דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

עוד חוזר הניגון: כשהבן מופיע מול החברים המבוגרים של אבא

בזמני, מי שידע לנגן בגיטרה את "הוטל קליפורניה", כבש את לב הבנות • אלא שאם יש דבר שאני פחות מוכשר בו משירה, זה בעליל תחום הנגינה, במיוחד בגיטרה

גשר אל הזמן / איור : עומר הופמן
גשר אל הזמן / איור : עומר הופמן

כשהייתי בן 16 היו לי תלתלים נכונים, הייתי מדריך בתנועת הנוער הנכונה וכל מה שהיה חסר לי על מנת לכבוש את לב הבנות, היו גיטרה ויכולת לפרוט על מיתריה. מי שידע לנגן את "הוטל קליפורניה", כמו קיבל בתקופתי את המפתחות אל שערי גן עדן. מאחר שהייתי חדור מטרה, רכשתי גיטרה ומורה לנגינה והתחלתי להתאמן ולתרגל את עתידי מדי יום, רק כדי לגלות שאם יש דבר שאני פחות מוכשר בו מאשר בשירה, זה בעליל תחום הנגינה ובתוכו, במיוחד, בתחום נגינת הגיטרה.

מאחר שכל מה שילד צריך בחיים זה מבוגר אחד שיאמין בו, מדי ערב ישבתי בסלון בית הוריי כדי להפגין את כישוריי בתחום. אבי הסבלן ביקש, וכשדבריו לא הובנו עד תום, הורה לי מפורשות, לחדול לנגן, בעיקר במועדים שבהם הוא בבית, בטענה שאפילו כשאני סגור בחדר, אפשר לשמוע אותי.

את החיזוקית הזו קיבלתי ממנו דווקא זמן קצר לאחר שנבחנתי לקבוצת הכדורגל העירונית (המעמד שגיטרה מקנה לך בקרב הבנות, מקנה הכדורגל בקרב הבנים). מאחר שאני ברוך כישרונות, ניגשתי למבחנים, והמאמן חד העין למד אותי מיד. כבר בתום האימון הראשון הודיע לי שהוא קלט שיש לי כישורים לכדוריד, והציע לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאגש למבחנים לקבוצת הכדוריד.

בימים הראשונים התקשיתי להבין איך באימון כדורגל קצר הוא קלט את הפוטנציאל האדיר שלי לכדוריד, אבל אחרי זמן מה חזרה אליי יכולת החשיבה ועמה מעט מודעות עצמית, והבנתי שהודחתי ושהוא זרק אותי בנימוס. שני האירועים האלה נחרתו בזיכרוני היטב. לימים הבנתי ששני המבוגרים הללו (עם אבא דווקא נותרתי בקשר) פשוט סייעו לי, קיצרו לי את הבאסה וחסכו ממני שנים של השקעה סולידית בכישלון מובטח. בצר לי, בלית ברירה, הידרדרתי ללימודים.

בקושי חלפו המון שנים מאז, ויונתן בני חוגג הקיץ 16 שנים. יש לו מראה נכון, הוא מדריך בתנועת הנוער הנכונה והילד מגלה עניין ראשוני בבנות, מה שהוביל אותי, כמובן, לרכוש לו גיטרה. בשיחת אב ובנו, הילד, שכנראה הגיע לפרקו, ביקש שאספר לו על החברה הראשונה שלי מתקופת התיכון. סיפרתי לו בהתלהבות על אורית, חברתי הראשונה בגיל 16, והוא שאל מה היא עושה היום. סיפרתי לו בגאווה שהיום היא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן והוא מיד קטע אותי, הסביר לי שהוצאתי לו את החשק וביקש בפסקנות שנעבור נושא, כדי שאבין שכל מה שמבוגר צריך זה ילד אחד שיאמין בו.

יונתן לומד גיטרה קלאסית, גיטרה חשמלית, פסנתר, פיתוח קול, משחק וריקוד, מה שלא מותיר לו זמן ללימודי ליבה, ותעודת סיום השנה מהתיכון אפילו מעידה על כך. אחרי 10 שנות תוכחה שלא נשאו פרי ושנים שבהן נטלתי אחריות כמו גבר והאשמתי בכישלון את יעלי (גם החינוך שלה בעייתי וגם הגנטיקה מהצד שלה לא מי יודע כמה), הבנתי שזה לא עוזר, והחלטנו לחלק בינינו את האחריות ואת המטלות החינוכיות. אני לקחתי על עצמי לא לענות לשיחות טלפון מהמחנכת שלו, ואילו היא במקביל לא עונה לשיחות טלפון מרכזת השכבה (מזל שהלכנו מבעוד מועד גם על הרבה ילדים, בתקווה שהסטטיסטיקה תתיישר).

