דנקנר, סרוסי וקינן יחזירו מיליונים לבנק הפועלים - האם הם פתחו תיבת פנדורה לכל מערכת הבנקאות?

ההחלטה לאשר פשרה תקדימית - לפיה דני דנקנר, יאיר סרוסי, ציון קינן ובכירים נוספים בבנק הפועלים ייאלצו לשלם 15.6 מיליון שקל לבנק - מסעירה את עולם הבנקאות • האם לתקדים הזה צפויות השלכות מרחיקות לכת, מה העננה שריחפה מעל ודחקה בצדדים להגיע לפשרה, וכמה כסף יגיע מכיסם?

נוחי ודני דנקנר / צילום: ליאור אדרי
נוחי ודני דנקנר / צילום: ליאור אדרי

"אכן, מדובר במקרה תקדימי, בו מפצים נושאי משרה בבנק את הבנק, ביחס להחלטה להעמיד אשראי שלא עלתה יפה" - כך ציינה שופטת בית המשפט הכלכלי, רות רונן, כמעט באגביות, בשולי פסק הדין שרבים מיהרו לכנותו "דרמטי" ו"מהפכני", שאישר הסדר פשרה שמכוחו ייאלצו דני דנקנר, יאיר סרוסי, ציון קינן ובכירים נוספים בבנק הפועלים לשלם 15.6 מיליון שקל לבנק. האם אכן מדובר בפסיקה מהפכנית שתוביל לשינוי בהתנהלותם של נושאי המשרה ואף לגרור התערבות גבוהה יותר של בתי המשפט בהליכים בהם מועלות טענות נגד החלטות שקיבלו נושאי משרה? "גלובס" מבקש להגיע גם לפינות הפחות מוארות של פסק הדין ומנתח את הפסיקה של רונן.

הדרישה: להחזיר 150 מיליון שקל

פסק הדין המתומצת של רונן מאמש (ג') הביא לסיומו את הדיון בשתי בקשות לאישור תביעות נגזרות שהוגשו נגד ראשי בנק הפועלים, נושאי משרה ודירקטורים בבנק. במסגרת הבקשות, שהוגשו על-ידי המפיק שי נשר ולא באמצעות שחקנים מתוחכמים בשוק ההון כנהוג במקרים דומים, טען נשר, באמצעות עו"ד אופיר נאור, כי נושאי המשרה בבנק הפרו את חובותיהם כלפי הבנק, כאשר אישרו מתן אשראי על סך 150 מיליון שקל לנוחי דנקנר ולטומהוק, החברה שבאמצעותה שלט נוחי דנקנר בקבוצת אי.די.בי שלימים נקלעה לקשיים.

שי נשר/ צילום: רפי דלויה
 שי נשר/ צילום: רפי דלויה

לפי הטענה, נושאי המשרה בבנק הפועלים התרשלו ואף פעלו בפזיזות כאשר העניקו אשראי לדנקנר ולטומהוק, נוכח ההידרדרות במצבה הכלכלי של קבוצת אי.די.בי בשנים בהן התקבלו החלטות האשראי, אשר היה בה כדי להעיד על קריסתה הצפויה של הקבוצה. לטענת נשר, ההלוואות לדנקנר ניתנו בתנאים המיטיבים עמו, נוכח קשריו עם נושאי משרה בכירים בבנק, ומתוך עניין אישי של בכירים בבנק בטובתו של דנקנר.

בנק הפועלים, שיוצג באמצעות עו"ד פיני רובין, ונושאי המשרה, אותם ייצגו עורכי הדין צבי אגמון והלה פלג, כפרו בטענות, והתמקדו בעיקר בכך שהחלטות בנושא הענקת אשראי הן לב-לבו של העיסוק הבנקאי, ולכן אין בסיס להגשת תביעה בקשר להחלטות בעניינים אלה נגד נושאי משרה בבנק. לטענתם, פעולותיהם ראויות להגנה מלאה מכוח "כלל שיקול-הדעת העסקי", ומאחר שהם קיבלו בתום-לב החלטות מיודעות שהיו לטובת הבנק.

