העתיד כבר חם: תערוכה במוזיאון ת"א מציגה פתרונות לחיים בעולם של שינויי אקלים

באמצע שנות ה-90, אולי קצת קודם, קומץ אנשים הבינו שהם משלמים לחברת חשמל כלשהי על החשמל הביתי שלהם, בשעה שהשמש - מקור האנרגיה האולטימטיבי והאינסופי - יכולה לספק את כל החשמל הזה, אם הם רק יאפשרו לה. האנשים הראשונים שהחליטו לבנות פאנלים סולאריים ללא רישיון ולייצר חשמל זול ונקי החלו תופעה שזכתה לכינוי "סולאר גרילה".

"התופעה צברה תאוצה כשהאינטרנט התפשט וברשת צצו מניפסטים בעילום שם על סולאר גרילה וסרטונים של אנשים עם פנים מכוסות, שמסבירים ומלמדים איך להרכיב פאנל סולארי על הגג ואיך לחבר אותו לחשמל הביתי", אומרת מאיה ויניצקי, אוצרת התערוכה "סולאר גרילה: תגובה בונה לשינוי אקלים", שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב. "חשוב לומר כמובן שזה לא באישור, לא חוקי ומאוד מסוכן כשאתה לא איש מקצוע".

כותרת התערוכה נבחרה כדי להדגיש כיצד מהלך שהחל כפעולת גרילה לפני שני עשורים, הוא היום דבר שערים ומדינות מעודדות כמדיניות, מה שמלמד על התפתחות טכנולוגית ואידיאולוגית. התערוכה, שעוסקת בשינויי האקלים מנקודת מבט עירונית, נראית לעיתים כתצוגה של מדע בדיוני, גם אם חלק מהפתרונות המוצגים בה כבר קיימים או אינם רחוקים ממימוש. לא בכדי פותח את ספר התערוכה המאמר "האזרח" של קים סטנלי רובינסון, שפרסם לפני שנה את הספר "ניו יורק 2140" תחת הסוגה של מדע בדיוני אקלימי.

המניפסט מספרו של רובינסון נכתב מהעתיד של ניו יורק, שבה מפלס המים עלה וקו החוף השתנה עם כל המשמעויות הנלוות לכך. אלה הימים שאחרי נקודת האל חזור של ההתחממות הגלובלית שמעסיקה את העולם כיום. "אחד הדברים שעולים מהמניפסט הבדיוני הוא פנייה אלינו בשאלה: איך יכול להיות שכל-כך מעט אנשים השפיעו על כל- כך הרבה אנשים בזמן כל-כך קצר", אומרת ויניצקי, ומתייחסת למבנה הקפיטליסטי שכולל תעשיות מזהמות וסדרי עדיפויות מעוותים שמשאירים את הנושא הסביבתי הרחק מאחור. "בסוף המניפסט, יש קריאה לאקטיביזם ומחשבה על מה כל אחד יכול לעשות למען הדורות הבאים".

כל טיפת טל חשובה

אלא שהתערוכה "סולאר גרילה" איננה מניפסט אקטיביסטי וגם לא קריאה למחאה, להיפך. זו תערוכה שנשענת על עולם קפיטליסטי וטכנולוגי, שבו סטארט־אפים ומיזמים מרחבי העולם מציעים פתרונות אפשריים להתמודדות עם שינויי האקלים. בתערוכה מוצגים 35 פרויקטים שכל אחד מהם הוא הצצה לעתיד והיא מחולקת לשש סביבות, כל אחת מהן עוסקת במונח מקצועי: 1.5 עד 2 מעלות צלזיוס, סולארפאנק, עיר ספוג, אנטי־ערפיח, גג שמש ובית פסיבי.

כדי שהמבקר יבין את גודל השינויים שעוברים על העולם, התערוכה נפתחת בתצוגה של נטיפים מהמכון הגיאולוגי שמראים את השינויים שהתרחשו במהלך מיליוני שנים לעומת שינויים מהירים שהם מעשה אדם. מולם, על הקיר, פסי אקלים שמציגים את שינויי המדדים מערים בעולם בטווח של מאה שנה.

בפתח החלל ישנה גם עמדה להאזנה לפודקאסט "רוחות של שינוי" שבו משוחחים גיל מרקוביץ ופרופסור פנחס הלפר על הנושא. עוד מוצגים סרטונים של האו"ם שמסבירים מהם הסכמי פריז ולצדם סרטו השני של אל גור "אמת מטרידה יותר: לומר את האמת לשלטון".

ויניצקי עובדת על התערוכה זה שנתיים (היועצת המדעית לתערוכה היא ד"ר אורלי רונן מבית הספר פורטר ללימודי סביבה של אוניברסיטת תל אביב), והיא במידה רבה תערוכת המשך לתערוכה שעסקה באסונות טבע והוצגה במוזיאון תל אביב לפני שלוש שנים. "לעשות תערוכה על שינויי אקלים זה כמו לעשות פרויקט על העולם", אומרת ויניצקי, "לכן בחרנו חתך של עיר. הרי העולם עובר תהליך עיור ורובנו גרים בעיר כיום, הרבה יותר קל להתחבר לדברים בצורה הזאת".

