מערכת הבריאות בישראל: תוספת משאבים היא בלתי נמנעת

מצב הבריאות בישראל טוב - תוחלת החיים גבוהה ותמותת התינוקות נמוכה, אולם יש חשש שהמצב ישתנה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתרחבות הצרכים הרפואיים, לצד פיגור בהגדלת המשאבים

ההוצאה הלאומית על בריאות לא נותנת מענה מספק לצרכי המערכת/צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
ההוצאה הלאומית על בריאות לא נותנת מענה מספק לצרכי המערכת/צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

מצב הבריאות בישראל טוב: תוחלת החיים גבוהה ותמותת התינוקות נמוכה. אולם יש חשש שהמצב ישתנה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והתרחבות הצרכים הרפואיים, לצד פיגור בהגדלת המשאבים - כך עולה מפרק הבריאות בדוח מרכז טאוב, "תמונת מצב המדינה 2019", שפורסם היום (ד').

לפי הדוח, ההוצאה של ישראל על בריאות תקועה במקום זה שני עשורים. מאז 1995, שיעור ההוצאה על בריאות (ציבורית ופרטית) מתוך התוצר בישראל נע סביב כ-7%. בניגוד לנו, ב-OECD ההוצאה הזו גדלה מ-7% ל-9% באותו פרק זמן, ובמדינות שמערכת הבריאות בהן דומה לזו של ישראל הוא גדל מכ-9% ל-11%. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה לצד העלייה בשכר הרופאים יצריכו, ככל הנראה, עלייה בחלקה של ההוצאה לבריאות מתוך התוצר בישראל.

שכר הרופאים הנומינלי במגזר הציבורי עלה ב-42% בין 2011 ל-2017, כאשר השכר הממוצע של שכירים במשק עלה באותו פרק זמן ב-15% בלבד. העלייה בשכר במגזר הציבורי נובעת מתוספות שכר משמעותיות שניתנו לרופאים בהסכם הרופאים האחרון (2011) וגם מגידול בהכנסותיהם מעבודה פרטית. הדוח מבקר את השילוב המותר בישראל בין רפואה פרטית לציבורית, וטוען כי הוא פוגע באי השוויון. "מרבית המדינות המספקות ביטוח בריאות אוניברסלי אינן מאפשרות לרופאים לעבוד במערכת הציבורית והפרטית גם יחד", נכתב בדוח, "אבל בישראל רווחת הנורמה של הפניית חולים מהמערכת הציבורית למערכת הפרטית - על פי רוב במימון ביטוחים פרטיים או משלימים (כמו "מכבי שלי" או "כללית מושלם"). לכן לרופאים יש תמריץ להגביל לשם כך את עבודתם במערכת הציבורית. שיטה זו יוצרת לחצי שכר ועליית מחירים במערכת הציבורית".

עוד מצביע הדוח על כך שיש בעיה בישראל בריבוי הכובעים שנושאת המדינה ביחסיה עם מוסדות הבריאות. היא גם המממנת את פעילות בתי החולים (באמצעות תקצוב קופות החולים, שמשלמות עבור אשפוז); גם הבעלים של 11 בתי חולים "משלה", כלומר בתי חולים ממשלתיים; וגם הגורם המפקח על בתי חולים אלה. "ריבוי התפקידים יוצר קונפליקטים ופוגע בחוסנה של המערכת", נכתב בדוח. "ועדות רבות שיוסדו במדינה הציעו רפורמות שכללו ויתור של המדינה על תפקידה כבעלים של בתי החולים והתמקדות בתפקידה הטבעי כרגולטור, לצד המשך המימון של שירותי אשפוז באמצעות הקופות. אולם הרפורמה עודנה מחכה ליישום".

בישראל יש גם פחות מיטות אשפוז לאלף נפש בהשוואה ל-OECD: בישראל כ-3 מיטות אשפוז לאלף נפש, לעומת 4.8 בממוצע ב-OECD. מספר המיטות לאלף נפש בישראל, וגם בשאר המדינות, נמצא במגמת ירידה, בעיקר עקב שינויים טכנולוגיים, כמו מעבר לאשפוזי בית. "השילוב בין מספר המיטות הנמוך במיוחד ובין הזדקנות האוכלוסייה המהירה בישראל מעלה חשש בדבר ההתאמה של מספר המיטות לצורכי האזרחים בעתיד", נכתב בדוח.

ישראל מובילה את דירוג תפוסת המיטות בקרב מדינות ה-OECD (למעט אירלנד): 94% נכון ל-2016 (לעומת 75% בממוצע במדינות ה- OECD). לעומת זאת, משך האשפוז הממוצע קצר יותר: 5.2 ימים בישראל לעומת 6.7 ב-OECD. "הביטוי לכך במציאות הנוכחי הוא מיטות במסדרון ועומסים כבדים בחדרי במיון, המשפיעים לרעה על איכות הרפואה", נכתב בדוח.

עוד עולה מהדוח, שמספר המיטות לנפש בפריפריה הדרומית והצפונית הוא הנמוך ביותר בישראל, ובירושלים הוא הגבוה ביותר. יתר על כן, המרחק הממוצע הגדול ביותר בין היישובים למוסדות האשפוז הוא במחוז צפון. הפערים בין המרכז לפריפריה מתואמים גם עם זמני המתנה ארוכים יותר להליכים רפואיים ולבדיקות בפריפריה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988