ביקורת מסעדה: נגרוני מושלם וסושי ללא טהרנים במוג'ו נקסט דור בנתניה

מוג’ו, האסייתית בסנטר פולג בנתניה, כל–כך מצליחה, שלא מזמן נולדה לה אחות קטנה: "מוג'ו נקסט דור" • היא אולי לא שווה שתגיעו אליה במיוחד ממרחקים, אבל היא מתאימה בדיוק לרגע הזה שיצאתם רעבים מאיקאה

פריקסה טונה / צילום: גל וולובסקי פרידמן
פריקסה טונה / צילום: גל וולובסקי פרידמן

נגיד שנסעתם לסיבוב אחר הצהריים באיקאה פולג. כן, אני יודע שאתם עושים את זה לפעמים, גם אתם, כמו כולם. ונגיד שכשיצאתם, נהייתם נורא רעבים אחרי אותו שיטוט נצחי בשדות ארונות הבילי, ספות האקטורפ וכל שאר כוסות הגידי גוב, סירי הנירוסטה ובובות הפרווה. ובואו נניח שאין לכם סבלנות לחכות לחזרה לתל-אביב, או אפילו לנתניה עצמה, עיר האם של אזור התעשייה פולג, ואתם רוצים את זה כאן ועכשיו.

אין בעיה. שדרות גיבורי ישראל, הרחוב הראשי היוצא מצומת איקאה, או איך שלא קוראים לו באמת, ונמשך לנצח, מציע אינספור מסעדות ומזללות. חלקן אפילו מוכרות גם למי שמעולם לא ביקר במקום, מהיותן סניף של איזו רשת גדולה כזו אחרת. נו, כמו איקאה.

אבל בואו נסבך קצת את העניינים, ונניח גם שאף שרק הרגע יצאתם מאבי אבות הרשתות הקונגלומרטיות, הלוא היא אותה איקאה מהוללת (הערה: אני מת על איקאה. למדתי לאהוב אותה. לשנוא את איקאה זה להיות סנוב פתטי), ובכן, למרות זאת, בא לכם דווקא עכשיו לשחק אותה מיוחדים, מקוריים, אחרים. שונים. הרפתקנים. אוונגרד. יענו, קניתם באיקאה ואיך שיצאתם חזרתם להיות הביטאט.

הברמן במוג'ו / צילום: תמוז רחמן
 הברמן במוג'ו / צילום: תמוז רחמן

סבבה. את זה בדיוק מנסה לעשות כבר כמה שנים מסעדת מוג’ו, האסייתית הלוהטת במרכז הקניות (אחד מני רבים לאורך הרחוב) סנטר פולג Y. ובהצלחה גדולה, אם לשפוט לפי העומס והצפיפות בסתם יום של חול כמו זה שבו ביקרתי אני במקום. כל-כך גדולה, כנראה, עד שלפני כמה חודשים פתחו פרנסי אותה מוג’ו (קסם, כישוף, מאגיה בסלנג אמריקאי דרומי) את “מוג’ו נקסט דור", בר אוכל וקוקטיילים, בצמוד למסעדת האם. צמוד כל-כך עד שצריך לעבור דרכה כדי לבוא בשעריו, ואף לעבור תחקיר צפוף שבודק אם זה באמת מה שרצית. כי הרוב רוצים לאכול במסעדה. טוב, בשבע בערב רק תל-אביבים כמוני בוחרים דווקא בבר הקוקטיילים בעל התפריט המצומצם יותר.

סושי טונה וכבד אווז / צילום: גל וולובסקי פרידמן
 סושי טונה וכבד אווז / צילום: גל וולובסקי פרידמן

הבר עצמו התגלה כחלל גדול למדי, כמעט כמו המסעדה, אפלולי מאוד, מצויד בפסקול אופנתי מתאים, מלצריות משועממות וברמן חביב ומקצוען להפליא, שכבר הספיק לעשות את הסיבוב שלו בתל-אביב לפני שחזר לנתניה מכורתו. קוקטייל הנגרוני המושלם שהכין לי הוכיח מעל לכל ספק שהוא יודע את העבודה.
היות שהייתי לבדי (אל תשאלו למה), ניסיתי לבצע את מלאכתי נאמנה על-ידי הזמנת ארבע מנות קטנות. כשביקשתי לקבל גרסאות מוקטנות שלהן, נעניתי בשלילה. מנומסת, אבל בכל זאת. לא נורא. נראה לי שהצלחתי להבין את הפרינציפ גם ככה.

