למה חיות מחמד הפכו לחברים הכי טובים של בני האדם?

מבלי לדעת על כך, בני אדם רבים מאמצים חיות מחמד בכדי למלא תפקיד רגשי בחייהם • מה בעצם גורם לנו להיקשר אליהם? • האם בני אדם באמת הופכים לדומים לחיות המחמד שלהם? • ומה היה שבחרנו לאמץ אומרת על האופי והתפקוד שלנו בעבודה? • האזינו לפרק נוסף של "חזית המדע"

חיית מחמד / צילום: Shutterstock
חיית מחמד / צילום: Shutterstock

עד גיל שנה וחצי, ילדים אמורים לדעת לומר עשרים וחמש מילים לפחות, כולל קולות של חיות. הם לומדים לומר "האו" או "מו", בערך באותו הזמן שבו הם לומדים לומר "אמא" ו"אבא". אבל למה חשוב כל-כך לילד בן שנתיים לדעת שפרה "עושה מו"? הרי הוא כנראה יפגוש אותה על הצלחת לפני שיראה אותה פנים אל פנים. ומדוע בתוכניות טלוויזיה רבות לפעוטות, מככבות חיות משק כדמויות אנושיות? מדוע אנחנו טורחים לייצר להם את האשליה של חיות כחברים, כשבפועל אנחנו לא תמיד מתייחסים אליהם כך?

היי. אני גלי וינריב. ברוכים הבאים לפרק השביעי של הפודקאסט "חזית המדע". היום נדבר על התפקיד הרגשי של חיות בחיינו.מה בעצם גורם לנו להיקשר אליהן? האם כולם יכולים לאהוב חיות? בני אדם באמת הופכים דומים לחיות המחמד שלהם? כל התשובות מיד

לשאלה ששאלנו בתחילת הפרק, מדוע החיות הן חלק כל כך מהותי מן התרבות שלנו, יש תשובה שיש לה גם שם: "ההשערה הביופילית". לפי ההשערה הזו, חיות חשות לפני בני האדם אם הולך להתרחש אסון טבע או שינוי סביבתי מהותי, או אם מגיע טורף. יכול להיות שבעבר, מי שהיה קשוב יותר לדפוסי ההתנהגות ולתגובות הרגשיות של החיות, הצליח לשרוד טוב יותר ממי שלא היה אמפתי כלפיהן. נכון מוקי? 

ואולי מסיבה זו גם היום, חיבור רגשי לחיות משרה עלינו תחושה של ביטחון. אפילו להביט בחיות מקיימות את שגרת יומן, למשל דגים שוחים באקווריום, או נמלים שהולכות להן בשורה אל הקן - זה יכול להשרות בנו שלווה. אין היום הוכחות חד-משמעיות להשערה הביופילית, ובכל זאת היא הולכת וצוברת פופולריות, מאז פורסמה בספר בשם "ביופיליה" של אדוורד ווילסון ב-1984, שטען שיש לנו נטיה גנטית לאהוב את הטבע ולהגיב אליו ברמה הרגשית.

ההשערה המתחרה היא דווקא שהרגשות שאנחנו מרגישים כלפי חיות, הם בסך הכל תופעת לוואי לרגש שלנו כלפי בני אדם אחרים. כלומר קשר בעל ערך אבולוציוני. אנחנו מגיבים רגשית לפני של תינוק כי זה עוזר להישרדות בני האדם. על פי ההשערה הזו, התגובה שלנו לגור כלבים נובעת מהדמיון שלו לתינוק אנושי.

אנחנו מזהים רגש הדומה לאנושי בכלב נובח או מקפץ בשמחה אקסטטית . האבולוציה הרגילה אותנו להגיב לרגשות של אנשים, והכלבים מרוויחים מכך.על פי ההשערה הזו, האבולוציה משחקת לנו במוח וגורמת לנו לחשוב שכדאי לנו להתקרב לחיות. אבל, זה נכון רק לחלק מהאנשים.

יש מי שבוחר לאמץ חיה ורואה אותה אפילו כבת משפחה, ואנשים אחרים? אותם זה בכלל לא מעניין. למה זה קורה?

קודם כל, בואו נחזק מיתוס מוכר: בעלי חיות מחמד באמת דומים לחיות שלהם. זה הוכח אמפירית במחקר שבו אנשים התבקשו לשדך תמונות של חיות לתמונות של אנשים. הם הצליחו בכך הרבה יותר מאשר לו היו משדכים באופן אקראי.