ביחס לטענה כי מפלתו העסקית של דנקנר ברבות הימים ומחיקת חובו לבנק בעקבות זאת (תמורת תשלום של 52 מיליון שקל, שליש מסכום ההלוואה) מעידות כי הענקת האשראי אינה ראויה, טענו נושאי המשרה כי בהחלטות למתן אשראי כרוך מעצם טיבן סיכון, והזכירו שבית המשפט נמנע בדרך-כלל מהפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות כאלה.

הכסף יגיע מחברות הביטוח

לאחרונה, הגיעו הצדדים להסכמות אותן אישרה כאמור רונן אמש. על-פי מה שהסכימו ביניהם הצדדים, נושאי המשרה ישלמו לבנק סכום של 15.6 מיליון שקל, והבקשות תמחקנה. נציין כי נושאי המשרה נגדם הוגשו הבקשות לא ייאלצו להכניס את היד לכיס, שכן הסכום שישולם לבנק, כמו גם הגמול שישולם לנשר על סך 600 אלף שקל ושכר-טרחה לעורכי דינו על סך 2.4 מיליון שקל, לא ישולם על-ידי נושאי המשרה עצמם, אלא באמצעות פוליסות הביטוח שלהם. גם לכך, אגב, יש חשיבות רבה לשאלת התקדים, כפי שנפרט בהמשך.

על-מנת לשכנע את רונן לאשר את הסדר הפשרה, הדגישו שני הצדדים את תחולת הרחבה של כלל שיקול-הדעת העסקי על החלטות למתן אשראי. ואכן, בתי המשפט בישראל, ובפרט שופטי בית המשפט הכלכלי, דואגים להעלות על נס את עיקרון כלל שיקול-הדעת העסקי האמריקאי, שמשמעותו היא, בגדול, הקניית חסינות לנושאי משרה מפני הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטותיהם המקצועיות, ובלבד כי ההחלטה התקבלה שלא מתוך ניגוד עניינים, בתום-לב ולאחר שקילת כל הנתונים הרלוונטיים.

גם השופטת רונן הדגישה בהחלטתה כי "התערבות של בית המשפט בהחלטות אשראי של בנקים היא התערבות שיש לה מחיר", והדגישה את טענות הצדדים לפיהן הפשרה בהליך "היא הפעם הראשונה בה דירקטורים בבנק מפצים את הבנק על רשלנות במתן אשראי". ואם לא די בכך, רונן גם הדגישה כי אם הייתה מתקבלת הטענה לגבי תחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי, "הסיכון לדחיית הבקשה היה גבוה", ואף ציינה בהקשר זה כי "מדובר במקרה תקדימי".

שינוי כיוון? המומחים חלוקים

עו"ד מאור ברדיצ'בסקי, מומחה בתחום אחריות דירקטורים ועבירות ניירות ערך, ומי ששימש בעבר כתובע במשפט הרצת המניות של נוחי דנקנר, תמצת בבהירות את הייחודיות שבפסק הדין: "יש פה דיסוננס אינהרנטי להליך. מצד אחד, תבעו את הבנק. מצד שני, הבנק - לצד הדירקטורים - התנגד לתביעה, למרות שהבנק הוא הנהנה מהסכומים שנפסקו לטובתו. ומצד שלישי, חברת הביטוח היא הכיס העמוק אשר שילמה את הסכומים והדירקטורים עצמם לא הכניסו יד לכיס".

לשיטתו של ברדיצ'בסקי, ברור שפסק הדין של רונן צפוי להטיל אחריות רבה יותר על נושאי המשרה. לדבריו, "אין ספק שמדובר בפסק דין תקדימי ובעל השלכות רבות בתחום, המרחיב את האחריות של נושאי משרה ודירקטורים בתאגיד. אומנם מדובר בפסק דין שניתן במסגרת פשרה, אך נקבע למעשה שגם במהלך העסקים הרגיל ולכאורה במסגרת שיקול-הדעת העסקי דירקטורים יצטרכו לתת את הדין. במקרה זה החלטה לתת אשראי שלא עלתה יפה הביאה לפיצוי בסכום לא מבוטל בכלל".