אחת הבעיות שנוצרו בעקבות העיור קשורה לכך שרחובות מכוסים באספלט אינם מאפשרים לקרקע לעשות את שלה בהיבט של ספיחת מים ואיזון טמפרטורה. פרויקט פארק הוטאן בשנחאי, שמוצג בתערוכה, מתקיים באזור מזוהם של העיר הסינית שנעשה בו תהליך התחדשות דרך הקרקע. במרכז הפארק יש מעין מכונה חיה שיודעת לטפל במים המזוהמים, בין שבמצבים של טייפון או עליית מפלס מים. פרויקט אחר מגיע מקופנהגן, שם פיתחו מעצבים "אריחי אקלים" מחוררים, שמאפשרים לקרקע שמתחתם לנהל את כמות המים ולתעל את המים באדמה ומי הגשמים לטובת צמחייה או אגירה של מים.

בתערוכה נמצא גם מכל של החברה הישראלית Watergen שמייצרת מים מהלחות באוויר, והקהל מוזמן לטעום. "זה עובד על חשמל או גנרטור ולמעשה בשני צדדיו שואב אוויר מהחלל, מעביר אותו לנקודת הטל וברגע שהוא מגיע לנקודת הטל הלחות הופכת למים. הם מסוננים כמה פעמים, מחזירים להם מינרלים ואפשר לשתות אותם. החברה מתקינה את המכונות האלה באזורים צחיחים וגם עובדת על פיתוח של המכשיר לשימוש ביתי בעולם המערבי". מיזם אחר בתערוכה עוסק גם כן בנקודת הטל דרך רשת שכולאת את טיפות הטל ומאפשרת לאסוף אותן.

"מעניין לחשוב שבכל מה שקשור למים או לאנרגיית השמש מתפתחת כלכלה חדשה שמתחילים לדבר עליה", מתייחסת ויניצקי לפרויקטים בניו יורק שדרכם אנשים פרטיים מחליפים או נותנים אנרגיה סולרית ומים שנוצרים מנקודת הטל. "זאת כלכלה שמשחררת את האזרח מהממסד ששולט במשאבים האלה".

עיר המדבר ועיר הגגות הירוקים

מסדר סיטי באבו דאבי, של האדריכל נורמן פוסטר, רואה את עצמה כמודל לעיר העתיד והיא הוקמה כאב טיפוס לעיר מדברית שאינה פולטת פחמן דו־חמצני כלל. בתערוכה מוצגים העיר עצמה, בניין מכון מסדר למדע וטכנולוגיה, ומערכת התחבורה של העיר המבוססת על מכוניות אוטונומיות שנוסעות מתחת למפלס הולכי הרגל. "המבנה של מכון מסדר הוא מבנה פסיבי שבו רוח, הצללה ומשרביות מייצרים מעברים של רוחות שמקררים את המבנה מזוויות מסוימות", מסבירה ויניצקי. המבנה גם מייצר יותר חשמל ממה שהוא צורך (באמצעות פאנלים סולאריים) והחשמל העודף עובר לרשת החשמל של אבו דאבי.

 מסדר סיטי באבו דאבי/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

את בעיית זיהום האוויר בערים מנסה לפתור מוצר שיצר הסטודיו ההולנדי רוזנגרד, שהוא למעשה מבנה ששואב ערפיח. לדברי ויניצקי, "זה מבנה שכבר הוקם בסין ובעוד כמה מקומות מזוהמים. המבנה למעשה מתפקד כמו שואב אבק, סופח את האוויר ומסנן אותו כשהוא עובד על מנוע במינימום אנרגיה. סופו של התהליך הוא הצטברות של לכלוך שהמבנה שואב מהאוויר ובתערוכה אנחנו מציגים חלקיקים שהמבנה שאב בחודש אוקטובר 2016".

 מגדל שואב ערפיח/ צילום: Studio Roosegaarde

העיר שיקגו, שמדיניות הגגות הירוקים שלה הפכה אותה למובילת הטרנד, מיוצגת גם היא בתערוכה. לפי ויניצקי, "באתר העירייה יש מפה בשיתוף גוגל וניתן לראות כמה מטרים רבועים יש לכל גג ומה מגדלים עליו. ישנו תהליך שמאפשר לכל בעל בית פרטי לעבור תהליך רישוי מול העירייה ולקבל הקלות עבור הגג הירוק שהוא מתפעל".

פרויקט נוסף שמוצג בתערוכה הוא השכונה המקיימת האקולוגית הראשונה בלונדון שמציעה הכול: מבנים ירוקים, צמחייה וכיווני רוח שמתמודדים עם סוגיות קור וחום, מחזור ושימוש חוזר, וכמובן ההיבט הקהילתי הבלתי נפרד שעוסק בכלכלה שיתופית.

עד כמה אנחנו רחוקים לדעתך מהיום שבו ישראל תאמץ את הפתרונות האלו?

"אני חושבת שאפשר לראות את הניצנים בישראל. מעניין גם לראות את מספר המשתתפים בתערוכה שהטכנולוגיה שלהם צומחת כאן בישראל. אני מקווה שהתערוכה, על מגוון הרבדים שלה, תחבר עוד אנשים לנושא, אולי יהיו אקטיביסטים רבים יותר בעתיד, ובעיקר מה שחשוב בתערוכה מסוג זה הוא העלאת המודעות. זה מסוג הדברים שלוקחים אותנו קדימה".