אחרי הנפילה בהפועל תל אביב, אמיר גרוס כבירי מתמקד באמנות ומעדיף עסקים עם הרוסים והסינים

ב-1 ביולי הרעישה ידיעה קטנה שפורסמה במדור הרכילות העסקית של "ידיעות אחרונות" את מגיש הטלוויזיה גיא פינס. לפי הידיעה, החליט אמיר גרוס כבירי, אספן ואיש עסקים שמוכר לציבור בעיקר כבעלים לשעבר של הפועל תל אביב בכדורגל, לתרום יצירות אמנות בשווי 25 מיליון שקל למוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרבורג. מדובר בשלושה פסלים של אדגר דגה ובשני ציורי שמן של הצייר הרוסי ולדימיר סטרליגוב. "אם הרעיון הוא נגישות של אמנות לציבור", צייץ פינס בטוויטר, "למה לאיש עסקים ישראלי לתרום יצירות חשובות ב-25 מיליון (!!!) למוזיאון העשיר והמפונק ממילא של סנט פטרבורג - ולא למוזיאונים בארץ?".

גרוס כבירי, שבעבר השאיל עבודות אמנות לתצוגה במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב, מסביר שהתשובה פשוטה: הוא פנה למוזיאון ישראל והציע לתרום לו את העבודות, אולם לא נענה, ולכן החליט להעביר את התרומה למקום אחר. "תורם לא צריך לרדוף אחרי המוזיאון", הוא אומר בראיון למגזין G. במוזיאון ישראל לא הגיבו לדברים.

מי שעקב אחר עיתונות הספורט בשנים 2015־2017 מכיר היטב את שמו של גרוס כבירי. הוא היה היו"ר והבעלים של הפועל תל אביב בשנים שהסתיימו בהקפאת הליכים של הקבוצה ובהאשמות קשות מצד מפרק הקבוצה עו"ד שאול קוטלר לגבי ניהולו של גרוס כבירי. מאיש עסקים שצץ משום מקום ובפיו (ובכיסו) תקווה להציל את הקבוצה, הוא הפך לעוד יו"ר שלא הצליח להחזיר אותה למסלול, ולדמות שנואה על רבים מהאוהדים. הוא השקיע בקבוצה עשרות מיליוני שקלים, אך הואשם בהתנהלות בעייתית, בהגדלת הגירעון וגם בהעברת צ'קים לפקודת הקבוצה לחשבונות שלו.

כחלק מתהליך הקפאת ההליכים של הפועל תל אביב, גם אוסף הפסלים של גרוס כבירי ניתן כערבות ששוויה 55 מיליון שקל, אולם כבר אז היו שפקפקו בהערכת השווי הזאת. "מדובר באותם פסלים מהסדרה של דגה באוסף, אבל אלה לא הפסלים שתרמתי לארמיטאז'", מתייחס גרוס כבירי היום. "אין לפסלים קשר לכדורגל, זה שורבב שם בזדון כדי להכפיש אותי ולעשות נזק. אני שמח שלפחות זה קצת העלה לכותרות את האמנות למרות שהתעסקו רק בשווי של הפסלים ולא בחשיבות של האמנות".

 אחד מפסלי דגה שיעביר גרוס כבירי למוזיאון הרוסי / צילום הפסל: באדיבות קרן מ.ת. אברהם

ההתנהלות סביב הפועל תל אביב נשמעת כמו חוויה מאוד יצרית.

"גם עולם האמנות וגם העולם העסקי מאוד יצריים. לא ידעתי אז למה אני נכנס מבחינה תקשורתית ולא היה לי יועץ תקשורת (כיום יש לגרוס כבירי יועצי תקשורת, צ' ק' ה'). הגעתי בתור אוהד ועזבתי בתור אוהד. הגעתי עם רצון טוב ועזבתי עם דמעות של אוהד, לא דמעות של איש עסקים שהפסיד כסף. בעצם ההליכה להקפאת הליכים ידעתי שאני מפסיד את המועדון ושאני הולך להפסיד המון כסף, כי כל הנושים שהמפרק מדבר עליהם, רובם ככולם, אני ערב אליהם אישית ומשלם עד היום. כל הטענות שהצלתי את עצמי וברחתי, מופרכות לחלוטין".

אתה מתייחס לזה כאל פעילות פילנתרופית אלא שזאת פעילות ציבורית שחשיפה תקשורתית היא מנת חלקה.

"מי שנכנס לכל דבר ציבורי בישראל צריך להבין שהחשיפה הזאת יכולה להיות מאוד מחבקת בשלבים הראשונים, וגם ביקורתית כשצריך. אני יודע וידעתי לקבל את הביקורת בתקופות הקשות בהפועל תל אביב. בסופו של דבר, הייתי ראש מערכת ועם כל הרצון הטוב והכספים שהשקעתי, לא הצלחתי להביא את המועדון למקום שרציתי".

