הנקראות ביותר

מילים: ויקיפדיה, לחן: אלטון ג'ון

למרות המוזיקה הנהדרת, הסרט הביוגרפי על אלטון ג'ון, "רוקטמן", הוא עוד קלישאה משעממת ולא מוצלחת על אמן אייקוני

רוקטמן/ צילום: באדיבות פורום פילם
רוקטמן/ צילום: באדיבות פורום פילם

"אם יש משהו שלמדנו מהקולנוע, הוא שמסלול חייהם של כל המוזיקאים הגדולים הוא ללא ספק זהה לחלוטין. לא משנה אם אתה ריי צ'רלס, ג'וני קאש, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, איאן קרטיס, צ'רלי פרקר, איימי ווינהאוס, וויטני יוסטון או בילי הולידיי, התבנית די קבועה: גדלת במשפחה נטולת אמצעים, נמלטת מהשגרה בעזרת הכישרון הפנומנלי שלך ולקח זמן עד שמישהו העריך אותך באמת. אבל לאחר ההצלחה לה זכית, ההערצה שיבשה אותך, חטפת שיגעון גדלות, ברחת לסמים או לאלכוהול, הרחקת מעליך את כל מי שאוהב אותך ודבקת באלו שניצלו אותך עד שגירדת את התחתית, וכל זה בגלל שאבא שלך לא חיבק אותך מספיק בילדותך".

במילים האלו בדיוק פתחתי את הביקורת על "רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה על פרדי מרקיורי שסחפה את העולם לפני כשנה. ועכשיו, עם הגעתה של ביוגרפיה קולנועית נוספת על מוזיקאי מחונן בריטי וגיי, אפילו אין טעם לבחור מילים חדשות. אם יוצרי הסרט הנוכחי לא טרחו ולו במעט לשבור את התבנית המוכרת לעייפה, אין סיבה שאנחנו נעשה זאת.

הפעם הסרט הוא "רוקטמן" והסיפור הוא זה של אלטון ג'ון, אחד המוזיקאים הגדולים ביותר של המאה ה-20. והנה, שוב אנחנו באותו סיפור שראינו עשרות פעמים, ועל אף המוזיקה הנהדרת, זה כבר ממש מתחיל להיות משעמם. אומנם לזכות "רוקטמן" ייאמר שלפחות מבחינה קולנועית, יש בו איזה שינוי קל כאשר הביוגרפיה מתנהלת ממש כמו מחזמר קלאסי. כלומר, שיריו של אלטון ג'ון אינם מופיעים בסדר כרונולוגי על-פי שנת הלחנתם, אלא מלווים אותו כפסקול מימי ילדותו. הבחירה הזו מאפשרת לבמאי דקסטר פלטשר להתפרע עם סיקוונסים של כוריאוגרפיה ותלבושות, ובזמן שזה אכן סוחף פה ושם, העיבודים עצמם מאכזבים והפיכת השירים הנפלאים האלו לפרקי ביוגרפיה מרדדת אותם.

כבר בהתחלה, כשאביו המזניח של אלטון הפעוט פוצח בשירת "אני רוצה אהבה" (שג'ון הלחין ב-2001), צמרמורת קלה של מבוכה עוברת בגב, ומשם זה לא ממש משתפר. גם דיאלוגים שכוללים משפטים כמו "אבא, מתי תחבק אותי?" ו"אם לא תדאג לעצמך, מי אתה חושב שיעשה זאת?" הופכים את האייקון המוזיקלי האהוב הזה לקלישאת סרטי טלוויזיה.

כמו "רפסודיה בוהמית", גם "רוקטמן" מצליח להיחלץ בעור שיניו מלהיות בזבוז זמן מוחלט בזכות המוזיקה והופעתו של השחקן הראשי - במקרה שלנו, טרון אג'רטון ("קינגסמן") רב הכריזמה ויפה התואר, שאפילו מצליח לשכנע אותנו שהוא הזמר המפורסם, על אף שזרועותיו השריריות וכתפיו הרחבות, רחוקות מאוד מאלו של הדמות שהוא מגלם.

אפשר להמר ש"רוקטמן" יזכה להצלחה של "רפסודיה בוהמית", כי כפי הנראה, משהו בתבנית הזו כן מדבר אל הקהל, לא משנה כמה היא עצלה. אבל גם אלו שייהנו, יהיו חייבים להודות שבסרט הזה כבר היינו, ושמדובר בהלחנת דף ויקיפדיה ולא הרבה יותר מזה.

ציון: 2

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות