קברניטי המשפט בישראל עושים את עבודתם נאמנה

בשבוע שעבר, אחרי שקראתי את מאמרו המעניין של עמיתי גיל ברינגר, עד לאחרונה יועץ בכיר של שרת המשפטים היוצאת איילת שקד, שבו תקף את מערכת המשפט ואת מערך הייעוץ המשפטי לממשלה, נזכרתי משום מה דווקא בשני מקרים מזמנים אחרים וממקומות אחרים.

הרב עובדיה מתיר את עגונות ישראל

המקרה הראשון התרחש אחרי מלחמת יום הכיפורים כבדת הימים וכבדת הדמים (כמאמר משה דיין). בתום המלחמה נאלצה מדינת ישראל להתמודד עם מאות חיילים נעדרים שאיבדו את חייהם בקרבות אך גופותיהם לא נמצאו. כ-950 נשים שהיו נשואות לחיילים הנעדרים נותרו עגונות - ברור היה שהבעלים שלהן עולם לא ישובו משדה הקרב, אך מאידך הן לא יכולות היו לקבל גט ולהתחיל לשקם את חייהן.

רוב הרבנים נרתעו מלעסוק בבעיית העגונות, שכן זו הייתה סבוכה מאוד מבחינה הלכתית, מחשש שלאחר שיתירו אותן מעגינותן, והן יינשאו מחדש, יחזור אחד הנעדרים הביתה, ותיווצר תסבוכת שלמה. כדי לפתור את בעיית נשות נעדרי המלחמה העגונות, הוקם בית דין מיוחד להתרת עגונות.

מי שהסכים לשבת בבית הדין המיוחד והוביל בסופו של דבר לפתרון עבור כלל הנשים היה הרב עובדיה יוסף.
בספרו "סדר יום" תיאר העיתונאי והסופר אדם ברוך תיאר את אותם ימים: "הרב יוסף נקרא לאחת ממשימותיו השיפוטיות הדרמטיות וההומניות הגדולות, וממילא לאחת ממשימותיו הישראליות ביותר... הפוסק החרדי פעל כאן כמעבדה מודרנית, ופעילותו ההלכתית בעניין העגונות הייתה מופת הומני ומופת הלכתי. פעולת עומק בתוך החברה הישראלית בכללותה".

והעיתונאי החרדי יוסי אליטוב כתב באתר מאקו (ב-7 באוקטובר 2013): "החותם המשמעותי ביותר של הרב עובדיה יוסף היה מפעל בדיקות ההלכה שלו, הוא פעל להנגיש את ההלכה להמונים. הרב יוסף הציב גשר בין ההלכה לכל התמורות והשינויים שהתחוללו בעולם במאה השנים האחרונות. העולם השתנה מקצה לקצה, ולא היה פוסק הלכה ומנהיג בעל שיעור קומה ועוצמות והנהגה כמו הרב עובדיה, שיכול היה לבוא ולהכריע בשלל סוגיות הרות-גורל לחייו של כל יהודי - מאם פונדקאית ועד התרת עגונות".

אליטוב הוסיף וכתב: "הרב יוסף היה ענק בהלכה בסדר גודל של רמב"ם. הוא היה מהאנשים שלקחו את עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, וכתב להן פרשנות עכשווית".

בית המשפט נעליון בארה"ב פוסק נגד האפליה הגזעית

המקרה השני שבו נזכרתי בעקבות קריאת מאמרו של ברינגר התרחש בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת בארצות-הברית. מאז תום מלחמת האזרחים של ארצות-הברית ולמרות חקיקת התיקון ה-14 לחוקת ארצות-הברית שאסר על אפליה על רקע גזעי, בוצעה הפרדה בין שחורים ללבנים בתחומים רבים, כמו במערכת הרפואה, בתחבורה ציבורית, מערכת החינוך ועוד. ההפרדה נעשתה בחסות החוק ומערכת המשפט, בנימוק שמדובר ביחס נפרד אך שווה.

ב־1951 הגישו 13 הורים לילדים שחורים בקנזס תביעה לבית המשפט המחוזי נגד מועצת החינוך של העיר טופיקה, זאת בדרישה שיורה על ביטולה של מדיניות ההפרדה הגזעית במחוז.

ההליך המשפטי התגלגל עד לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי ואוחד עם תביעות נוספות באותו עניין. ההערכות היו שבית המשפט ידחה את התביעה ויאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של חמישה שופטים נגד ארבעה. אבל במהלך הדיונים הלך לעולמו אחד השופטים השמרנים, ובמקומו מונה השופט ארל וורן. ב־17 במאי 1954 הודיע בית המשפט העליון האמריקאי כי "חינוך נפרד הוא מפלה מטבעו" (פסק דין בראון נגד משרד החינוך). פסק הדין הזה חולל כידוע שינוי אדיר בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח של השחורים באמריקה.