על-פי גרוס כבירי, אוסף האמנות המשפחתי שירש מסבו, מנצור תמיר אברהם, ומנוהל כיום תחת קרן מ.ת. אברהם (על שם הסב), מונה יותר מ־300 פריטים, בעיקר עבודות ציור ופיסול של אמנות מודרנית. הוא מוסיף כי האוסף מאוחסן ב־Freeport בז'נבה, שווייץ ("זה הפורט נוקס של עולם האמנות") וכי עובדים עבורו כמה אוצרים, כשכל אחד אמון על תקופה אחרת בתולדות האמנות. ניכר שגרוס כבירי מושקע רגשית באוסף שלו ומתעניין בכל פריט. על ציורי השמן של סטרליגוב, צייר נון קונפורמיסט ותלמידו של קזימיר מלביץ', הוא מדבר דרך הצבעים הבהירים והאופטימיים שמאפיינים אותם. על העבודה האחרונה שנוספה לאוסף, של האמן הצ'יליאני הסוריאליסטי רוברטו מאטה, הוא מספר שמה שמשך אותו אליה היו צבעי המונוכרום.

הוא מתעניין גם בהיסטוריה. מבחינתו, ארכיאולוגיה היא אמנות והוא לא מבין איך גילויים ארכיאולוגיים שקורים בישראל מקבלים סיקור צדדי ואילו בעולם הם סנסציה. באחרונה, רכש את זכויות ההוצאה לאור של מגזין האמנות The Art Newspaper בעברית (החוזה טרם הושלם) והוא מציין שבכוונתו להוציא לפועל תחקירים שיתחקו אחר יצירות אמנות שנבזזו במלחמות. גם סיפורי האמן מאחורי היצירה מושכים אותו, בעיקר אלה המיתולוגיים על אמן שלא זכה להכרה מספיקה בחייו, כמו סיפורו של אדגר דגה. עוד מטפח גרוס כבירי אוסף של עבודות המתייחסות לזרם הבאוהאוס, על "צורותיו הגיאומטריות והצבעים העדינים".

גרוס כבירי כמעט ולא פועל בשוק האמנות המקומי. לדבריו, הוא רוכש יצירות לאוסף דרך גלריות בינלאומיות ולא מקומיות. למה? כי אמנות ישראלית לא מעניינת אותו במיוחד, אף שהוא אומר: "אני יודע שאמנות ישראלית ואמנים ישראלים מאוד מוערכים היום בשוק האמנות הבינלאומי". אמנות עכשווית גם לא עושה לו את זה, אף על פי שבעשור האחרון, שוק האמנות העכשווית שובר שיאי מכירות ("אני לא אוסף אמנות בשביל כסף, ובסופו של דבר, אני לא מתחבר לאמנות עכשווית מבחינה אסתטית", הוא אומר).

עיתונאים שסיקרו אותו במהלך 18 החודשים שהיה מבעלי הפועל תל אביב מכנים אותו "חידה" או "אניגמה". לא מצליחים להבין עד הסוף את הבחור הצעיר, בחולצה המכופתרת הלבנה, עם משקפי הראייה והקסם האישי, שמזמין סן פלגרינו וקפה קר, מדבר על עסקים, כדורגל, אמנות, הקמת אצטדיון, שיתופי פעולה עם הסינים, מו"ליות, נדל"ן להשקעה בפולין ושינוע סחורות באותה נשימה - והוא רק בן 39 ולאחר שחלק מהעסקים האלה כבר הסתבכו. אבל מה מכל זה אכן יתממש ואילו סיפורים יישטפו בשטף הסן פלגרינו?

 אמיר גרוס כבירי (משמאל) עם הנשיא ריבלין ועם מנהל הארמיטאז' מיכאיל פטרובסקי / צילום: באדיבות בית הנשיא

"לא אעשה עסקה משעממת"

גרוס כבירי גדל בתל אביב. הוא לא למד אמנות, אלא כלכלה ומנהל עסקים בארצות הברית. כשסבו של גרוס כבירי היה בחיים, האוסף היה ברקע, אבל לא קיבל את מלוא תשומת הלב. "האוסף תמיד היה מאוחסן בז'נבה, אבל סבא שלי לא טיפל בו כל-כך. אחרי שהוא נפטר הייתה לנו אפשרות לממש את האוסף בסכומי כסף מכובדים, זה היה על השולחן וזה תמיד על השולחן מבחינה כלכלית. אבל יצירה זה לא נכס נדל"ני, יש לה סיפור והיסטוריה".

