יעד מזרח אירופי חדש: קאונס, ליטא - עיר הענבר שבקצה הנהר

אחד היעדים החדשים במזרח אירופה היא קאונס, הלוא היא קובנה שבליטא, שם שמעורר בישראלים אסוציאציות של יום השואה ולא של תיירות • אבל לקאונס־קובנה יש היום סיפור חדש שהיא מבקשת שנקשיב לו. היא זוכרת את העבר הטראומטי, אבל יש לה גם דברים אחרים להציע

קאונס קובנה הרובע העתיק/ צילום: לשכת התיירות קובנה - A. Aleksandravi?ius
קאונס קובנה הרובע העתיק/ צילום: לשכת התיירות קובנה - A. Aleksandravi?ius

בשנים האחרונות נפתחים עוד ועוד יעדים, טיסות ישירות ודילים לסופי שבוע בערים מזרח אירופיות, פולניות, רוסיות או בלטיות, שרובן לא מוכרות למטייל הישראלי, ששמות כמו ריגה, טאלין, וילנה או קובנה לא אומרים הרבה, או גרוע מכך - מעוררים אסוציאציות (מוצדקות לא פעם) של יום השואה.
לקובנה, העיר השנייה בגודלה בליטא (אחרי וילנה הבירה), המדינה הסימפטית והשקטה שממוקמת בצפון-מזרח אירופה וגובלת בלטביה, בלארוס, פולין ורוסיה, הגעתי מתוך סקרנות, אחרי שטיילתי בשתי השכנות היפות שלה, לטביה ואסטוניה, והרגשתי שאני חייבת להשלים את הצלע השלישית בטרילוגיה שנקראת המדינות הבלטיות.

כמו הבלטיות האחרות, גם ליטא יושבת על “דרך הענבר”, מסלול הסחר העתיק בענבר, אבן חן הנוצרת מהתאבנות שרף עצים במעבה האדמה. הענבר הובל מחופי הים הבלטי והים הצפוני בדרכי יבשה ולאורך נהרות עד לחופי הים השחור, לאיטליה וגם למצרים וליוון העתיקה. בהמשך נפגש הנתיב עם דרך המשי, ועד לסין הגיע.

המסחר בענבר העשיר מאוד את המדינות שלחופי הים הבלטי. לאבן הזו שצבעיה נעים בין צהוב-כתום לזהוב - מיוחסות אנרגיות חיוניות, וגם היום אפשר לקבל בליטא עיסוי בענבר, שילוב של אבקה שנכתשה מהאבן עם שמן ארומתרפי. בסוף חמישים דקות של עיסוי בענבר בחדר חם ללא מזגן, חיכה לי קנקן תה שרף שטעמו היה אנמי למדי. לא חשתי באנרגיות, אבל הזעתי ענבר לרוב.

קאונס קובנה שפע של מים ועצים/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 קאונס קובנה שפע של מים ועצים/ צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

עיר התרבות 2022

קובנה (זה השם הפולני) שנקראת כיום בשמה הליטאי קאונס (Kaunas), ידידותית לתייר. זוהי עיר קומפקטית, שמזמינה ללכת במדרחוב שלה, הנחשב לארוך באירופה (3 ק”מ) ולהתענג על הטיפוח והאסתטיקה. לפנים הצעירות שלה תורמים גם סטודנטים שלומדים ב-12 מוסדות אקדמיים, ביניהם כ-300 ישראלים. תראו אותם מבלים במדשאות לאורך שני הנהרות החוצים את העיר או יושבים מתחת לעצי התרזה עם הפריחות הריחניות, שהיו חלק מתבנית נוף מולדתה של לאה גולדברג, שאליהם היא שוררה את געגועיה.

קובנה חבשה את הכתר הממלכתי של עיר בירה לפרק זמן קצר, בין שתי מלחמות העולם. בין 1940-1919 הפכה מעיר שולית בעלת אופי סובייטי למטרופולין. תהליך דומה מתחולל בה כעת, לכבוד הכתרתה הצפויה לבירת התרבות של אירופה בשנת 2022. הליטאים משוכנעים שזה בדיוק הזמן לגלות את קובנה, רגע לפני שהמוני תיירים יסתערו עליה, לפני שהנדל”ן שבה יתייקר ויזמים יציפו אותה במלונות רשת בינלאומיים.

קובנה מתגאה בעיקר בשלושה דברים: קבוצת הכדורסל ז’לגיריס קובנה, אלופת ליטא, שאוהדי מכבי פוגשים בה לפרקים במסגרת היורוליג, ושאותה מאמן שארונאס יאסיקביצ’יוס, המוכר אצלנו יותר בשם שאראס, שכיכב בשעתו במדי הצהובים.

עוד גאווה מקומית ואטרקציה חביבה היא שני הפוניקלרים (קרוניות), שפועלים בעיר משנת 1930. יש לציין שהם מתוצרת שווייצרית, עובדה שכנראה מסבירה כיצד הם עדיין עושים את דרכם במעלה שתי גבעות תלולות. הגאווה השלישית וגולת הכותרת של לילות הקיץ הנעימים בדרך כלל הוא הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קלאסית, פסטיבל פזיאליס (ראו מסגרת מידע מעשי).

ליהודים יש היסטוריה ממושכת עם קובנה-קאונס, עיר שבה נולדו וחיו דמויות מפתח כמו אברהם מאפו, לודוויג זמנהוף, לאה גולדברג ואחרים. לצערי הרב לא יכולתי להתחקות אחר עקבותיה של המשוררת והמתרגמת ילידת העיר האהובה עליי מאוד. הבית שבו גרה גולדברג נהרס ומשמש כיום כמגרש חניה. המקום היחיד ששמה של לאה גולדברג מוזכר הוא על גבי לוחית קטנה, בכניסה לגימנסיה העברית שוואבה שבה למדה ורוב תלמידיה נספו בשואה.

