"הכי מפחיד אותי שלא אעמוד בציפיות של עצמי ואאכזב את האמנים שמאמינים בי"

המפיק מאור מימון מקים תיאטרון פרטי שיציג רק מחזות זמר • מבחינתו, זהו מהלך מתבקש, ואל תשוו אותו לפשנל: "לתיאטרון שלו לא הייתה היתכנות כלכלית"

מאור מימון / צילום: כפיר זיו
מאור מימון / צילום: כפיר זיו

החומרים שמהם עשוי מאור מימון הם חומרים של מחזמר זוכה פרס טוני. אם מישהו היה מלחין את הביוגרפיה שלו ומשלב בה את האישיות, הטמפרמנט, הכריזמה והקילר אינסטינקט שמטיס אותו קדימה, היה לו ביד להיט של ברודווי, עם כוכבים הוליוודים ליגת על, שיכול היה לככב בפרמיירה של התיאטרון החדש שלו, "תיאטרון תל-אביב", שייפתח בארבעה ביולי ויציג רק מחזות זמר.

העלילה של "מימון המחזמר" מתחילה בלוד. סיפור על ילד חובב תיאטרון, בן לקבלן ולעקרת בית, שחלם בענק, ובגיל 16 שכנע את אבא להשקיע 170 אלף שקל בהפקת "קספר", מחזמר שכתב, ביים וליהק את הכוכב הלוהט דאז גיא אריאלי לתפקיד הראשי, ושם פגש את מעיין צלנר, אחת הרקדניות, שהפכה לאשתו, שותפתו, גרושתו, ושותפתו לשעבר.

הכישלון הראשון דרבן אותם להצליח. נגד כל הסיכויים והדלתות שנטרקו להם בפנים, הם גייסו כסף, הקימו את משרד "מ.מ הפקות", העלו את "עמי ותמי", כיסו את החובות והמריאו. בגיל 23 התחתנו, וכעבור שנה ילדו את אוראל, שאובחן כילד אוטיסט בתפקוד נמוך. לפני חמש שנים התגרשו, נפרדו עסקית ומאור יצא מהארון, נכנס לזוגיות עם מעצב אופנה, והחליט להקים את "תיאטרון תל-אביב" - התיאטרון הפרטי הראשון מאז כישלונו הצורב של "התיאטרון העממי" של פשנל ז"ל.

פשנל הקים את "התיאטרון העממי" אחרי התנסות בניהול תיאטרון "הזירה" הפרטי ומאות הפקות. מימון בן ה-33 הרים הצגות חנוכה מצליחות בכיכובם של בר רפאלי, הראל סקעת, שירי מימון, ציפי שביט, מיכל הקטנה ויובל המבולבל, והפיק את "סלאח שבתי", "הייספריי" ו"אנני".

צריך להיות אמיץ ובעל חושים עסקיים יוצאי דופן, או אידיוט גמור, כדי להיכנס להשקעת עתק כזאת ולהתחייבויות מעל הראש לבנקים, ולהתחרות מול תיאטראות רפרטואריים נתמכים, עם מנגנוני שיווק גדולים ומפעלי מנויים ואולמות שהפכו את מחזות הזמר לענף מכניס במיוחד בשנים אחרונות.

קשה לומר על מימון שהוא טיפש. למרות גילו הצעיר והלוק הקווירי המדויק שאימץ, מדובר באדם חד, בעל חוש שיווקי יוצא דופן, שיודע לקשור בין סיפור חייו, וכמיהתו להכרה ולאהבה, לבין בחירותיו העסקיות והאמנותיות. "מימון המחזמר", כבר אמרנו.

הרעיון להקים תיאטרון פרטי לא היה גחמה, הוא מסביר, אלא מהלך אסטרטגי מחושב ומתבקש כלכלית. "כשאתה מפיק מחזות זמר בסטנדרט כזה, זאת אופרציה מטורפת שמאוד יקר לתפעל ולשנע", הוא אומר כשאנחנו יושבים בבית קפה בשיכון צמרת, לא רחוק מביתו. "כשאין לך בית משלך, אתה תלוי בתאריכים פנויים של אולמות וזה מקשה עוד יותר".

אז מתכננים שנה מראש.

"את יודעת כמה עולה לשכור אולם כמו האופרה? עשרות אלפי שקלים למופע. הבנתי שהתקורה ועלויות התפעול גבוהות ואני חייב לצמצם אותן. גיליתי פוטנציאל אדיר בבית החייל - אולם גדול של 900 מקומות, ואמרתי לבעלים שאני אהיה שוכר ראשי. אני קובע כמה, מתי ואיך להציג.

"הבעיה העיקרית היא הנראות. הלובי הרגיש כמו לפני 40 שנה, וגם החיצוניות בעייתית, אז החלטתי לעשות שיפוץ יסודי ולהפוך אותו לווסט אנד. השקענו בשיפוץ קוסמטי מאסיבי מיליון שקל - חזית, לובי, במה, חדר תזמורת בקבינה ומערכות תקשורת בשותפות עם הבעלים. שכר האולם הגיוני ושפוי. אני משלם לפי השימוש באולם, וכשאני לא מציג, יהיו שם מופעים אחרים שישכרו אותו, הכול תחת המיתוג של תיאטרון תל-אביב".

כל מופע יוכל לעלות שם, או שתסננו כדי לא לפגוע בתדמית של המקום?

"גם בתיאטרון הציבורי יש הצגות אורחות, אבל אנחנו נשמור על רמה גבוהה במערך סדרנים מיומנים ולבושים, הטיפול בקהל בקופות, ותוכנייה כמו בווסט אנד עם פרסומים. אפשר יהיה להיכנס עם כוס יין וכיבוד מהמזנון לאולם ויהיו גם גלידות במכירה בהפסקות. חוויית בילוי כוללת, מכבדת ומפנקת".

