תיאטרון האבסורד של הרגולציה: כך "עבדה" המדינה על תיאטרון הבימה

תיאטרון הבימה למד לקח חשוב: את הכסף סופרים במדרגות ולא בסיכומים עם רגולטורים, בטח לא אחרי שמוותרים על נכס כה משמעותי בלי שרואים את הכסף בחשבון • פרשנות

בניין הבימה בתל אביב / צילום: Shutterstock
בניין הבימה בתל אביב / צילום: Shutterstock

אתמול חשפתי את העסקה המוזרה של המדינה למכירת חלקה (50%) בבניין הבימה, שהתיאטרון פועל ממנו. מצד אחד: מדינת ישראל. מצד שני: עיריית ת"א. בתווך: התיאטרון הוותיק, שהחזיק מ-1961, בהסכם המייסדים של חברת הבניין, כ-20% ממניות החברה, שהוחזקו בנאמנות. המדינה אילצה את התיאטרון לוותר על מניותיה בדרך לעסקת מכירת המניות על ידיה לעיריית ת"א. התמורה שנקבעה: מיליוני שקלים. הערכת שווי חיצונית של הבניין, שקיבלתי מיו"ר לשכת השמאים לשעבר אוהד דנוס: 370 מיליון שקל, גם אם מביאים בחשבון את אופיו הציבורי, כלומר, הוא יכול לשמש רק לפעילות התיאטרון.

תיאטרון הבימה עבר דרך חתחתים. הוא נוהל לא טוב בזמנו של יעקב אגמון, נזקק לסיוע מהמדינה, נאלץ לעבור ממשכנו בגלל שיפוצים שנמשכו יותר מחמש שנים והפסיד הכנסות משמעותיות. בשנים האחרונות הוא עומד על רגליו ומרוויח תפעולית, אלא שההלוואה מהמדינה והוצאות הריבית מעיקות עליו. הוויתור על המניות נעשה תוך הבטחה שהתיאטרון יקבל סיוע, עד 10 מיליון שקל, שחלקם יגיעו מתמורת מכירת הבניין בנזיד עדשים והיתר מתקציב משרד התרבות והספורט. הסיכום הזה לא התממש, לתיאטרון נשלחה חשבת מלווה, ושישו ושמחו ומאבקים של ראש בראש.

התיאטרון, בניהולה של אודליה פרידמן, משתמש בשירותי פרו-בונו של מבקר המדינה לשעבר יוסף שפירא כדי לתווך בינו לבין הרגולטורים של משרד התרבות והספורט ושל האוצר. כיוון שבאוצר, כמו באוצר, יודעים לריב על שטויות במקום למכור נכס כמו שצריך, הגענו עד הלום: נכס שנמכר בנזיד עדשים, תיאטרון שמנסה לקושש כמה מיליונים, תיאטרון שוויתר על מניות ששוות כמה עשרות מיליונים בחברה שמחזיקה את הבניין, ונמצא עתה בין הפטיש והסדן, ומדינה שלא יודעת לעשות עסקים.

אפשר לתאר את כל הסיפור המוזר הזה באופן הבא: המדינה "עבדה" על התיאטרון בוויתור על מניותיה בבניין והמדינה "עבדה" על עצמה במכירת הבניין בפרוטות. כתוצאה מכל זה, המדינה והרגולטורים שלה מתעסקים בזוטי זוטות ומנסים עכשיו להעביר את התיאטרון סדרת חינוך, אף שהוא עומד יפה על רגליו מבחינה תפעולית ואפשר לראות זאת בקלות מעיון בדוחותיו הכספיים.

אלה, בתמצית, הבעיות שיש לי עם הרגולציה הישראלית: מאבקי אגו בין הרגולטורים לבין עצמם, החלטות נגררות, פתרונות שניתן להגיע אליהם בשיחת טלפון מתעכבים, פקידים שיוצאים מהאוניברסיטאות בלי טיפה של ניסיון עסקי אבל בטוחים שהם יודעים לנהל עסקים ולעצב עסקאות מכורסתם הנוחה. מדובר באבן רחיים שיושבת על צווארו של הסקטור הפרטי - סקטור ציבורי שסובל ממחסור משווע ביעילות, מעודף משפטיזציה, ממדיניות הלוך ושוב. אחרי זה מתפלאים מדוע מגיעים המתווכים, המאכערים, שמנסים לעקוף את המנגנונים המסורבלים של הסקטור הזה.

תיאטרון הבימה למד לקח חשוב: את הכסף סופרים במדרגות ולא בסיכומים עם רגולטורים, בטח לא אחרי שמוותרים על נכס כה משמעותי בלי שרואים את הכסף בחשבון.

הפתרון לתיאטרון האבסורד הזה תלוי מעתה ואילך אך ורק במדינה. מתגובת עיריית ת"א עולה כי העסקה סגורה, וזאת בניגוד לתגובה של המדינה שהנושא עדיין פתוח. אם העסקה אכן לא נחתמה סופית, המדינה צריכה לפעול בשקיפות, להשיג הערכות שמאי ואז למכור את הבניין. הרי לא מדובר בפרוטות. אחרי כל זה, הסיוע ההכרחי לתיאטרון, שעליו מבזבזים עשרות ישיבות, ייראה כמו כסף קטן, ממש קטן.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988