התחלתי בניגירי טונה עם כבד אווז. זו הייתה ההמלצה. עכשיו רציתי לכתוב ירחם השם, אבל אז נזכרתי שבעצם, נהניתי ממנו מאוד. אכלתי טונות טובות מזו, וגם כבדי אווז, ובאופן כללי הקומבינציה הזו היא לא רק סוטה, אלא גם לא מוסרית ומוזרה, אבל בכל זאת, לא יודע איך, זה היה טעים. בכלל, נורא כיף לפעמים לצאת מהפוזה הטהרנית של חובב סושי שמעדיף בכלל סשימי (כלומר בלי אורז בכלל, רק נתחי דג), ובטח שאינו מוכן לשטויות כמו כבד אווז ועליו מיונז (!), צ’ילי ורוטב סויה כהה, ולזרום עם הקטע. זרמתי וזה זרם.

עכשיו הגיעו ארבעה מאפי באו ממולאים בבשר אסאדו בבישול ארוך ברוטב ציר בקר ורימונים. וגם זה, ראו זה פלא, היה סבבה של דבר. ושוב, יכול להיות שבתל-אביב הייתי מפעיל שיפוט חמור יותר, אבל היי, אני במרכז קניות ליד איקאה ואני רוצה ליהנות, ואכן נהנה. בינתיים.

עכשיו הגיע כדור אבוקדו, מעין שחזור, אני מניח, של המנה הקלאסית של מסעדת שילה בעיר הגדולה. דפי אבוקדו מגולגלים לצורת כדור ובתוכם דג קצוץ. בשילה זה כמעט תמיד דג ים כלשהו, פה זה היה סלמון, קצוץ גס מדי, עם צ’ילי, כוסברה, שמן אגוזי לוז, פיסטוק, ליים ואננס. הרבה אננס. כתוצאה מכך, זה היה קצת מתוק מדי. לא נורא. אני נהנה.

המנה האחרונה שהצלחתי לדגום לפני שהתמוטטתי הייתה "פריקסה"*. הרי לא תעלו בדעתכם שאסרב למנת הרחוב הקלאסית - סנדביץ’ טוניסאי בלחמניית פריקסה מטוגנת - במסעדה השוכנת מטר מנתניה, שהמציאה כמה סנדביצ’ים טוניסאיים אמיתיים לא רעים בכלל.

הלחמנייה, שתיים כאלו, התגלתה כמיני פנקייק מתוק מאוד, מתוק מדי, ובתוכו נתחי טונה טרייה (בניגוד לזו המשומרת המרכיבה את המקור), ביצה רכה (נחמד דווקא, במקום קשה), לימון כבוש, אריסה וצ’רצ’י נאמנים למקור, וכוסברה. זה היה חינני ואסתטי מאוד, לא רע בכלל - אבל שוב, קצת מתוק מדי.

כדור אבוקדו / צילום: גל וולובסקי פרידמן
 כדור אבוקדו / צילום: גל וולובסקי פרידמן

מוג’ו נקסט דור היא, אם כן, מקום שגם אם לא אפציר בכם לנסוע אליו במיוחד, אמליץ לכם לבקר בו אם אתם יוצאים מאיקאה. ואם זה לא קורה לכם לפחות פעם בשנה, אולי כדאי שתראו רופא. או פסיכולוג. או לפחות יועץ זוגי.

* כדאי להכיר: שובו של הפריקסה הרמלאי. לפני זמן מה הפסיקו להגיש סנדוויץ’ טוניסאי בפריקסה אצל אלי ברחוב אסתר המלכה בשוק רמלה. שיטוט קצר גילה שאלי הוא כבר לא אלי, ואלי המקורי שוכן ממש ממול, בקצה החניון, ברחוב שלמה המלך 3, ואצלו דווקא יש עדיין פריקסה, ולא רק בגט. ובא לציון, ולעורקים הסתומים, גואל.

מוג'ו נקסט דור

פרטים: גיבורי ישראל 17, אזור התעשייה פולג, 09-8850716. א’-ה’ 00:00-12:00, ו’-ש’ 00:00-19:00
מחירים: טאמארי (סושי עם כבד אווז) - 55 שקל, פריקסה - 59 שקל, כדור אבוקדו - 66 שקל, באו - 47 שקל, קוקטייל נגרוני - 45 שקל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988