"לחיות ולמות בתל אביב" של שלמה זנד: כשהיסטוריון מנסה לכתוב מותחן

פרופ' שלמה זנד הוא היסטוריון רב זכויות ועתיר פרסומים, בהם גם ספרי עיון פופולריים לקהל הרחב. כבר משמותיהם של אלה עולה חיבתו הבלתי מוסתרת של מחברם להרגיז ולעורר פולמוס: "מתי ואיך הומצא העם היהודי?", "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?" ו"מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?". מילא השמות, מה שעורר התנגדות עזה יותר היו הרעיונות, ובמיוחד התיאוריות של זנד על מוצאו של העם היהודי. לשיטתו, היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, ואילו ערביי הארץ הם בעצם היהודים שהתאסלמו, בעוד היהודים המזרח-אירופים אינם אלא צאצאי הכוזרים שהתייהדו, ויהודי תימן הם צאצאי ממלכת חימיר, שבט ערבי שהתגייר.

ספרו החדש של זנד, "לחיות ולמות בתל אביב" (ידיעות ספרים), אינו ספר עיון אלא דווקא מותחן, המתרחש על רקע החוג להיסטוריה, שאותו מכיר זנד מקרוב. גם גיבורו, ההיסטוריון פרופ' יצחק ליטבק, מחזיק באותן תיאוריות בדיוק על כוזרים וחימירים, וגם הוא מעצבן מאוד את הקהילה המדעית, ולא רק אותה. עד כדי כך מעצבן, שלא לומר מאיים, שהוא נרצח כבר בעמוד הראשון. בהמשך נרצח פרופסור נוסף, גם הוא היסטוריון, וגם הוא, ראה זה פלא, מחזיק בתיאוריות דומות לגבי מוצאו של העם היהודי, וגם הוא מעצבן מאוד את הקולגות.

חוץ מהיסטוריונים יש גם שוטרים, אנשי שב"כ ומוסד, אנשי שמאל רדיקלים ואף סקס לרוב - בין סטודנטים לסטודנטיות, בין מרצים ומרצות לסטודנטים ולסטודנטיות, מנחי דוקטורט לדוקטורנטיות, שב"כניקים, פעילים פוליטיים, הומואים, סטרייטים, אורגיות ואפילו אונס, הכול מכול וכול. אבל בעיקר יש תככים אוניברסיטאיים, שנאות וקנאות ומאבקי כוח, ומי שבקיא בהווי האקדמי יזהה מן הסתם דמויות ומצבים מוכרים.

לא במקרה מזכיר הספר את "רצח בחוג לספרות" של בתיה גור. גיבור הספר, החוקר המשטרתי אמיל מורקוס, ערבי-ישראלי מיפו, אף מתייחס במפורש לבן דמותו, פקד מישל אוחיון של בתיה גור. אלא שבעוד גור היא סופרת, זנד הוא היסטוריון בעור של מספר סיפורים. נראה שמה שמעניין אותו באמת הוא להפיץ את רעיונותיו בקרב קהל שלא יקנה ספרי עיון, אבל ספר בלשי דווקא כן. זה כמובן לגיטימי לגמרי, אבל אינו ערובה לספרות טובה.

התוצאה היא שחלק מהרעיונות המובעים בספר הם מעניינים וכתובים בידו האמונה של מי שיודע לתווך תיאוריות מדעיות לציבור רחב, אבל הצד הספרותי מדשדש מאחור. זה בולט במיוחד בתיאורי הסקס. יותר מדי שדיים בולטים, חמוקיים חושניים וישבנים מהודקים מצד אחד, ויותר מדי תיאורים סתמיים כמו "השניים מימשו את משיכתם המינית" מנגד.

מדי פעם מתגבר הפרופ' להיסטוריה על מספר הסיפורים, ומושיב את קהלו להרצאה קצרה (או לא כל-כך קצרה) של רקע ומושגי יסוד, מכפר קאסם ועד סברה ושתילה, מקו 300 ועד פרשת נאפסו. ההרצאות האלה, שיכולות לארוך גם עמודים אחדים, כתובות בסגנון אחר לגמרי, זר לחלוטין לעלילה. כמו למשל תיאור של שני עמודים על הרקע לפריצת האינתיפאדה השנייה: "ב-15 בחודש הקים השייח' אחמד יאסין את תנועת חמאס. השב"כ בשטחים עודד בשנות השמונים את העמותות הדתיות כדי שישמשו משקל נגד לאש"ף החילוני... עם תחילת המרי העממי הואץ גם תהליך הרדיקליזציה של האסלאם החדש". איך זה נדבק? זה לא. אבל לזכותו של הספר ייאמר שהוא לא משעמם, שהוא מרחיב אופקים ושלומדים ממנו לא מעט היסטוריה.