הדמיון בין בעלי החיות לבין החיות עצמן, היה גבוה יותר כשהכלבים היו גזעיים, מאשר כשהיו מעורבים. על פניו נראה, שאנשים בוחרים כלבים גזעיים כך שייצגו אותם, ולעומת זאת באימוץ כלבים מעורבים, יש להם מניעים אחרים. מסתבר גם שהבעלים והחיות נשפטו כבעלי אותה רמה של יופי, בערך. הבעלים היפים היו בעלי החיות היפות. הממצא הזה מעניין, כי לעומת בני זוג למשל, החיה לא צריכה לבחור אותך בחזרה, ולכן אין לכאורה מניעה שאדם שנחשב פחות יפה יבחר חיה יפה. אבל כנראה שהוא מרגיש יותר בנוח עם חיה שהוא חווה כדומה לו.
מה לגבי דמיון באופי? כשמבקשים אנשים לתאר את האופי של בעל החיים שלהם, הם יתארו לרוב אופי שקרוב לזה שלהם עצמם. וכשישאלו אותם על אופי של בעל חיים של מישהו אחר? הם לרוב יתקעו בתיאור, ולפעמים יודו שהם לא מרגישים שיש לו אופי בכלל.\
רגע, אם אנחנו בוחרים לנו חיות שמייצגות אותנו, מי מגדל איזה סוג של חיה? חברת ההשמה האמריקנית Careerbuilder ביצעה סקר בין 2,300 עובדים בארצות הברית שהם בעלי חיות מחמד, כדי לנסות למצוא קשר בין חיה ומקצוע. המסקנות נראות כך: מנכ"לים ובעלי עמדות בכירות בארגונים הם בעיקר בעלי כלבים. העובדים עם המשכורות הגבוהות ביותר, הם דווקא בעלי הנחשים. בעלי ציפורים הם המרוצים ביותר מתפקידם.

מבחינת המקצועות הנבחרים: בדרנים, אנשי IT אנשי צבא ואחים בבתי חולים הם בדרך-כלל בעלי כלבים. רופאים, לבורנטים, מפעילי מכונות ואנשי תיווך נדל"ן מעדיפים חתולים. אנשי פיננסים, מלונאות, כוח אדם ותחבורה אוהבים דגים. ומה משותף לכותבים ועורכים, מהנדסים, אנשי שיווק, שוטרים ועובדים סוציאליים? אלה המגזרים שבהם ניכרת הכמות הגדולה ביותר של זוחלי-מחמד.

אמנם היה זה רק סקר, שלא מסביר למה בעלי המקצועות הללו מעדיפים את החיות האלו, אבל בואו נסתכל רגע עליכם. יכול להיות שהבוס שלכם בעל כלב ומעדיף שיקפצו עליו וילקקו אותו, ולכן חשוב לו להיות הבוס? האם הקולגה מהמשרד שיש לה שני חתולים היא מיזנתרופית או שחצנית כמו שנהוג לומר על החתולים שלה? האם הגזבר שלכם מחזיק בבית נחש פיתון, הוא בעצם נחש שחותר תחתיתם, ומאז דיון השכר האחרון מרוויח יותר מכולם?

תשובות חלקיות ניתן למצוא בסקר שבחן את האישיות של בעלי חיות שונות. חוקרים מאוניברסיטת אורגון סקרו 650 בעלי חיות מחמד, ומצאו כי בעלי כלבים הם האנשים הכנים ביותר, האחראים ביותר וגם הדתיים ביותר. קבוצת החתולים היא, בהכללה, דתית פחות. חובבי החתולים אוהבים להתבודד, אבל נוטים יותר לאקטיביזם חברתי ויש להם גם יותר מודעות סביבתית. הכי כיף להיות דג. הבעלים שלהם קצת ביישנים, אבל גם אופטימיים ולא חומרניים.

והנה עוד זווית מעניינת: לפני מספר שנים מגזין "פורבס" ראיין אנשים שעבדו שנים במקלטים לחיות מחמד, וביקש מהם לומר מי נוטה לאמץ אילו גזעים של חיות. מדובר בשאלות ללא כל תיקוף מדעי, אולם בכל זאת מעניין לשמוע שכלב תחש נחשב לכלב של אנשים סקרנים אבל עקשנים; קוקר-ספנייל הוא כלב של אנשים משפחתיים ועדינים שמביעים חיבה בקלות; גולדן רטריוור הוא הכלב של מסמר המסיבה, וההורים של הצ'יוואווה הם אנשים שעושים צרות.
מוזיקה מפסיקה. רעש של דברים נשברים

ומה אם אין לכם חיה בכלל? קודם כל, אולי תתפלאו לשמוע שאתם לא במיעוט. אמנם בארה"ב ב-62% מהבתים מכילים חיות מחמד, אך בישראל נכון לשנת 2013, מדובר רק ב-40% מהאנשים. אם אין לכם חיות, רוב הסיכויים שההורים שלכם גם לא גידלו חיות. הבחירה לגדול עם חיות מושפעת מאוד מן החינוך שספגתם בילדותכם.

