד. הוא אומנם ניצל, מצליח להגיע לארצות-הברית, מתחיל חיים חדשים ואפילו מנהל במשך זמן מה קריירה של מתאגרף מקצועי, אבל אין הפי אנד בספר הזה, גם כשלרגע נדמה שיש.

גם במשפחה שמצליח האפט להקים אין נחמה של ממש. נפשו המצולקת הופכת אותו לאדם קשה ולאב מפחיד, ברוטלי ומכה. "אמא שלי ניסתה תמיד לתרץ את ההתפרצויות האלימות שלו בעבר המאיים שלו, אבל לא רציתי לשמוע על זה. ההווה היה מבחינתי מספיק גרוע", כותב בנו. "יום אחד אספר לך הכול", מבטיח האב, ואף מקיים. הספר הזה הוא התוצאה.

השחור גובר על הלבן

העיבוד הגרפי יוצר שתי רמות התייחסות למסופר. בשל חוקי הז'אנר, הדברים נמסרים בחסכנות, בשורות מעטות וקצרות. דברים איומים נמסרים בלאקוניות מצמיתה. האיורים הם בשחור-לבן בלבד, נראים כרישומי דיו. הדמויות כעורות וזוויתיות, וככל שהעלילה מתקדמת, דומה שהשחור גובר על הלבן - מילולית, חזותית ומטאפורית. כל אלה תורמים למועקה המתגברת. חבל רק שמעצב הספר בחר בפונט קטן כל-כך לטקסטים, מה שמקשה מאוד על הקריאה, הקשה מספיק גם ככה. אין צורך להוסיף לקושי הרגשי גם מעמסה טכנית.

לשבחו של הספר יש להוסיף את אחרית הדבר המצוינת שכתב מרטין קראוס על איגרוף וקרבות ראווה במחנות הריכוז. הסקירה מביאה את סיפוריהם של מתאגרפים רבים, חלקם מקצועיים, בעלי שם עולמי ואף משתתפי אולימפיאדות, שאולצו להיאבק בזירות הללו כבידור לאנשי האס.אס.

מעבר לכך שהיא מעניינת לכשעצמה, היא מעגנת את הסיפור בקונטקסט היסטורי מוצק, למקרה שמי מהקוראים חושב שיש פה דמיון פרוע או הגזמה.