הנוער עושה בושות? כנראה שלא שמעתם על ספורטאי המוח

ספורטאי המוח עמוסי המדליות הביאו לישראל הרבה כבוד בשבועות האחרונים, ולא כל–כך אכפת להם שלא חיכינו להם בנתב”ג עם דגלים

נבחרת הפיזיקה / צילום: שירה רבד
נבחרת הפיזיקה / צילום: שירה רבד

את הקיץ הנוכחי אומנם מוקדם מדי לסכם, אבל אפשר לנחש שבזיכרון הקולקטיבי הישראלי תתקבע פרשת איה נאפה כמשמעותית ביותר בכל דיון על אודות איכות החינוך והתרבות של בני הנוער הישראלים. זה בהחלט מובן, אבל לא ממש הוגן. בזמן שהמדינה עסקה בשאלת האונס שהיה או לא היה ואינספור עיתונאים, פוליטיקאים וגולשים דנו בלי סוף בהתנהגות המחליאה של הנערים הישראלים שנעצרו ובסיבות לה, הגיעו נערים ישראלים אחרים להישגים יוצאי דופן במסגרת שלוש אולימפיאדות המדעים שנערכו הקיץ בפיזיקה, כימיה ומתמטיקה (אולימפיאדת מדעי המחשב עדיין התקיימה בעת כתיבת שורות אלו).

ההצלחות שלהם כמעט שלא דווחו בתקשורת, לא הביאו למבול של תגובות ברשתות החברתיות ואפילו לא זכו להתייחסויות מצד גורמים ישראליים רשמיים שבדרך כלל נהנים מאוד להדביק את עצמם ללא בושה ובשידור חי לכל ספורטאי ישראלי שמביא כבוד לארצנו. כשהמשתתפים באולימפיאדות המתמטיקה והכימיה נחתו בנתב”ג, לא נשלחו צוותי צילום לתעד את חזרתם לישראל ועיתונאים לא התעניינו עד כמה אחראים הוריהם לבחירת הנתיב שבו בחרו בניהם לצעוד.

ההישגים של הנוער הישראלי - שתי מדליות זהב, שתי מדליות כסף ומדליית ארד בפיזיקה; מדליית זהב, שלוש מדליות כסף ומדליית ארד במתמטיקה, ומדליית כסף ושלוש מדליות ארד בכימיה - מרשימים במיוחד דווקא בצל ההידרדרות המתמשכת במצב מערכת החינוך הישראלית. ממבחני פיז”ה שעורך ארגון ה־OECD ובהם נבדקת מידת האוריינות של תלמידים בני 15-16 במתמטיקה, מדעים וקריאה, עולה ששיעור התלמידים הישראלים שיתקשו להשתלב בחברה ובכלכלה לאחר סיום לימודיהם הוא מהגבוהים במדינות ה־OECD.

שאלת המיקרוגל

איל וולך, בן 17 מהוד השרון, הוא הזוכה הטרי במדליית זהב באולימפיאדה הבינלאומית לנוער בפיזיקה שנערכה לפני כשלושה שבועות בגני התערוכה בתל אביב. המעמד לא היה חדש לו במיוחד. לפני האולימפיאדה האחרונה הוא הספיק להשתתף בשלוש תחרויות בינלאומיות אחרות שמאף אחת מהן לא שב בידיים ריקות. בשנה שעברה הוא חזר מאולימפיאדת הפיזיקה האסיאתית שנערכה בהאנוי שבווייטנאם עם מדליית ארד ומהאולימפיאדה הבינלאומית שנערכה בליסבון עם מדליית זהב. מוקדם יותר השנה הוא זכה במדליית כסף באולימפיאדה האסיאתית שנערכה באדלייד שבאוסטרליה. בציר לא רע בכלל.