ההתעלמות ממערכת החינוך שנוטה לגעור בשנינו כבר שנים על הישגיו לא שיפרה את הציונים שלו, אבל בתעודה שזה מקרוב הגיעה לביתנו, הילד קיבל, בפעם הראשונה בחייו, ציון א' בהתנהגות. ככל הנראה בבית ספר הבינו שבהשוואה לחוסר האחריות ההורית שאנו מגלים, הילד עוד יצא יחסית בסדר.

התברר שההישג ההתנהגותי לא אירע רק בזכותנו. כשהערתי לו על 63 החיסורים שצוינו בתעודה בסמסטר האחרון (מתברר שהמחנכת כנראה לא סבלה באמת מאנגינה במשך חודשיים, כפי שהוא דיווח בדאגה כשלא הלך ללימודים), יונתן הבהיר לי שהוא השתדל להימנע מלהיכנס לשיעורים אצל מורים פרובוקטיביים שמרגיזים אותו, על מנת שיקל עליו להבליג על התנהגותם וכך יוכל להגשים את מטרתו לקבל א' בהתנהגות. אין מה לדבר - שילוב מנצח של תכנון וביצוע. עם הצלחה לא מתווכחים.

מתברר שמידה של אופטימיות מאפשרת לשיר גם אם התעודה לא מי יודע מה, ובינינו - אם אפשר לשמוח, אין שום סיבה להתבאס. מאחר שמשחר נעורינו אנחנו לוקחים דוגמה מההורים שלנו ונשבעים לנהוג בבגרותנו הפוך מהם, ובמסגרת ההחלטה שלי להפסיק להתייחס לילדים כמטרד שיעבור (בעיקר כי הבנתי שזה לא עובר), נזכרתי שהמטרה שלנו כהורים היא להעניק להם שורשים, אבל גם כנפיים.

החלטתי שאני חייב בהזדמנות הראשונה שבה הוא כמעט בשל לכך, לספק לו במה. אז הודעתי לו, לאושרו הרב, שאני מארגן בבית ערב שירה כפרס על כך שאני אוהב אותו, ובו יוכל להפליא את ביצועיו בפני קהל. כמו שהמבוגרים לומדים לא לפחד מהמוות, הצעירים צריכים קודם כול ללמוד לא לפחד מהחיים.

בשיר "על פני האדמה" שר שלום חנוך "הילדים הם גשר אל עצמנו, שנותן לנו הזמן", ולכן היה ברור לי שבגשר הזה אני משתמש עד תום, ושהקהל הראשון שבפניו יונתן יופיע בערב סולו גיטרה, יהיו החברים שלי מתנועת הנוער, שלצערם נמנעה מהם בזמנו הזכות ליהנות מכישורי נגינתי. זוגות-זוגות התייצבו החברים למלא את השורות.

את הרפרטואר של השירים בחרנו מאותם שירים שניסיתי לנגן בגיל 16. יונתן ניגן ושר להם אריק איינשטיין, שלום חנוך, צביקה פיק, שלמה ארצי ושימי תבורי. את גולת הכותרת, השיר שכמעט כל אחד מהם, אז, הפליא לנגן - "הוטל קליפורניה", הוא ביצע (לא לפני שהתעניין אם הם מכירים את השיר), בגיטרה חשמלית. והחברים? הם שרו באופן שאפילו היה קשה לשמוע את יונתן. הבטתי בהם וביונתן חליפות. אם תהיתי מה עוד מביא אותי תמיד אל אותה ילדות נשכחת, די היה בערב הקסום הזה, כדי להבין מה מוביל אותי לחזור לסמטאות ילדותי, אל נעוריי שנעלמו לפני שנים, לחברים שלי ההם הישנים. הבטתי בו, בהם ובו והייתי מאושר וגאה ושוב מאושר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות