עכשיו באים?

אחד התחביבים המקצועיים שלי הוא שיטוט בקבוצות עבודה בפייסבוק, שאין מקום טוב מהן להבנת הלכי הרוח של מנהלים ועובדים ותפיסותיהם את עולם העבודה. מדובר בקבוצות של עשרות אלפי אנשים המתייעצים ומייעצים בדילמות קריירה כאלה ואחרות, החל משאלות טקטיות חסרות חשיבות ועד לסוגיות אסטרטגיות מהמעלה הראשונה.

חיבוקי זו לא אסטרטגיה

אבל לצערי פוטנציאל הנזק שעלול להיגרם לאנשים גדול מהתועלת, משום שהקבוצות הללו הן קרקע פורייה מאין כמוה לטיפוח מיתוסים שגויים ולהעצמתם, מה שבמקרים רבים הופך את חוכמת ההמונים לכסילותם (הרחבה בטור חוכמת ההמונים מזיקה לקריירה).

לזה תוסיפו את הלייטמוטיב "חיבוקי"  שמנחה את הפעילות כולה, והרי לכם מתכון מצוין להטעיה. מדוע? כי בסוגיות קריירה אסור שאמפתיה תהיה המהות אלא רק הסגנון, בדיוק כמו במתן ייעוץ בדילמות בריאותיות, כלכליות, משפטיות וכו'. ואין כוונתי לתגובות אוהדות ותומכות למי שמשתף בקושי נקודתי כמו למשל פיטורים ("מחבקת ומחזקת, בטוחה שבקרוב תמצאי עבודה"), אלא לעצות קונקרטיות והמלצות למהלכים אסטרטגיים הרי-גורל המגיעות היישר ממשאבת הדם (שכידוע, היא היועץ הכי גרוע לניהול קריירה), מבלי שביקרו לפני כן במוח השמאלי.

האחרונה שעצבנה אותי במיוחד נוגעת לבת 45 שמעידה על עצמה כמי שלא ניהלה כלל את הקריירה, במהלכה עבדה במספר חברות ותפקידים בממשק לקוח, מודה ביושר רב כי "אין לי ממש מקצוע". היא חרדה ליכולת שלה להמשיך ולהתפרנס ב-20 השנים הבאות, ומבקשת עצה כיצד לבנות קריירה בגילה, כאשר שבסוף דבריה היא מציינת במפורש (ובצדק) לא להמליץ לה על ייעוץ או אימון קריירה.

וראה זה פלא - 5 מתוך 6 התגובות שקיבלה היו של מאמנים ויועצי קריירה, בכללם "מגשים חלומות סדרתי", שהמליצו לה באמפתיה לפנות לייעוץ, לרבות המגיב השישי שתהה אף הוא מדוע איננה מחפשת יועץ קריירה.

מחלות חשוכות מרפא

מה יעזור עכשיו ייעוץ? שאלתי את עצמי (נזכרת ברופא האומר לשלד "תגיד, עכשיו באים?"), מתקשה להבין למה אף אחד מ 5 היועצים לא אומר לה באמפתיה את האמת. מה כל-כך קשה לכתוב "יקירה, בגיל 45 כבר מאוחר מדי להתחיל לבנות קריירה, אבל בכל זאת אפשר להמשיך להתפרנס בכבוד. במקום לחפש קריירה, בשלב הזה עדיף לך לחפש את הארגון שיאפשר לך אופק תעסוקתי ארוך ככל האפשר, לא משנה באיזה תפקיד תיכנסי, העיקר שתוכלי לעבוד שם ולהתפתח לאורך זמן".

הרי כבר אין לה מספיק שנים לרכוש מקצוע חדש ולהתמחות בו, אלא אם תכוון למגזר הציבורי למקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית או סיעוד, אבל הנ"ל יחייבו חזרה לאקדמיה, מה שכפי הנראה אין לה כל כוונה/יכולת לעשות, ובצדק (היא כבר אוחזת בשני תארים, השני במנהל עסקים). בגילה היא כבר נמצאת עמוק בתוך שלב הסטגנציה, לכן השאיפה הריאלית היא להאריך אותה ככל שניתן ולדחות את תחילת הנסיגה, שלב שבמגזר העסקי הוא כמעט בלתי נמנע.

רק שמרוב אמפתיה לאף יועץ לא היה את האומץ (או הידע) להגיד לה שגם בקריירה יש מחלות חשוכות מרפא, וכי לעתים המקסימום שאפשר לעשות הוא להאריך את חייו של החולה הכרוני, ולא לרפאו. תחת זאת שאלו אותה שלל שאלות (מה את אוהבת, מה מעניין אותך, מה בדיוק עשית, מה הערכים המוספים שלך וכו'), כאילו מבחינת המגזר העסקי עדין רלוונטי להתחיל לרכוש מקצוע ולבנות קריירה בגיל 45, מתעלמים מההתעקשות של מעסיקים על התאמה בין דרג ארגוני לגיל, שבעטיה הם לא מגייסים "זקנים" לתפקידי כניסה.

פרנסה ולא קריירה

יתרה מכך, מי שפגש מספיק מתחבטי קריירה אמור היה להבין שאת כותבת הפוסט הזה ממש לא מעניין לבנות קריירה. וכי מה שבעצם כתוב שם - "לא אכפת לי שאין לי מקצוע או קריירה, אני רק רוצה להמשיך ולהתפרנס ב 20 השנים הבאות, ולהרוויח יותר".

אז שכר חודשי גבוה משמעותית היא כנראה לא תשיג, אבל באופן פרדוקסלי דווקא הצמדות לתפקידים שמילאה עד כה תאפשר אופק תעסוקתי רחוק יותר (תפקידים אדמיניסטרטיביים הם הכי ידידותיים למבוגרים, בוודאי בהשוואה למקצועות בממשק לקוח -שיווק, מכירות, פיתוח עסקי, שירות - בהם תאורטית יכלה לבנות קריירה), ובסופו של דבר יותר שקלים לחשבון הבנק.

לסיכום, חשוב להפנים שהשלב שבו כבר לא ניתן לשקם את הקריירה הוא הרבה יותר מוקדם ממה שנדמה לכם, לכן מומלץ שלא לדחות את ניהולה עד שכבר אין הרבה מה לעשות. ואם חלילה הגעתם לשם, אל תתפתו להבטחות אופטימיות ואמפתיות, הגם שהן נאמרות תוך אמונה שלמה כי אף פעם לא מאוחר מדי. הצלחה

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com