לאחר מותו של הסב, בשנת 1999, המשפחה בדקה את שווי היצירות באוסף: "נפגשנו עם מומחים בתחום כדי להבין את השווי ולהבין אם יש טעם למנף את האוסף, כי זה דורש השקעה גדולה. אחרי שהגענו למסקנה שיש לזה שווי גבוה, ערכי, כלכלי וגם אמנותי, החלטנו לאגד הכול בקרן וגם לדאוג שלדורות הבאים לא תהיה אפשרות למכור תמונה כדי לקנות פרארי".

לדבריו, העבודות באוסף אינן למכירה, אך הוא ממשיך לרכוש עבודות חדשות, משאיל ותורם למוזיאונים. "מדי פעם, אם יש כמה יצירות מאותו אמן ותקופה, אז אנחנו מעדיפים למכור כדי לקנות יצירות אחרות שיעבו את האוסף מבחינת איכות. למשל, אני לא אקנה עבודה לא טובה של פיקאסו רק כדי להגיד שיש לי פיקאסו". מה שגרוס כבירי הבין בשלב מוקדם זה ש"לאמנות יש כוח במינוף העסקי, זה פותח המון דלתות. אי אפשר להפריד בין הפן הכלכלי לתרבות ואמנות".

מה השווי של האוסף המשפחתי כיום?

"כמו שאומרים באמנות - השווי זה כמה שהבן אדם מוכן לשלם. גם אני, כאספן, אם אני רוצה לרכוש תמונה ששווה 100 אלף דולר ולא רוצים למכור לי אותה, אז אני אציע 200 אלף דולר. זה לא אומר שהיא שווה 200 אלף, ככה זה בשוק האמנות. אין שווי מוגדר וגם הערכת שווי נכונה רק לשוק של היום. יכול להיות שמחר יגיע בן אדם שיגיד שהתמונה הזאת שווה לו הרבה יותר".

"אגב, בדיוק ככה השוק הרוסי התפוצץ ונהיה שוק של סכומים מטורפים", ממשיך גרוס כבירי שפועל בשנים האחרונות בעיקר ברוסיה, "מבחינה היסטורית, הרוסים החליטו לרכוש את כל האמנות שנמצאת במערב חזרה לרוסיה ולכן תמונות של נטליה גונצ'רובה שעלו 100-150 אלף דולר בשנת 2000, שוות היום בין 8 ל-10 מיליון דולר. זה ביקוש והיצע, מאוד פשוט, ומי שגורם לשוק הזה לעלות ולרדת זה האספנים בלבד".

מה מצב שוק האמנות ברוסיה בימים אלו?

"השוק ברוסיה תוסס, אבל קצת בדעיכה בשנים האחרונות. בעבר, האספנים היו קונים מכל הבא ליד, והיום הם קונים בצורה סלקטיבית ואינטליגנטית. הם לא קונים מה שמבחינה רגשית מתחבר אליהם אלא קונים מכל ההיקף של עולם האמנות. הם נהיו הרבה יותר מתוחכמים ולכל אחד יש היום גם את גדוד היועצים שלו כמו אלה שלוחשים על האוזן שלי ולוחשים על האוזן של אחרים".

 מוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרבורג / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מי לוחש לך על האוזן?

"יש לנו בורד בקרן וחבר יועצים שהם אוצרים במוזיאונים. כל יצירה שרוצים לרכוש לקרן עוברת תהליך מסוים. מעבר לפן הפיננסי יש את הפן האמנותי שבלעדיו לא רוכשים תמונה. גם נדרשות בדיקות לגבי האותנטיות של היצירה והחשיבות של היצירה מבחינה אמנותית. הבורד מציע לי לרכוש יצירות ואנחנו מקבלים כל הזמן הצעות מגלריות".

כשהיה בן 23, החל גרוס כבירי לעשות עסקאות במדינות ברית המועצות לשעבר, לדבריו. "ככה קרה שבגיל 23 הפסדתי סכום כסף משמעותי בעסקה בקזחסטן. הגעתי חזרה לארץ עם אכזבה מאוד גדולה. זאת הייתה אחת העסקאות הראשונות וישבתי עם אבא שלי במרפסת בבית והוא חייך אליי ואמר לי ‘זה שכר הלימוד הכי זול שאי פעם תקבל, עכשיו תלמד ותמשיך הלאה בכל הכוח'". אביו גם המליץ לו לתרום 10 מיליון דולר להפועל תל אביב "ולצאת מלך", אבל לא לקנות את הקבוצה. בדיעבד, מודה גרוס כבירי, אבא צדק.