עו"ד שירין הרצוג, ראש מחלקת מיזוגים ורכישות ניירות ערך ועסקאות בינלאומיות במשרד רון גזית, רוטנברג ושות', הצביעה על פן תקדימי נוסף בהחלטה: "להבנתי, מדובר ב-21 נתבעים שהיו נושאי משרה בבנק. הסדר הפשרה נעשה כמקשה אחת, מבלי להתייחס למידת המעורבות של כל אחד מהם בפרשה. המשמעות עלולה להיות שנושא משרה ללא מעורבות בעייתית של ממש בפרשה ייאלץ לשאת בעתיד בנגזרות הביטוחיות של העניין, אלא אם במסגרת ההסדר מול חברות הבטוח הנושא זכה לטפול".

מדוע, למרות המקום הנכבד שנתנה רונן לכלל שיקול-הדעת העסקי, היא אישרה, כצפוי, את הסדר הפשרה? קודם כל, ולפני הכל - כי זו הפשרה אליה הגיעו הצדדים. חשוב לזכור כי השופטת רונן לא הכריע באופן פוזיטיבי בבקשות האישור, ולכן גם לא קבעה במסגרת פסק הדין קביעה עקרונית כלשהי שבה יכולים להיאחז כמוצאי שלל רב מבקשים בבקשות לאישור נגזרת.

בניגוד למנגנון המסורבל והכבד לאישור הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות, בעולם התובענות הנגזרות נהוג להסתכל בפחות חשדנות על הסכמות אליהן הגיעו הצדדים ונוטים לכבדן. מה גם, שבסופו של דבר הודו הצדדים כי עיקר המחלוקת ביניהם סבה סביב 50 מיליון שקל מתוך החוב שנמחק, ולכן סכום המהווה קצת פחות משליש ממנו נשמע סביר בנסיבות העניין, וגם הבקשה לפסיקת שכר-טרחה בשיעור של כ-15% מסכום הפיצוי (2.4 מיליון שקל) עומדת בקנה אחד עם עקרונות הפסיקה. ומעבר לכל אלה, גם היועמ"ש שעמדתו נדרשת בהליכים מסוג זה, אינו התנגד להסדר.

פרופ' אסף חמדני, פרופסור לדיני תאגידים מאוניברסיטת תל-אביב (שייעץ בעבר לאיגוד הבנקים בנושא חוק חדלות פירעון), סבור שההחלטה של רונן אולי תגרום לשינוי במובן הפרקטי, אך משפטית היא אינה מהווה תקדים. לדבריו, "השופטת רונן היא זו שקבעה בעבר - בעניין מעריב - שכלל שיקול-הדעת העסקי חל על החלטות מתן אשראי. בהחלטת השופטת אין שום רמז לנסיגה מהעמדה העקרונית הזו".

ועם זאת, חשוב לשים לב שלמרות שמדובר בפשרה, גם השופטת רונן בחרה להדגיש כי מדובר בהחלטה תקדימית. לדעתו של פרופ' חמדני - יש לקרוא בזהירות רבה את התייחסותה של רונן לכלל שיקול-הדעת העסקי בהחלטה. לדבריו, "השופטת מדגישה שהמקרה מעלה שאלה של תחולת כלל שיקול-הדעת העסקי ביחס להחלטה שהתקבלה על-ידי ההנהלה ולא על-ידי הדירקטוריון. זו שאלה שיש לה חשיבות רבה ליחסים שבין דירקטוריונים להנהלות של חברות ציבוריות בישראל, ואשר לגביה טרם התקבלה הכרעה".

תיבת הפנדורה שנשארה סגורה

האמת היא, שהמעיין בפסק דינה הקצר של רונן שאישר את הסדר הפשרה, מגלה כי לא רק כלל שיקול-הדעת העסקי הוא זה שעמד לנגד עיניהם של הצדדים והשופטת ודחק בהם להגיע ולאשר, בהתאמה, את הפשרה. גם סוגיית ניגוד העניינים של חלק מנושאי המשרה בבנק ריחפה מעל הרצון להגיע לפשרה ולאשרה.