פשנל נפל עם התיאטרון שלו ונכנס לתסבוכת כלכלית שגרמה למשפחתו לעזוב את הארץ אחרי מותו. למה אתה צריך את הסיכון המטורף הזה?

"לתיאטרון של פשנל, שהיה גדול המפיקים בישראל, לא הייתה היתכנות כלכלית, כי באולם שבנה איפה שהיה קולנוע מקסים היו רק 400 מקומות. מה שכן, בזמנו, מחזות זמר עשו רק מפיקים פרטיים, וכשהתיאטרון הציבורי נכנס לתחום, הוא פשוט בלע אותם".

יש לתיאטראות הציבוריים יתרון שאי אפשר להתחרות בו. מעבר לתמיכה הממשלתית, האולמות שלהם והמנגנון קיים שנים.

"והם מנצלים אותו היטב ומודים שזה הז’אנר הכי מוכר שלהם, למרות העלות העצומה".

למה שהקהל יבוא אליך?

"באים אליי גם עכשיו. ההצגות שלי מלאות ואני מקווה שבשלב מסוים התיאטרון הרפרטוארי ישחרר את מחזות הזמר ויתרכז במה שהוא צריך ויודע לעשות בצורה מופלאה - מחזות בינלאומיים או מקוריים. ובכל זאת, אי אפשר לקחת להם את העובדה שהם העלו את רף מחזות הזמר הכי גבוה שיש.

"כשיצאתי לפרויקט, החלטתי שאני לא יכול לצאת רק עם הפקה אחת, אלא לעבוד עם רפרטואר שנתי שאני מכריז עליו ויכול למכור אותו החוצה. אני מוכר את ההצגות בסדרות עם כל העלויות הנלוות ושם מגולם רווח ההפקה. אז יש לי גם את 'צ'פלין' בשת"פ עם תיאטרון חיפה, 'יוסף וכתונת הפסים המשוגעת' ו'גריז', ואני כבר מכור 50-60 הצגות מראש בחוץ".

מימון הבין שהוא לא יכול לעמוד במימון הפרויקט השאפתני הזה לבד. לפני שנים הוא היה הראשון שגייס שותפות של גוף מסחרי וחתם חוזה הפקה משותף עם סופר-פארם. כששאר המפיקים הלכו אחריו והתחברו לרשתות שיווק, הוא החליט שהמסחריות כבר לא בשבילו והעדיף להביא לתיאטרון תל-אביב את משרד הכרטיסים "לאן" כשותף עסקי ובלעדי במכירת הכרטיסים. הם יקבלו עמלות נאות, הוא יקבל גב כלכלי, והכול כמובן בכפוף להצלחה.

"הכי מפחיד אותי שלא אעמוד בציפיות של עצמי ואאכזב את האמנים והאנשים שמאמינים בי. השאיפה היא לתת קדימות בהפקות אמנים שעובדים איתנו קבוע. אני כבר עובד לבד כמעט שש שנים והיציאה לעצמאות הצליחה להוציא ממני את המיטב. היו לי הצעות לשותפויות ולא רציתי. אני מעורב בכל פרט אמנותי, והכול בכפוף לתקציב ולתוכנית הכלכלית, כל חריגה צריכה להיות מוצדקת".

ב-2011 חוו מימון וצלנר מתקפה חסרת תקדים מצד שחקנים, מפיקים ועובדים, ביניהם חני נחמיאס, שהקימו דף פייסבוק בשם "גם אני מ.מנוצל", שבו פורסמו תלונות נגדם על יחס משפיל ומזלזל, אי עמידה בהסכמים והלנת שכר. התלונות טופלו בארגון השחקנים שח"ם וכמה מהן נידונו בבית המשפט.

"לא היה ולא נברא כלום ממה שטענו נגדנו", מימון כועס. "חני נחמיאס חזרה לעבוד איתי ב’אנני’, ‘חנהל’ה ושמלת השבת’ ו’101 דלמטים’. כששחקן מבקש שישלחו אליו צ’ק במעטפה והדואר מתעכב, או כשאני לא מוכן לכבס את כל תלבושת אחרי כל הצגה אלא רק את החולצה, זה יוצא מפרופורציה ומתנפח.

"מי שבא לבקש סליחה, כמו נחמיאס, חברה טובה, עובד איתנו, ויש כאלה שעברו קו אדום ולא אסלח להם. אבל מהמקום הקשה של 2011 באה 2012 עם הנסיקה הגדולה של 'סינדרלה' עם בר רפאלי ומה קשור ו'פיטר פן' עם הראל סקעת ושירי מימון, אמנים ענקיים שלא פחדו לעבוד איתנו. זאת צלקת שעדיין כואבת לי, כי אלה היו שקרים על גבי שקרים".

וברקע כל המאבקים הקיומיים האלה יש את הטיפול בילד אוטיסט. מאיפה האנרגיות?

"אם להודות על האמת, אין אנרגיה. העבודה תובענית, מורכבת ומלאת דאגות, אבל בהצגה יש את הכפיים וההערכה של הקהל. ההתמודדות עם הורות לא מתגמלת עם ילד שלא מסוגל לקרוא לך אבא ולחבק, זה הכי קשה. כנראה החיבור שלי לתיאטרון מגיע גם מהצורך לקבל את האהבה. כרגע, אני לא ישן, ואני אחד שישן טוב בדרך כלל. אני כל-כך רוצה שהמיזם הזה יצליח, שהקהל יבוא וייהנה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988