גרוס כבירי המשיך הלאה בכל הכוח, אלא שבשונה מסבא שלו, "שהיה אדם מאוד אנליטי והיה בודק כל דבר עשרות פעמים", גרוס כבירי מעיד על עצמו שהוא "מאוד אמוציונלי בהחלטות העסקיות, חייב את התשוקה ואני לא אעשה עסקה שמשעממת אותי". שוק האמנות הדליק אותו והוא לקח על עצמו את ניהול האוסף המשפחתי. "יש לי שני אחים - אחותי בישראל מגדלת שני ילדים ואחי חי בפריז והוא שף, אנחנו קרובים. לקחתי על עצמי את ניהול האוסף, אבל בלי התמיכה הכלכלית של המשפחה זה לא היה קורה כי בסופו של דבר, אלה כספים ששייכים למשפחה וצריך את האישור שלהם לכל דבר".

אוסף האמנות והקרן הם העיסוק העיקרי שלך?

"העיסוק העיקרי שלי הוא עסקאות קומודיטי ושינוע סחורות במדינות ברית המועצות לשעבר ועסקאות נדל"ן באזור. זה היה מאוד טבעי כי המשפחה שלי עבדה הרבה שנים באזור. בשנים 2005-2003 היו הזדמנויות מאוד טובות, וככה הגעתי לחיבור עם האמנות הרוסית ולמוזיאונים הרוסיים, כי כשאת עושה עסק במדינה מסוימת, את מתחברת למוסדות מקומיים וככה קושרים קשרים".

איך קוראים לחברה שלך?

"יש לי כמה חברות וגם בעסקים אנחנו פועלים דרך הקרן המשפחתית. כי הקרן בעצם מחזיקה בנכסים שערכם גדול מאוד, אז הרבה יותר חכם להגיע עם הקרן וכוח כלכלי לעסקאות נדל"ן בסדרי גודל גדולים. עסקאות הנדל"ן האלו לפעמים מחוברות לתחום התרבות. לדוגמה, עכשיו אני עושה עסקים בעיר לודז' בפולין, והדבר הראשון שעשיתי זה ליצור קשר עם המוזיאון המקומי. והנה, אנחנו נערוך תערוכה שם בשנת 2020 עם עבודות של דגה מהאוסף".

"רשימת המתנה לפסלי דגה"

גרוס כבירי מספר שב־2009 רכש לאוסף המשפחתי 74 פסלים של דגה. "רכשתי את זה מאוסף של גלריסט בפריז וזה האוסף הנודד לתערוכות. הוא היה כבר ביותר מעשר תערוכות בעולם (והוצג במוזיאון תל אביב ב-2010), בקרוב הוא נוסע ללודז', ולאחר מכן לסין ולבלרוס, ויש לנו רשימת המתנה גדולה".

גם אחרי שעיתונאים ישראלים דיווחו על הערכות שפסלי דגה שברשות גרוס כבירי שווים הרבה פחות ממה שפורסם, גרוס כבירי עצמו מבהיר שמבחינתו אין שינוי. "שלושת הפסלים שנתרמו לארמיטאז' הם פסלים מחמר ולא מברונזה. מהם יצרו תבנית ויצקו את הברונזות ולכן החשיבות שלהם גדולה מזו של הברונזה כי ממש רואים את טביעת האצבע של האמן", הוא אומר, "זה הכי קרוב לדגה שיכול להיות ולכן חשוב שזה יהיה במוזיאון כדי שאוצרים וחוקרים ימשיכו ללמוד את דרך הפעולה של האמן, זאת החשיבות ההיסטורית שלהם. הם מוערכים ב-25 מיליון שקלים".

"בעיני רבים, דגה היה פסל יותר גדול מאשר צייר, אבל זה קרה רק אחרי מותו", מבקש גרוס כבירי להדגיש. "כשהוא עשה את הרקדנית הקטנה ירדו עליו ואמרו שזה דומה לקוף ושזאת לא אמנות. הוא נפגע ואמר ‘אני לא מתעסק בזה'. אחרי מותו, המשפחה מצאה את פסלי השעווה ולפני שהם איבדו מהצורה שלהם, הם יצקו מהם פסלי ברונזה. פסלי הברונזה האלה נמכרים כיום במכירות פומביות בעשרות מיליוני דולרים". בקרב חוקרי אמנות, יש מי שטוענים כי ערכם של פסלי הברונזה נמוך משום שלא נעשו בהוראת האמן, אלא על-ידי מקורביו וכי הם נעשו בחומר גלם שבו האמן לא נהג להשתמש.

אירוע התרומה האחרון לארמיטאז' קיבל אזכורים באמצעי תקשורת רוסיים. "כותרת אחת על תערוכה שמגיעה מישראל שווה אלף כותרות אחרות של הסברים על המצב בעזה", אומר גרוס כבירי ובכך מדגיש שהוא רואה חשיבות דיפלומטית בפעילות שלו בעולם האמנות. "זה עשור שאני בקשר עם מוזיאון ארמיטאז' ומכהן כנשיא קרן נאמני הארמיטאז' בישראל. יש לי חברים ברוסיה ממעגלי ההשפעה ודרך הקרן בישראל אנחנו עושים דברים משמעותיים בדיפלומטיה".

מה למשל? גרוס כבירי משתף בתוכניות שעומדות על הפרק: "באירוע התרומה בארמיטאז' השתתפה גם טניה כהן עוזיאלי, מנהלת מוזיאון תל אביב. "אני מכיר את טניה מהימים שבהם עבדה במוזיאון ישראל, היא עשתה איתי את התערוכה של דאדא וסוריאליזם בארמיטאז' לפני כמה שנים. ישבנו לאחרונה עם מנהל המוזיאון, ד"ר מיכאיל פטרובסקי, שהוא מהאנשים הבכירים לצידו של פוטין בכל מה שקשור לתרבות - הוא לא יהודי, אבל הגישה שלו לישראל מאוד אוהדת. דנו איתו על חילופי תערוכות ואני יכול כבר לומר שיגיעו יצירות אמנות ממוזיאון ארמיטאז' לישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה, וזה יקרה במוזיאון תל אביב. הרבה בזכות היכולות של טניה, הרבה ניסו לפניה".

עוד מבטיח גרוס כבירי: "אנחנו הולכים להביא אמנות ישראלית של אמנים ישראלים עכשוויים למוזיאון הארמיטאז' מכל מיני אוספים בישראל. אף מוזיאון בעולם עוד לא לקח אמנות עכשווית ישראלית ועשה לה תערוכה תחת הכותרת הזאת. זה יקרה בשנים הקרובות. התערוכה העיקרית שאני עובד עליה עכשיו והיא הכי חשובה מבחינתנו זה להביא לארמיטאז' את מגילות ים המלח מרשות העתיקות. יש לזה חשיבות דיפלומטית מהמעלה הראשונה: להציג את המגילות, שהן השורש של העם היהודי, במוזיאון הגדול בעולם, בתקופה של הלך רוח בעייתי ליהודים בעולם, זה דבר גדול. כרגע אנחנו מנסים להגיע עם משרד החוץ הישראלי ורשות העתיקות להבנות. כל התערוכות שאנחנו עושים וכל הפעילות שעושים עם קרן פעילות ארמיטאז' זה בשיתוף עם משרד החוץ, הקונסוליה והשגרירות".

ישראל מבינה את הכוח של אמנות בדיפלומטיה?

"בוודאי, וברוסיה מבינים את זה בצורה עמוקה ולכן נותנים גב. אני לא צריך מהם תמיכה כלכלית, אבל כן חשוב לקבל תמיכה כדי לתת לרוסים להרגיש שאנחנו מעריכים את זה. עצם זה שמוזיאון הארמיטאז' בחר בישראל ולא באחת המדינות השכנות שלנו כדי לכונן יחסים משמעותיים, מאוד חשוב. במשרד החוץ מבינים מה המשמעות של לשמור על הגשר התרבותי. לגבי משרד התרבות, זה מורכב, יש עוד הרבה מה לעשות שם וזה עניין של תקציבים. אבל אם משרד התרבות ידחוף ברמה העקרונית אידיאולוגית לכונן יחסים תרבותיים עם מדינות אחרות, מיד יימצאו הפילנתרופים שיממנו את זה. הבעיה היא שאין דחיפה מבפנים".

לדבריו, הוא מחובר היטב למעגלי ההשפעה ברוסיה. "אני מחובר בעיקר לקהילה היהודית, לאספנים הרוסים שיש להם זיקה לישראל וליהדות או שהם יהודים וחלקם חיים בישראל ומעדיפים להישאר בעילום שם, והם תומכים בקרן ובפעילות שלנו ומממנים ביחד איתי תערוכות".

מהיכן הקרן מגייסת כסף לפעילות תרבות בין ישראל ורוסיה?

"מאנשים פרטיים ומתאגידים. יש לנו בנק מלווה שהוא נותן החסות הראשית של קרן ארמיטאז' בישראל, EFG, בנק שוויצרי עם נציגות בישראל. הוא נותן לנו מימון לכל ערב גאלה ולפעילויות כאלה ואחרות. יש גלריות בעולם שנותנות לנו תמיכה כל שנה, גם כספית, וגם יצירות אמנות שמוכרים בערב הגאלה ומממשים כספים לפעילות הקרן. ויש לנו חברים וידידים שתומכים ותורמים פר פרויקט. למשל, למגילות ים המלח - ביחד עם ההון שלי מהקרן המשפחתית - הצלחנו לגייס עוד כמה גורמים עם זיקה לישראל ושורשים רוסיים שיתמכו בתערוכה, כי זה נוגע להם רגשית".

"החזקתי בציפורניים"

גרוס כבירי מתגורר ברובע הראשון של פריז, ולדבריו, בביתו תלויות יצירות אמנות של אמנים שהוא נמשך לאסתטיקה שלהם מזרם האוונגרד הרוסי או הקוביזם. הוא מחלק את זמנו בין פריז לסנט פטרבורג. "אני מתחיל את היום שלי בשעות הצהריים כי אני אוהב את שעות הלילה", הוא מודה. "אין לי ילדים ואני נוסע הרבה, לא נשאר במקום אחד יותר מכמה שבועות או ימים. אני כל הזמן צריך להיות בתנועה, אני ככה מאז שנות העשרים שלי. אני מתחיל את היום בחדר כושר ואז יושב על מיילים, ואז עובר לתחום האמנות שיותר כיף לי איתו. את רוב היום שלי מבלה בבית או בבית מלון, המעגל העסקי שלי מאוד קטן ואני מאוד ממוקד במה שאני עושה. כרגע אני מתמקד בשוקי הנדל"ן של סין ופולין".

עם הסינים בונה גרוס כבירי, לדבריו, קשרים עסקיים ותרבותיים ועל הפרק גם בניית מוזיאון ארמיטאז' בסין. בזמן פעילותו בהפועל תל אביב הוא התניע מהלך לבניית אצטדיון כדורגל בבת ים בשיתוף החברה הסינית CEMIC שהפך לכישלון, אבל מבחינתו, זה היה פתח לשיתוף פעולה תרבותי. "האצטדיון בבת ים עדיין על הפרק, אבל אני לא יכול להגיד אם יקרה או לא יקרה", הוא אומר. "אבל דרך ההרפתקה הזאת הגענו לרעיון להקים מוזיאון ארמיטאז' בסין עם אותם שותפים. המוזיאון אושר על־ידי פוטין ונשיא סין לפני חודש והוא יקום בשנים הקרובות".

מה היו החסמים להקמת אצטדיון בבת ים?

"החסמים הם בעיות בתחום התכנון. אני תמיד ידעתי שלביורוקרטיה בישראל לוקח שנים, אבל לא ידעתי עד כמה. לשמחתי, הסינים מגיעים מתרבות של סבלנות ומבינים את לוחות הזמנים. יש לנו כיום בבת ים ראש עיר (צביקה ברוט) שמאוד מעוניין שייכנסו השקעות לעיר שלו מסין".

אתה מרגיש שאם תקים אצטדיון, תענה לכל הקולות מהכדורגל שיש להם מה להגיד עליך?

"תמיד לאנשים יהיה מה להגיד. מי שלא עושה, לא טועה ולא מקבל ביקורת. הכי פשוט זה לשבת מאחורי המקלדת ברשתות חברתיות ולכתוב טוקבקים, ראיתי דברים איומים שכתבו עליי".

ובכך מתייחס גרוס כבירי לתקופה שבה פעל בישראל באינטנסיביות והתגורר בה. אם ברוסיה הוא מרים כוסות וודקה עם אנשי עסקים, ואם בשיתופי פעולה עם הסינים סבלנות היא מילת המפתח, בישראל התרבות העסקית הייתה שונה לגמרי. "הגעתי מעולם העסקים של ברית המועצות לשעבר, שהוא מאוד דיסקרטי, לתוך הג'ונגל של הכדורגל הישראלי. האפיזודה עם הפועל תל אביב הייתה כואבת. הגעתי להפועל בצורה רגשית, כי קראו לי לדגל. מבחינה עסקית, לא ראיתי את זה בתור עסק. לא בדקתי את החובות ולא את המאזנים וקפצתי למים. חרב הפירוק הייתה על הצוואר, אמרו לי ‘אם אתה לא מגיע - המועדון מתפרק'. הגעתי עם כל הכוחות והרצון הטוב ועם ההון של המשפחה בלי לחשוב פעמיים מה יכול לקרות מחר. ולצערי, זה נגמר לא טוב מבחינה אישית־משפחתית".

מה קרה מבחינה משפחתית?

"זה נגמר צורם. לא רציתי שזה יסתיים ככה כי היו לי תוכניות גדולות למועדון. בסופו של דבר, השתמשתי בכספים ובנכסים של המשפחה, שידעו כמובן שהפועל תל אביב זה משהו רגשי עבורי. ככה אני פועל גם באמנות - אם אני רואה יצירה ויש לי רצון רגשי, אני אשלם הרבה כסף עבורה ואשכנע את המשפחה שלי שזה הדבר הנכון. כך עשיתי עם הפועל תל אביב בפן הפילנתרופי, אבל זה לא צלח, עשיתי כל שיכולתי עד שכוחי אזל".

בהפועל הפסדת לטענתך 55 מיליון שקל.

"הטעות שלי היא שלא עשיתי בדיקת נאותות, אבל הארכתי את החיים של המועדון לעוד שנתיים, עד שהרמתי ידיים ודחפו אותי החוצה. כי אם היו מסכימים לנאמן שלי, הפועל היה במקום אחר לגמרי. אני הגעתי לבית משפט עם נאמן ותוכנית סדורה לנושים כדי לא לפרק את המועדון. אני התחייבתי לממן את התוכנית ואת המועדון בזמן הקפאת הליכים ולהשאיר את סגל השחקנים כדי שחס וחלילה לא נוריד ליגה וידעתי שבסוף התהליך אאבד את המועדון, אבל לפחות ידעתי שיש מספיק זמן למצוא אנשים ראויים שימשיכו קדימה. דווקא עמותת האוהדים התנגדה לנאמן שלי. הייתי בהלם טוטאלי ולא הבנתי מה זה אומר מבחינה משפטית".

 הפועל תא במשחק נגד מכבי חיפה / צילום: שלומי יוסף

גם המפרק כתב דברים קשים בדוח לבית המשפט. בין השאר עלתה טענה שההתאחדות לכדורגל לא ביקשה ממך הצהרת עושר, אלא נתת להם רק נספח ובו הצהרת על הון של 88 מיליון דולר. אולי לא הייתה לך האיתנות הכלכלית להיכנס להרפתקה הזאת?

"הם ביקשו בהתאחדות הצהרה והם קיבלו. החובה של המפרק היא להציג את הצד השני בצורה הכי שלילית שאפשר כדי להוציא כמה שיותר כסף לנושים שלו. הוא אמר עליי דברים איומים, אבל לא נגררתי לתגובות. יש בית משפט בישראל. את הדוח שהוא הציג בית המשפט דחה, הוא ביקש סעדים מיידיים ואם בית המשפט היה מקבל את הטענות בדוח, הוא היה נותן סעדים באופן מיידי, אבל הוא ביטל אותו וזרק מכל המדרגות. עכשיו הולכים לבית משפט אזרחי וזה ייקח שנים, שם האמת תצא. אם אני צריך לשלם משהו, אשלם, כמו ששילמתי עד היום את כל ההתחייבויות שלי. אבל אני אקח עד הסוף את המפרק כך שהאמת תצא לאור ביחס לכל מה שהוא אמר וכתב עליי".

ויש עוד דמות משמעותית בהפועל תל אביב - מני ויצמן. אתה מספר שהוא בעצם קרא לך לדגל כדי להציל את המועדון.

"על מני ויצמן אני לא מדבר, זה עניין משפטי".

חותם אחד השאיר גרוס כבירי וזה מתחם האימונים שעבר מתיחת פנים בתקופתו. "זה הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי, השקעתי מכיסי מיליונים והיום זה מתחם האימונים הכי מפואר בישראל, כמו יצירת אמנות. אני באופן אישי דאגתי לכל פרט ופרט באסתטיקה שלו, כי הפועל תל אביב זה הנשמה שלי. בדיעבד, אני מבין שהרצון עם הפועל תל אביב היה יותר מדי ומהר מדי. מה שלמדתי מההרפתקאות והכישלונות בעולם העסקי זה שלפעמים צריך לקחת צעד אחורה, אבל מהכישלונות וההפסדים ידעתי תמיד לקום, ללמוד, להסיק מסקנות ולהמשיך הלאה. בהפועל תל אביב פחות עניין אותי ההפסד הכספי ויותר ההפסד הרגשי. זה פגע בי בתור אוהד כי נתתי מכל־כולי, השתטחתי על הרצפה והחזקתי עם הציפורניים, עד שלא יכולתי עוד".

●

ליגת הכישלונות

יעקב שחר מוכר כבעלי מכבי חיפה או כיבואן מכוניות? כמה נכתב על לוני הרציקוביץ' לפני שרכש או אחרי שמכר את מכבי ת"א? אמיר גרוס כבירי הוא רק אחד מאנשי העסקים שרצו להחזיק במועדון ספורט - ושילמו מחיר כבד | טל וולק

אמיר גרוס כבירי הוא דוגמה קלאסית למפגש בין בעל הון לעולם הכדורגל הישראלי. יש כל-כך הרבה כמוהו בעשור וחצי האחרון - אנשי עסקים מתחומי ההייטק והנדל"ן, יבואנים, אנשי עסקים זרים, יהודים בעלי הון עצום שרצו להטביע חותם - שנכנסו לעולם הכדורגל ויצאו ממנו בשן ועין.

גרוס כבירי שונה מכולם בעיקר במהירות ובווליום של ההתרסקות. הוא לא הספיק להשלים שתי עונות בהפועל תל אביב לפני שהקבוצה נכנסה להליכי פירוק והוא עצמו שרף עשרות מיליוני שקלים מההון המשפחתי. וזה קורה בעיקר כי הכדורגל הוא לא תחום רציונלי: אנשי עסקים עם יכולות ניהול מוכחות בתחומם הופכים לכושלים ברגע שהם פוגשים קהל תובעני; הם מתקבלים תחילה בכבוד מלכים, בטבעת שתמיד הולכת ומתהדקת ובסוף חונקת אותם; ההצלחה, אם באה, היא קצרה ותמיד מחכות אחריה קריסה ודרישה של האוהדים להשקיע עוד ועוד.

למה הם עושים את זה לעצמם? בכתבה ב"גלובס" לפני כמה שנים שבה נסקרו בעלי עסקים שנכוו מהכדורגל עד שבסוף ברחו, מתאר אחד - מאיר פניג'ל שהחזיק בבית"ר ירושלים עד שנרכשה מידיו על-ידי ארקדי גאידמק - את הסיפור באופן הממצה ביותר: "זה נתן לי סיפוק. זה יותר מכיף של הצלחה בעסקים. זה כמו אורגזמה. חשבתי שאני אבוא לחודש ואנהל בשלט רחוק, אבל נשאבתי לתוך הקבוצה ולא היה לי לא יום ולא לילה". באותו פרויקט סיפרה רחל שפירא, אשתו של רובי שפירא המנוח שהחזיק בהפועל חיפה עד שהתאבד: "היה לו קשה עם החשיפה, אבל כשאתה נמצא בתוך זה, אתה לא יכול לברוח מהחשיפה הזו - כי גם כשאתה רוצה, אתה לא מסוגל. לא נותנים לך מנוחה אפילו לא לדקה אחת".

העוצמה של הכותרות היא אדירה. יעקב שחר מוכר לציבור הישראלי הרבה יותר כבעלי מכבי חיפה מאשר כיבואן וולבו, הונדה ויגואר. בבדיקה שנעשתה ב"גלובס" בשיתוף יפעת מחקרי מידע נמצא כי 70% מהסיקור התקשורתי של אנשי עסקים שמחזיקים בקבוצות ספורט קשור לפעילות הספורטיבית, כאשר עולם העסקים נדחק לשוליים.

האם גרוס כבירי חיפש ריגושים או כותרות? הוא תמיד יטען שלא. המוטו שלו הוא שבא להציל את הקבוצה שכל-כך יקרה לליבו. אבל בשורה התחתונה, כמה אנשים מהציבור הרחב ידעו על עסקי האמנות חובקי העולם של משפחת כבירי ועל האוסף הנדיר של פסלי דגה לפני הפועל תל אביב? לכמה כותרות זכה איש העסקים לוני הרציקוביץ' לפני שרכש ואחרי שמכר את מכבי תל אביב? מי יודע במה עוסק היום דניאל יאמר, איש העסקים היהודי־גרמני שהחזיק במכבי נתניה במשך חמש שנים שבהן שרף עשרות מיליוני שקלים?

הבעיה היא תמיד בהשלכות. זה לא נגמר אחרי מכירת המועדון. אחרי השנתיים העגומות בהפועל תל אביב והפרסומים שלא מרפים מבתי המשפט ומדוח המפרק של הקבוצה, גרוס כבירי יצטרך הרבה יותר מיועצי תקשורת טובים כדי לשכנע שהוא עושה עסקים חובקי עולם בסין וברוסיה, ושהאצטדיון הגרנדיוזי בבת ים - פרויקט בלתי אפשרי להקמה שאפילו כיסים עמוקים בסדר גודל עולמי כמו מיטש גולדהאר לא הצליחו לפצח - עדיין נמצא על הפרק.

בעיני רבים הוא ייזכר תמיד כמי שנכשל בהחזקה של מועדון כדורגל, ולא משנה כמה שנים יעברו ואילו פסלים או תמונות ימכור ולאיזה מוזיאון יתרום. ובעולם שבו כדורגל הוא דת, אין חטא חמור מזה.