בנוסף לטענות לכך שבכירי הבנק היו קרובים לדנקנר, ולכן אישרו לו את מתן האשראי תוך ניגוד עניינים, העלה נשר גם טענות לניגודי עניינים לכאורה של שלושה דירקטורים בבנק הפועלים - אירית איזקסון, שהייתה דירקטורית בבנק, ושכיהנה בה בעת כדירקטורית בחברות מקבוצת אי.די.בי - אי.די.בי פיתוח וכור; אמרי טוב - דח"צ בבנק, שכיהן במקביל כדח"צ בשופרסל, חברה נוספת מקבוצת אי.די.בי; ופנינה דבורין - שהייתה דירקטורית בבנק וחברה בוועדת האשראי ובמקביל כיהנה כדח"צ בחברת נטוויז'ן שהיא חברה מקבצת אי.די.בי. הבנק, מנגד, טען כי הגורמים הללו לא היו רלוונטיים או לא לקחו חלק בהחלטות האשראי האמורות.

אם הדיון בבקשות אכן היה יוצא ממגרש "שיקול-הדעת העסקי" המצר מאוד את יכולתו של בית המשפט לפסול החלטות מקצועיות שהתקבלו, ומתמקד במגרש "ניגוד העניינים", היה כנראה קל יותר "לעכל" את החלטתה של רונן ופחות היו רואים בה כהחלטה תקדימית. על פניו, נדמה כי טיעון ניגוד העניינים אכן קיבל מקום נכבד בהחלטתה. כפי שציינה, "יש לקחת בחשבון את האפשרות שטענה בדבר ניגוד עניינים של חלק מחברי הדירקטוריון הייתה מתקבלת, ואת ההשלכה של טענה אפשרית כזו (שהמשיבים כפרו בה) מול יתר טענות ההגנה של המשיבים".

בהעדר כל הכרעה שיפוטית פוזיטיבית בעניין, לא ניתן לקבוע האם הטענות לניגוד עניינים שנטענו במסגרת הבקשות אכן היו מתקבלות, אך הן ודאי מפחיתות מעט מההיבט התקדימי של ההחלטה. ולדבריו של פרופ' חמדני: "במקרה זה היו לתובעים טענות קונקרטיות לניגודי עניינים, אשר שוללים את תחולת ההגנה של כלל שיקול-הדעת העסקי. לכן, קשה ללמוד מהפשרה על מצבים שבהם לא עולה כל טענה לניגוד עניינים של נושאי המשרה".

הטענות לניגוד עניינים, סביר להניח, גם היו במודעותם של נושאי המשרה שנגדם הוגשו הבקשות, שבסופו של יום לא נדרשים להוציא שקל מכיסם ומסתמכים על פוליסות הביטוח שלהם מכוחן יועבר התשלום לבנק. בהערת אגב, התייחס לכך רונן, כשציינה: "הצדדים אף ציינו את חששם של נושאי המשרה שחברת הביטוח לא הייתה נכונה לשפות אותם אילו הייתה הבקשה נדונה לגופה". בכך, ככל הנראה, כיוונה רונן בעיקר לעובדה שבהתאם לחוק החברות והפסיקה הענפה בעניין, ככל שהבקשה הייתה נדונה לגופה, והיה נמצא כי הדירקטורים הפרו את חובת האמונים שלהם לחברה או הפרו את חובת הזהירות שלהם בכוונה או בפזיזות - הם היו נאלצים לשלם לבנק מכיסם.

ואם כבר צעדנו בנתיב ניגוד העניינים, התקדימי פחות, חשוב גם לציין נקודה חשובה נוספת: כל נושאי המשרה בבנק שנגדם נטענו טענות לניגוד עניינים ושימשו במקביל בתפקידים בכירים גם בחברות שהיו בשליטת דנקנר מונו לתפקידם עוד בטרם עבר חוק הריכוזיות. כיום, נוכח החוק להגבלת הריכוזיות, מצב של דירקטור הנושא באופן מובהק בשני כובעים המעלים חשש לניגוד עניינים לכאורה, אינו אפשרי.

רשימת המשלמים המלאה: 1. דני דנקנר 2. יאיר סרוסי 3. אירית איזקסון 4. מלי מרגלית ברון 5. אמנון דיק 6. נירה דרור 7. מאיר ויצ'נר 8. ניר זיכלינסקי 9. יאיר טאומן 10. אמרי טוב 11. יוסף ירום 12. משה לחמני 13. יעקב פאר 14. אפרת פלד 15. משה קורן 16. נחמה רונן 17. פנינה דבורין 18. רונן ישראל 19. לסלי עמנואל יוס ליטנר 20. ציון קינן. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988