המעברים הפכו באחת חדים משהו: ממשפחה גרעינית שגרה בבית פצפון על גלגלים, הצטרפנו לחברים לסופ"ש ארוך וצמוד שמצריך רמת סוציאליזציה אחרת; מהסגפנות של ההרים ירדנו לפאלם ספרינגז עמוסת הכוכבנים; מסערת חול במהירות של 100 קמ"ש עפנו לסערת שלגים למרגלות רכס הסיירה נבאדה; מהנאורות המתקדמת יחסית של קליפורניה חתכנו לסדום ועמורה של לאס וגאס; ומווגאס ההומה ברחנו לשקט המעיק של לייק מיד הנטוש. מי אמר שהחיים משעממים.
נכנסנו לשבוע ה-19 למסענו ההולך ומתקצר ברגשות מעורבים. בחיים המנותקים שלנו הכול נראה צבעוני: יצירות האמנות של הבנות עיטרו את קירותיו של ג’רי, המריבות בין הראשונה לשלישית היו רק 4.5 בסולם עמית והגברת הראשונה העניקה משמעות חדשה לקלישאה "החברה הכי טוב שלי". אוי, החופש הזה. התרגלתי אליו.
צפון אמריקה בסטיישן
רק שבדבר אחד עוד לא הצלחתי לטפל כאן: האובססיביות שלי. זו שגורמת לי להיכנס הביתה ולתפוס מטאטא עוד לפני ששאלתי את הבנות לשלומן; זו שמטריפה אותי לעיתים על לא עוול בכפן. טוב אולי קצת בכפן; זו שהופכת אותי ליצור אנושי פחות טוב.
הטיול הזה, כך הבטחתי לעצמי טרם יצאנו אליו, יהיה הזדמנות חד-פעמית לתיקון. יש כאלה שהולכים לפסיכולוג ויש כאלה שנוסעים לצד השני של העולם במטרה לטפל בעצמם. אף פעם לא ישבתי על הספה. זה מפחיד אותי וזה נתפס בעיניי כלוקסוס מיותר. מפחיד אותי לחפור במה שלכאורה אינו מצריך חפירה. מדכא אותי לחשוב שאני צריך לשלם למישהו כדי לדבר. אבל מסע מהסוג שאנחנו עושים גורם לנפש להתערער. אולי אני לא באמת כזה איש טוב כמו שאני מחשיב את עצמי. אולי כן הגיע הזמן לחפור.
יושב למרגלות הפסגות העצומות של רמת קולורדו. אחת עשרה בלילה, ומסביב חושך מוחלט. כולן ישנות. רק אני והכוכבים שרוקדים בשמיים במסיבה פסיכדלית מטורפת. לוקח שאכטה. מתאמץ לחשוב מה לא בסדר איתי. איך זה שמעולם לא היה לי זמן באמת להתעסק בעצמי. בגרויות, שנת שירות, צבא, לימודים, עבודה, חתונה, עבודה, ילדות, עבודה, והופ - הגענו לגיל 41 בלי להספיק לשבת על הספה.
צפון אמריקה בסטיישן
אצלנו במשפחה אסור היה לשבת על הספה. משהו לא בסדר איתך? אז למה אתה רוצה לדבר? סבא לא דיבר על המלחמה ואנחנו לא נדבר גם אם קצת כואב לנו. כמה חצ’קונים? לא נורא, זה יעבור. זה היה הנרטיב. תגידו תודה על מה שיש. ולא שהיה חסר לנו משהו - אבל בשואה היה הרבה יותר גרוע. אולי בגלל זה יש לי כוח סבל. סובל בשקט. אבל בסוף הכול יוצא. וכשהכול יוצא זה לא טוב.
אז הגיע הזמן להתמודד. להפסיק לאהוב את תנוחת הקורבן. לדבר. לפתוח. להתעסק בעצמי. פאק איט - הגיע הזמן להתעסק בעצמי. יותר מדי שנים הזנחתי את עצמי. והמסע שלנו מספק אין-סוף אפשרויות חפירה, בעיקר לצד המדורה שדולקת כאן כל ערב. אולי גם בקבוק היין עוזר.
צפון אמריקה בסטיישן
די. מספיק לקטר. אתה בפאקינג טיול חלומי כבר כמעט חמישה חודשים, וכל מה שיוצא לך מהמקלדת הוא קיטורים. כמה אפשר לרחם עליך ועל הראשונה והשלישית והגברת. בחייאת רבאק - תפסיק כבר ללרלר ותתחיל להעריך את מה שיש לך. לא כולם בני מזל כמוך. רוצה להתעסק בעצמך? לחפור איפה שהפצע מזמן הגליד? למה זה טוב? בוא נתמקד בעיקר: איפה יש סטארבקס לדאבל אספרסו על הדרך. את החפירות נשאיר לגיל 50.
צפון אמריקה בסטיישן
דברים לדעת 1
עמק המוות הוא שמורה לאומית, מזרחית לרכס הסיירה נבאדה. גודלו של הפארק כמעט כגודלה של מדינת ישראל. בתחומו נמצא המקום הנמוך ביותר בחצי הכדור המערבי, שנושא את השם מעורר החשק bad water.
דברים לדעת 2
ללאס וגאס מגיעים כ־40 מיליון תיירים בשנה. יש בה יותר חדרי מלון מבכל עיר אחרת בעולם. אפשר לצרוך בה באופן חוקי הימורים, זנות, אלכוהול, טבק, סמים ואוכל מזיק.
המדד השבועי
זריחה: 07:24
שקיעה: 21:17
טמפרטורה: 6 מעלות בלילה, 23 ביום
קילומטראז' שבועי: 1,150 ק"מ
גובה תחתון: 66 מטר מתחת לפני הים
גובה מקסימלי: 2712 מטר מעל פני הים. למרגלות השלג
עלות גלון דלק בנבאדה: 3.25 דולר. הלוואי עלינו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
