מיסטר G | פיצ'ר

צפון אמריקה בסטיישן, שבוע 29: גראנד פינאלה בפארק יוסימיטי

את גן העדן השארנו לסוף. יוסימיטי פארק. פסגות הסיירה נוואדה מושלגות, ומתחת נביעה מבעבעת של מים חמימים • שכבתי לי במים המלטפים, מתעלם מהמחשבה שהקץ יבוא מחר, או מחרתיים

יוסימיטי פארק, צפון אמריקה בסטיישן
יוסימיטי פארק, צפון אמריקה בסטיישן

זה קרה בפתאומיות, בלי סימנים מקדימים: הצליל שמבשר על הגעת מייל חדש השמיע קול. פתחתי את הטלפון והסתכלתי באגביות. הכותרת בישרה על גודל הטרגדיה: "לקראת שובך". ההמשך לא היה קומי: ענייני עבודה היו על הפרק, בפעם הראשונה מזה שבעה וחצי חודשים. אוף, זה ממש קורה. חוזרים לארץ הקודש.

רק אתמול חלמנו, חסכנו, שברנו, התפטרנו, השכרנו, ארזנו, טסנו, נחתנו. רק אתמול כל זה לא היה משל ולא חלום אלא נכון כאור בצהריים (למרות שאתמול לא היה הרבה אור). השמש הסתתרה מאחורי הרכס המרשים של הסיירה נוואדה, עת אנחנו פשטנו בגדים. בחוץ היה קריר אבל המראה היה פנטסטי: מישור עצום מנוקד במאות פרות מלחכות באחו למרגלות הרים מוכתמים בשאריות שלג. ובתווך, נביעה מבעבעת של מים חמים יצרה בריכות שכשוך נהדרות. במשך שעה ארוכה שכבתי לי במים המלטפים, מתעלם מהמחשבה שהקץ יבוא מחר ואם לא מחר אז מחרתיים.

צילום: פרטי
 צילום: פרטי

אין כמו הדחקה, במיוחד אם משאירים לסוף את גן העדן. וזה מה שעשינו - מבלי חלילה להתכוון: אחרי שהתפעלנו מעצי הג'ושוע של קליפורניה, נדהמנו מהצריחים של מדבריות יוטה והסרחנו מהגופרית של וויומינג - הגיע הזמן לגראנד פינאלה: להיכנס למה שהוגדר על-ידי ג'ון מויר (האיש והאגדה) כמקום שמאפיל על גן העדן התנ"כי. יוסימיטי.

אומנם אדם וחווה קצת התרבו מאז, ופקקי התנועה בעמק שמתחת למצוק האייקוני "אל קפיטן" הזכירו את איילון צפון, אבל לנו היה שקט: הבנות היו עם הבנים. הגענו ליוסימיטי עם חברים מהארץ שעברו לכאן לפני שנתיים ובדיוק מתלבטים אם לחזור (נשבע), ושלושת הבנים שלהם הזכירו לנו כמה כיף זה שיש חברים. גם ההורים שלהם היו בסדר, אבל העובדה שלא נדרשנו לספק אטרקציות כל שבע דקות בממוצע הייתה ללא ספק הוכחה ניצחת בדבר היותו של האדם יצור חברותי.

השיא היה כשהבחנתי בטלפונים של הראשונה והשנייה ללא סוללה. הן אף פעם לא יורדות מחמישים אחוז. אסור. ועכשיו הן ציירו בגירים "קלאס" על המדרכה בקמפ גראונד וקפצו כמו ילדות. אני הייתי שקוע בשיחה פוליטית מדכאת תוך כדי נפנוף כשהוא הגיע לביקור: דוב חום-שחור, שהריח את הקבב המזרחי בערבות קליפורניה והתקנא. יודע צדיק נפש בהמתו, ולכן התחלתי נוהם כלפיו תוך כדי הנפת ידיים לשמיים. ככה אמרו שצריך לעשות במקרה שנתקלים בדוב, אבל מי חשב שהם באים לבקר מישהו חוץ מאת זהבה. או להיפך.

צילום: פרטי
 צילום: פרטי

זה באמת היה שבוע מהאגדות, ולא רק בגלל הסוף המבצבץ. רק כשהוא נגמר שמתי לב שכל השבוע לא איבדתי את זה אפילו פעם אחת. לא צעקתי, לא כעסתי, לא איימתי לשווא לתת עונשים מגוחכים. כנראה שלא נועדנו להיות רק הורים. כנראה שהשהות עם עוד אנשים בוגרים לידנו הופכת אותנו להיות אנשים טובים יותר, כאלה ששמים לעצמם מחסומים שנופלים ברגע שאנחנו לבד.

אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. אלא שהנסיעה חזרה מערבה לכיוון סן פרנסיסקו הייתה מאוד שקטה: הבנות נרדמו כולן בירכתיים של ג'רי הקרוואן, והגברת הראשונה הייתה מהורהרת. מדי פעם נזכרה בכל מיני רגעים מטורפים שעברנו בטיול ושאלה אותי אם אני זוכר. איך אשכח? "אלה חוויות שילוו אותי כל החיים", אמרתי לה ושנינו דמענו. הזדחלנו מעלה בניסיון אחרון לחצות את הרכס כשזה קרה בפתאומיות, בלי סימנים מקדימים: הנייד שלה רטט. מייל חדש הגיע. "אתה לא מאמין' היא אמרה לי בדרמטיות, ‘המנהל שלי מבקש סידור עבודה". 

צילום: פרטי
 צילום: פרטי

דברים לדעת:

יוסימיטי הוא עמק חבוי שהתגלה בטעות במרץ 1851 על-ידי גדודים של האדם הלבן שביקשו לדחוק את האינדיאנים ממזרח קליפורניה. כעבור 13 שנים הכריז אברהם לינקולן על יוסמיטי כשמורת טבע בצעד חסר תקדים, שטבע את הבסיס לשמירה על ערכי הטבע ומניעת פיתוח מוגזם.

המדד השבועי

סיכה לדש הבגד של יוסימיטי: 5 דולר

שאטל בתוך השמורה: חינם

גובה מקסימלי: 3034 מטר (הכביש שחוצה את יוסמיטי היה סגור עד תחילת יולי)

מפלי יוסמיטי: 739 מטר, פי 13 ממפלי הניאגרה

מספר מבקרים בשנה ביוסמיטי: 4 מיליון