אבל, פה ושם יש גם מי שגדל עם חיות ובחר שלא לשחזר את ההיסטוריה. שליש מהם מציינים שהבעיה היא כספית. רבע מהם מדברים על נסיעות מחוץ לבית, ורבע מדברים על הצורך לנקות אחרי חיית המחמד. 20% אמרו שפשוט נשבר להם הלב בגלל מותה של חיה בעבר, ולא יכלו למלא את החלל עם חיה אחרת. רק 12% אמרו שהם פשוט לא כל כך אוהבים חיות.
אנחנו לא שופטים- אבל מי אתם אותם 12 אחוזים?

אפשר לסמן בתרבות שלנו סטריאוטיפ, לפיו אלו שלא מגדלים חיות הם אנוכיים, קרים ולא-אכפתיים. אבל הדבר לא הוכח במחקר. ד"ר ג'ואן ליברמן-סמית', סוציולוגית של תחום הרפואה, כתבה לאתר Huffington Post סקירה של המחקרים העוסקים ב"נטולי החיות".

היא אומרת, שזה גם עניין של מעמד חברתי. בעלי חיות המחמד יהיו לעיתים קרובות יותר בעלי עבודה קבועה, נשואים עם ילדים, עשירים יותר ובעלי בית משלהם. חסרי החיות, לעומתם, הם לא בהכרח קרים או לא חברותיים, אבל הם כן אוהבים יותר להיות לבד לפרקי זמן ארוכים. הם עצמאיים יותר ופחות קהילתיים והם לא אוהבים התחייבויות ארוכות טווח. והאנשים האלה מרוצים מההחלטה שלהם. הם לא חושבים שחסר להם משהו אחרת היו משיגים חיית מחמד.

ומה ניתן לומר על אנשים שמגדלים חיות? לדברי רחלי בן דוד, בעבר עורכת כתב העת "חיות וחברה" שיצא באוניברסיטת תל אביב, מגדלי חיות מחמד רבים נמשכים לעובדה שהחיה אינה שיפוטית. לא מפריע לכלב אם אתם לא נראים טוב או שיש לכם עיוות או מגבלה. גם אם השארתם את הכלב כל היום בבית ואיחרתם לטייל איתו, הוא יקפוץ עליכם בשמחה כשתחזרו הביתה. כך שגידול חיות נחשב מתאים למי שחש שהעולם שופט אותו, ורוצה מזה מנוחה. לטענה שבעלי החתולים מחזיקים חתול כדי ללמוד ממנו לקבל מאפיינים "חתוליים" באופי שלהם. הם לומדים מהחתול שמותר להיות סוליסט או לחפש את הנקודה הכי נוחה בבית, ועדיין יאהבו אותך.

בין אם תבחרו חיות בבגרותכם ובין אם לא, יש כנראה תועלת בלגדול עם חיה. ילדים שבביתם הייתה חיה בילדותם, הם לרוב אחראים יותר, אמפתיים יותר ומביעים רגשות בצורה בריאה יותר. אלא אם כן הופלה עליהם אחריות גדולה מדי ביחס לחיה בגיל צעיר יותר. אחריות כזו, אם היא מובילה לכישלון בטיפול בחיה, יכולה ליצור אצל ילדים טראומה שתרחיק אותם מגידול חיות בעתיד.

גם לנטישה של חיה יש השפעה מכרעת. אם משפחה החליטה לאמץ חיה ואז נוטשת אותה, הילדים עלולים להרגיש כישלון, אכזבה מהוריהם, חשש כי יינטשו בעצמם.

בקיצור, כדאי לא לנטוש את החיה שאימצתם אם אתם לא רוצים בעיות עם הילדים.

ומה אם הטיפול היה מיטבי, ובכל זאת החיה מתה? כאן החדשות דווקא טובות מבחינה פסיכולוגית. למרות שזה עצוב. מסתבר שילדים שמעבדים אבל על אדם קרוב במקביל או אחרי אבל על חיה שמתה, עושים זאת בצורה בריאה יותר. הם מחצינים רגשות לגבי מות החיה, שקשה להם להחצין לגבי מותו של האדם הקרוב. הם מתאמנים רגשית על תהליך האבל, ולכן עוברים אותו בצורה מוצלחת יותר.

ובנימה אופטימית זו, בערך, אנחנו מסיימים עוד פרק של "חזית המדע". נשמח לשמוע את התגובות שלכם, וגם של בעלי החיים שלכם. חפשו פרקים קודמים שלנו באתר גלובס, בפייסבוק, באינסטגרם ובאפליקציות הפודקאסטים השונות. דרגו אותנו גבוה באפל פודקאסט. אתם גם מוזמנים להאזין לפרק של שחר סמוחה- למה הצעירים הפסיקו לשתות בפודקאסט שלנו "הצוללת של גלובס", שבו אנחנו צוללים לעומק סיפורים כלכליים-חברתיים.

תודה רבה לשירה רביד-סוסיד על קולות הרקע

תודה לעורך הפודקאסטים של גלובס, רון טוביה.

אני גלי ויינרב

בייייי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988