איל וולך / צילום: ניצן ארצי
 איל וולך / צילום: ניצן ארצי

אף על פי שאני בטוח שבמשך חייו הקצרים וולך השקיע לא מעט בלימודי הפיזיקה, הרושם שמתקבל משיחה איתו הוא שההצטיינות יוצאת הדופן שלו בתחום פשוט נובעת ממנו בצורה טבעית. בגיל 9 הוא הצטרף לתוכנית של אוניברסיטת בר אילן שבמסגרתה התלמידים עושים בגרות במתמטיקה ופיזיקה וממשיכים ישירות לתואר ראשון. את הבגרות הוא סיים בגיל 12. את התואר הראשון הוא סיים כשהיה בן 15. בשנתיים האחרונות הוא לומד לתואר שני בפיזיקה. הוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה לעשות בצבא או בחיים, אבל מניח שיעסוק במחקר. “תראה, אני בן 17 ויש לי שתי פריבילגיות: הראשונה היא לעשות מה שכיף לי והשנייה היא שאני תמיד יכול להתחרט. כרגע אני מאוד נהנה מפיזיקה, אבל שומר לעצמי את הזכות שלא להתחייב”.

כמו שאתם יכולים להניח, אולימפיאדה במדעים לא דומה במיוחד לאולימפיאדה שאתם מכירים. היא לא נערכת באצטדיונים ובבריכות ואיש אינו מגיע לצפות בתחרויות. בתל אביב, התקיימה אולימפיאדת הפיזיקה באולם גדול שבו הוצבו מאות עמדות עבודה משרדיות שלתוכן התחפרו 364 המתחרים שהגיעו מ־78 מדינות ברחבי העולם. הם לא היו צריכים לנעול נעליים מיוחדות או לענוד על המצח או פרקי הידיים שלהם סרטים סופגי זיעה, אבל הם היו צריכים לשמור על ריכוז עילאי במשך חמש שעות רצופות ביום ולאמץ את אונות המוח שלהם לא פחות מכפי שספורטאים מסורתיים מאמצים את שריריהם. לרשותם עמדו רק מחשבון מדעי וכלי כתיבה.

אחת השאלות שעמן התמודד וולך בתחרות נועדה לתאר את אופן פעולתו של מיקרוגל. “הם תיארו את הרכיב המרכזי במיקרוגל, זה שמייצר את גלי המיקרו, והתחילו לדון באופן שבו הוא מתנהל ואז במה שקורה בחלל של המיקרוגל ואיך הם למשל מחממים מים מתוקים לעומת איך שהם מחממים מים מלוחים. בתוך שאלה אחת שהיינו צריכים לענות עליה במשך שעה ו־40 דקות מסכמים את אופן פעולתו של המכשיר מאל”ף ועד ת”ו”. בנוסף לשאלות מסוג זה, התבקשו הספורטאים הצעירים להתמודד עם סוגיות אחרות בתחום התיאורטי והניסיוני ולספק תשובות שחלקן הקטן היה מילולי ועיקרן הוצג באמצעות משוואות.

אביב טילינגר, בן 17 מכוכב יאיר, זכה גם הוא במדליית זהב באולימפיאדת הפיזיקה הבינלאומית שנערכה בארץ, וגם עבורו זו הייתה האולימפיאדה הרביעית. בדומה לוולך, גם מהתחרויות הקודמות שבהן הוא השתתף הוא חזר עם מתכות: פעמיים כסף ופעם אחת זהב. טילינגר מספר שהעובדה שהוא לומד בבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא אפשרה לו להתמקד בתחומי העניין שלו - לפעמים בבתי ספר אחרים בעיר - ולאחר שניגש למבחני הסינון צורף לנבחרת והחל ללמוד בתוכנית “אודיסיאה” ללימודים אקדמיים למדעים שמפעיל מרכז מדעני העתיד בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. בימים אלו הוא נמצא באמצע התואר הראשון שלו בפיזיקה ובמתמטיקה.

“הבנתי שיש מצב למדליית זהב רק ברגע שבו אמרו לי שקיבלתי מדליית זהב”, הוא צוחק. “גם אם אתה מרגיש שהולך לך מצוין, זה עדיין לא אומר שתצליח במבחן. זו תחרות מאוד קשה ואין לך דרך באמת להעריך כמה טוב הלך לך. גם אם פתרת את הבעיות, זה לא אומר שפתרת אותן נכון. ממש לא ידעתי להעריך אם קיבלתי זהב או ארד”.

אביב טילינגר / צילום: ניצן ארצי
 אביב טילינגר / צילום: ניצן ארצי

גם לרועי פאר בן ה־17, שחזר ביום שני שעבר עם מדליית כסף מאולימפיאדת הכימיה הבינלאומית שנערכה השנה בפריז, זו אינה התחרות הראשונה. הוא תלמיד לתואר ראשון בכימיה ומספר שהשתתף עד כה בארבע אולימפיאדות. “מפעם לפעם זה פחות מרגש, אבל זו עדיין חוויה מאוד מעצימה. אתה מגיע למקום עם מתחרים מ־80 מדינות שהדבר היחיד שמשותף לכולם זה השפה האנגלית והאהבה למדע, ואתה לומד להכיר אנשים חדשים ולפגוש שוב חברים מתחרויות אחרות. תלמידים מגרמניה, ליטא, אל סלבדור. ממש מכל העולם”. לדבריו, הוא הגיע לתחרות עם ביטחון גבוה למדי שיזכה במדליה לאחר שבתחרות הקודמת שבה השתתף זכה במדליית ארד. עם זאת, עד הטקס עצמו לא היה לו מושג של ממש לגבי גודל ההישג שלו.

פאר, ממושב גן חיים הסמוך לכפר סבא, אומר שאחרי טקס הפתיחה וכמה סיורים והיכרות עם תחומים שייחודיים למדינה המארחת מתחילים המבחנים. “השלב הראשון הוא מבחן המעבדה, שבו במשך חמש שעות מבצעים שלושה ניסויים שונים. השנה, שניים מתוך שלושת הניסויים עסקו בזן מסוים של יין. היינו צריכים לנתח מה הוא מכיל ולדעת מה הריכוז של הברזל והגופרית הדו חמצנית. לאחר מכן יש מבחן תיאורטי עם תשע שאלות וכמאה סעיפים. יש לך חמש שעות לענות על הכול והתעסקנו שם עם נושאים כמו מכניקת קוונטים וקינטיקה של פולימרים ועוד כמה דברים, אבל זה בטח לא יאמר לך הרבה”, הוא מגחך.

רועי פאר / צילום: מרכז מדעני העתיד של קרן מיימונידיס
 רועי פאר / צילום: מרכז מדעני העתיד של קרן מיימונידיס

ציוץ של בנט זה השיא

כיצד מתכוננים לתחרות בינלאומית שכזאת? כאן דווקא אפשר למצוא בקלות יותר את נקודות ההשקה שבין הספורט הגופני לספורט השכלי. כמו בענפי ספורט אחרים, לפני התחרויות מגיעים המתמודדים לסדרה של מחנות אימונים שנערכים בקיץ, בחנוכה ובפסח. “אני כבר לא אתחרה יותר, אבל אני מדבר איתך ממחנה כזה שבו אני משמש כמדריך”, אומר וולך. “עכשיו למשל אנחנו באמצע השבוע השני. אנחנו חמישה מדריכים ואנחנו מלמדים 30 חבר’ה שמתוכם ייבחרו בפסח שמונה שיטוסו לאולימפיאדה האסיאתית הבאה במאי. בין המחנות הללו מצופה מכל תלמיד להשקיע מספר מכובד של שעות בשבוע במשימות בבית מכיוון שכמות החומר שצריך ללמוד היא לא קטנה ולא ניתן ללמוד אותה רק במחנות”.

הגופים שמובילים את הכשרת המתחרים בישראל - משרד החינוך ו”מרכז מדעני העתיד” - גוף שהקימה ב־2016 קרן מיימונידיס במטרה לאתר תלמידים מחוננים ומצטיינים ולהקנות להם כישורים שיהפכו אותם להיות, איך לא, מדעני העתיד של ישראל - ערים לכך שמעבר ללימוד החומר, יש להעניק לספורטאי המוח גם הכנה מנטלית.

לשם כך פנו המארגנים לפסיכולוג פרופסור מיכאל בר־אלי מאוניברסיטת בן גוריון, שסייע לעצב את שיטת ההכנה הנפשית של ספורטאי נבחרת ישראל בענפי הספורט המסורתיים, והרכיבו עמו תוכנית שתסייע לנערים להתמודד עם הלחצים הרבים ולשמור על איזון נפשי במקרים של הצלחה או כישלון. בנוסף, מצוות לכל מתמודד מדריך שהוא עצמו בוגר אולימפיאדה. “העובדה שאני מדבר עם מדריך שאני יודע שלפני שלוש שנים ישב בעצמו בקיוביקל וטס לחו”ל ואחרי שהוא ירד מהמטוס הוא ישן לילה במלון שהוא לא מכיר ואז נכנס לחמש שעות לקיוביקל לבן - מייצרת חוויה משותפת מאוד חזקה”, מסביר וולך.

“חשוב ללמד אותם את העקרונות המדעיים־אקדמיים של מה זה בכלל חוזק ומה זה בכלל המקום הזה שגורם להם להתרגש או לא להתרגש. ממש לתת להם ידע”, מסבירה אחת ממובילות התוכנית. “מצד שני, צריך לתת להם כלים פרקטיים שהם יכולים להשתמש בהם. יהיו ילדים שיהיה צריך לסייע להם בדברים כמו איך ללמוד ללכת לישון בלילה שלפני המבחן. יהיו אחרים שצריך יהיה לתת להם כלים כדי להתמודד עם מצב שבו הם נתקעים עם שאלה. יהיו כאלו שיצטרכו אוזן קשבת לקשיים שלהם ואחרים שצריכים שיאמרו להם שאין מה להתעסק במה שהיה ושמעתה צריך לחשוב על מה הלאה. זה מאוד־מאוד פרסונלי. יהיו כאלו שיביאו מדליית כסף וירגישו שהם לא עשו את כל מה שניתן היה לעשות, ויהיו כאלו שיביאו מדליית זהב וירגישו שהם על האולימפוס של העולם וצריך יהיה לחבר אותם חזרה לקרקע”.

אף אחד מהמדליסטים שדיברתי איתם לא מתבאס באמת מחוסר העניין התקשורתי בהישגיהם. “מצד אחד זה חבל שלא נותנים לאולימפיאדות המדעיות את אותה תשומת לב שנותנים לענפי ספורט רגילים, אבל ככה זה, אין מה לעשות ואני מבין את זה. את הבן אדם הממוצע יותר מעניין אם זכינו במדליה בג’ודו מאשר בפיזיקה”, אומר טילינגר. “זה היה יכול להיות נחמד אם היו נותנים לנו יותר תשומת לב והמדינה הייתה באה ואומרת שמעריכים את זה, אבל אני מקבל את זה שזה ככה. ההתייחסות הכי רשמית שקיבלנו מהמדינה זה שבנט צייץ משהו בטוויטר. הפעם, בגלל שהאולימפיאדה לפיזיקה התקיימה בארץ, שר החינוך היה על הבמה”.

“תראה, אנחנו לא עושים את זה בשביל הפרסום ובשביל שכל המדינה תכיר אותנו”, אומר פאר. “אנחנו עושים את זה בעיקר בשביל עצמנו. אותי זה ממש לא מבאס שלא היו נניח מצלמות טלוויזיה בנתב”ג. אתה יודע, כשאתה נוחת מטיסה, אתה לא בדיוק נמצא במצב הכי טוב שלך”.

“תראה, לי אין שום צורך שהשם שלי יופיע בעיתונים. אני לא צריך מימון מאף אחד, אבל הדבר היחיד שבגללו אני בעד חשיפה ציבורית זה האפשרות שעוד תלמידים ייגשו למבחנים הראשוניים לאולימפיאדה”, אומר וולך. “אחד היעדים המרכזיים שאני פועל כדי לקדם אותו הוא להגביר את מידת החשיפה של האולימפיאדה”.

עם זאת, למבוגרים התומכים בתלמידים הישראלים, החשיפה התקשורתית דווקא חשובה מאוד. אחת ממובילות התוכנית מסבירה שהניסיון לחשוף אותם לתקשורת נועד להפוך אותם למעין מודלים לחיקוי לתלמידים אחרים ובכך להגביר ולעודד פנייה לתחומי המדע.

“זה כמו שבספורט, מספיק שיש אלוף אחד באותה שנה, ואז אתה רואה המון ילדים אחרים שמתחילים להתעניין בכדורסל, ג’ודו, התעמלות אומנותית או כל דבר אחר. זה חשוב שילדים ייראו בני נוער אחרים שמגיעים להישגים מרשימים ויוכלו להזדהות ולומר לעצמם שגם הם רוצים לבחור במסלול הצטיינות כזה שדורש המון עבודה קשה”, היא אומרת. “לרוע המזל, החיים לימדו חלק מבני הנוער הללו שהם צריכים להסתיר חלק מהיכולות שלהם כי לא תמיד זה מושך אליהם תשומת לב חיובית. זאת בדיוק הסיבה שמאוד חשוב לנו לשים אותם באור הזרקורים. ברור לנו שיש עוד ילדים שמתביישים ומפחדים ללכת עד הסוף וחוששים לפרוס כנפיים. כולנו מפסידים מזה אם זה המצב”.

ואיפה מדעניות העתיד?

את שיעור הבנות מבין משתתפי האולימפיאדות המדעיות השונות מגדירים בתחום כ”נקודה כואבת”. “בתחרות כולה לצערי היו פחות מ־10% בנות”, מספר איל וולך. לדבריו, בנבחרת הישראלית שנשלחה לאולימפיאדת הפיזיקה האסיאתית בשנה שעברה הייתה מתמודדת אחת מתוך שמונה חברי המשלחת. בנבחרת לאולימפיאדה הבינלאומית לא הייתה אף מתמודדת בשנתיים האחרונות.

“זה חבל כי אני משוכנע שיש בנות שמוכשרות לא פחות מבנים וכמדריך, זה גם מטריד אותי. אין לי תשובת קסם לגבי למה זה קורה ואיך משנים את זה. אני רואה את זה גם בנבחרות אחרות. זה לא שבנבחרת אוסטרליה יש יחס של 50/50 וזה גם לא קרוב לזה. יש איזושהי בעיה כללית לא ישראלית שצריך לתת עליה את הדעת. צריך לחשוב מה המקור של הבעיה ואיך משפרים אותה. אני משוכנע שגם אנחנו הבנים מפסידים מזה שיש מחסור בבנות”.

“אחרי שלוש אולימפיאדות, הקיץ אני רואה שאחוז הבנות ממש מינימלי וזה ממש כואב”, אומרת אחת ממלוות הנבחרות הישראליות. “עם זאת, התוכנית של מרכז מדעני העתיד פונה ליכולות וחוזקות של תלמידים מכל מיני סוגים והמגוון הזה מאפשר ליותר בנות לבוא ולומר ‘אני רוצה לעסוק במדעים ואני גם יכולה לעשות את זה’. אחת הסיבות שפתחנו את הנבחרת הצעירה כבר בגיל חטיבת הביניים היא כדי לתפוס את הבנות לפני שהן אומרות שזה לא מתאים להן מכל מיני טעמים שחלקם תרבותיים וחלקם אישיים.

"בגלל זה אנחנו רואים עכשיו שבנבחרת הצעירה יש לנו יותר בנות. יותר מרבע מהתלמידים בנבחרת הזאת הן בנות והשיעור הזה הולך וגדל עם השנים והוא יבוא לידי ביטוי בעוד כמה שנים גם בנבחרת התלמידים הבוגרים. יש אצלנו בנות ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות. מגוון רחב מאוד, ואנחנו חושבים שהוא רק יגדל”.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988