כאמור, דווקא בשני המקרים הללו - סיפור התרת העגונות על-ידי הרב עובדיה יוסף ופסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי בתיק בראון נגד משרד החינוך - נזכרתי בשבוע שעבר אחרי שקראתי את מאמרו של ברינגר. ברינגר טען כי בתי המשפט ומערך הייעוץ המשפטי "פורצים פעם בפעם את כלובי המשפט הישראלי. הם אינם יכולים לחוקק את החוקים במקום הכנסת, אך במסגרת ריב הסמכויות שמתנהל בין הדרגים הנבחרים למקצועיים, יכולים הם בהחלט לרוקן את החוקים ממשמעותם המקורית ולהחליפה באחרת".

מערכת המשפט מפרשנת את הלכות הכנסת

ולמה דווקא על שני המקרים הללו חשבתי? הרי הרב עובדיה יוסף לא היה, בלשון המעטה, אוהד גדול של מערכת המשפט. גם הוא תקף אותה לא אחת את פסיקותיה וטען כי "בתי המשפט שונאים את התורה". אני גם לא טוען חלילה שברינגר היה תומך בהפרדה בין שחורים ללבנים.

נזכרתי בהם כי קו אחד משותף מחבר ביניהם לבין עבודת בתי המשפט בארץ - כפי שיוסף ידע לתת פרשנות הומנית ומתקדמת להלכה הדתית כדי לפתור את הקושי הנורא שבפניו עמדו מאות נשים אחרי מלחמת יום הכיפורים, וכפי שבית המשפט העליון האמריקאי העניק פרשנות חדשה לחוקה כדי לפתור את בעיית האפליה - כך מנסים בתי המשפט והיועמ"שים שאותם תוקף ברינגר, לתת פרשנות הומנית, מתקדמת ומאוזנת להלכה של הכנסת.

הם לא תמיד מצליחים בכך, אבל בסך-הכול, במבט היסטורי, הפרשנות של בתי המשפט והיועמ"ש את חוקי הכנסת קידמה את חופש הביטוי בישראל ואת זכויות ההפגנה והמחאה של עובדים, קידמה את זכויותיהם של להטב"ים ושל בני מיעוטים, הפרשנות הזאת הביאה לקידום זכויות נשים ולמניעת פגיעה חמורה ושרירותית במבקשי מקלט, ובחשודים ונחקרים ואסירים, היא יכללה את המלחמה בשחיתות השלטונית ועוד ועוד.

לנשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט מיוחסת האימרה ש"שמרן הוא אדם בעל שתי רגליים בריאות לחלוטין, אלא שהן לא למדו לצעוד קדימה". בפרפרזה אפשר לומר שרגליה של מערכת המשפט נטועות באדמת חקיקת הכנסת, אך היא מנסה להוליך אותה קדימה ולהתאימה למקרים שנדונים בפניה ולמציאות המשתנה. זהו תפקידה.

זה לא שבטיעונים של ברינגר אין גם שמץ של אמת. היו וישנם בוודאי מצבים שבהם שופטים או יועצים משפטיים טעו, חרגו מסמכותם או הפכו עצמם לשחקנים במערכת הפוליטית. בג"ץ אכן נכנס לעתים לעניינים שאל לו לעסוק בהם. אבל בסך-הכול, בניגוד למה שברינגר טוען - המקרים שבהם בתי המשפט או היועמ"שים "רוקנו את החוקים ממשמעותם המקורית והחליפו אותה באחרת" הם החריג ולא הכלל.

הפוסל במומו פוסל

ולסיום עוד הערה - ברינגר יוצא במאמרו נגד "תפיסה המזהה בין עיקרון שלטון החוק לפרקליטות", שכן לדבריו תפיסה כזו "מזהה את כל שאר השחקנים כאויבים בשער. אלא שהפרקליטות אינה אמורה להתנהל תחת תחושה של אנחנו והם".

אבל באותה הנשימה ממש, בטורו, ברינגר מסמן את הפרקליטות ואת היועמ"שים כאויבים בשער ויוצר בדבריו תחושה של "אנחנו" (מי שחושב כמוהו) ו"הם" (מי שאינו חושב כמוהו, רבים מהפרשנים המשפטיים למשל).

ברינגר וחבריו גם מרבים, ובצדק, לצאת נגד קריאות מכלילות, קיצוניות, ומוגזמות, על "קץ הדמוקרטיה", שצצות במקומותינו כל אימת שהכנסת יוזמת הליכי חקיקה שהם בעייתיים בעיני מבקריה.

אבל באותה הנשימה ממש, בטורו, ברינגר מגזים, מקצין, מכליל, כשהוא כותב ששלטון החוק בישראל הפך בחסות השמאל לשלטון הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. ברינגר הופך כאן לפוסל שבמומו פוסל.