במסגרת החשבון הפתוח נזכיר גם שהחודש לפני כמעט 80 שנה הוכנסו 37 אלף מיהודי קובנה לגטו שהפך למחנה ריכוז נאצי; עיר שיהודיה היו עמודי התווך בחברה ובכלכלה המקומית, והכחדתה של “קהילת ליטבק” המפוארת - כך מכונים יהודי ליטא - מכה בה עד ימינו.

אבל לקאונס-קובנה, שמוזכרת בכתובים כבר מהמאה ה-14, יש כיום סיפור חדש שהיא מבקשת שנקשיב לו. לזכותה ייאמר, שהיא בהחלט זוכרת את העבר הטראומטי, אבל גם נושאת פנים אופטימיות לעתיד. ברוח העכשווית שאופפת אותה היא מציעה לתייר להלך במסלול שנקרא “קאונסטיק” - על משקל “פנטסטיק”, והוא עוקב אחרי אומנות רחוב, מוזיאונים, גלריות, אירועי תרבות ורפרטואר שכל הזמן מתחדש, ובו גם זכר לעבר היהודי.

כוח הפולקלור ומוזיאון השדים

ליטא הייתה האומה האירופית האחרונה שהתנצרה, במאה ה-14. היא הפכה אז לקתולית והתאחדה עם ממלכת פולין. לאחר קרבות מרובי פרקים על ריבונותה ומעבר מיד ליד בין הפולנים, הגרמנים ולבסוף לרוסים-הסובייטים-קומוניסטים ששלטו בה למשך פרק הזמן הארוך ביותר במאה הקודמת. ליטא השתחררה מחיבוק הדוב הרוסי בשנת 1918, אבל זה היה פרק זמני, ורק ב-1990 היא הצליחה בדרך אנטי-מיליטנטית ולא צפויה לקבל את עצמאותה.

עם התפרקותה של בריה”מ, לפני 30 שנה בדיוק, ב-23 באוגוסט 1989, הרימו הבלטים ראש במה שנודע כ”כמהפכת השירה”: לטבים, ליטאים ואסטונים שילבו ידיים ושרו שירי עם פטריוטיים בשרשרת אנושית מהדהדת של כשני מיליון אנשים, לאורך רצועה של 600 ק”מ - מטאלין, אסטוניה, דרך ריגה, לטביה ועד לווילנה (כיום וילניוס) שבליטא. ואת המנגינה הזו אי אפשר היה להפסיק. זה לקח עוד זמן, אבל מסך הברזל נפל ב-1991, והרוסים נסוגו מהמדינות הבלטיות.

ליטא הייתה המדינה הבלטית הראשונה מבין מדינות ברית המועצות לשעבר, שהפכה לעצמאית, כבר ב-1990.
הפולקלור היה אחת הדרכים של תושבי הבלטיות להיבדל מן הרוסים, מה שהוביל בין היתר לרנסנס של המסורות העתיקות. הכת או התנועה שנקראת “ניאו פגאניזם” מונה כמה אלפי חברים, לא מעט באוכלוסייה של פחות משלושה מיליון תושבים.

כך למשל, חוגגים בשלל טקסים את היום הארוך והקצר בשנה, כמקובל בדתות העתיקות. ביקרתי בהתכנסות כזו בקובנה ביוני השנה, וצפיתי בגברים ובנשים רוקדים ושרים בבגדי עם מסורתיים ופרחים קלועים לראשיהם.

ריקודי אמצע הקיץ/ צילום: גילי מצא
 ריקודי אמצע הקיץ/ צילום: גילי מצא


כדי להבין טוב יותר את משנתם, ביקרתי גם במוזיאונים שמתכתבים עם העבר הזה. כזה הוא למשל מוזיאון כלי המוזיקה העממית, מוזיאון קטן ומקסים, שיר הלל לכלי המוזיקה שאיפיינו את הפולקלור הליטאי העשיר. מסביב הוצגו חלילי רועים שנעשו מצמחי שדה, משרוקיות מעץ מגולפות באומנותיות בצורת סוס או ציפור, כלי נשיפה מאורכים שחלקם עתיקים. באגף אחר מוצגים אקורדיונים נדירים, אוסף של אורגנים וקלידים. הביקור הוא חוויה אינטראקטיבית שמזמינה להתנסות ולנגן בחלק גדול מהמוצגים.

גם שדים ומכשפות הם חלק מהרפרטואר הפגאני שזוכה לעדנה. אולי לא במקרה מאכסנת ליטא את מוזיאון השדים הגדול בעולם. המוזיאון שהתחיל כתחביב - אוסף של הצייר הליטאי מ.ק קיורליוניס, עם 13 שדים, התגלגל למוזיאון של שלוש קומות, עם 3,000 יצורים שטניים מרחבי העולם.

מנזר פזיאליס/ צילום: גילי מצא
 מנזר פזיאליס/ צילום: גילי מצא

אני חייבת להודות שאלמלא ההדרכה (באנגלית) במוזיאון, לא הייתי מבינה מה אני רואה. מי הם השדים ה”טובים” שגונבים מעשירים כדי לחלק את השלל לעניים, למה וודקה נחשבת לדמעות של שדים, מה הסיבה שהופכת אותם לרקדנים מצטיינים, איך הם הופכים נשים למכשפות ועוד תובנות פולקלוריסטיות מרתקות. הכי אהבתי לגלות שד-קוסמונאוט שאוחז בירח ושותה, וודקה כמובן.

החשבון היהודי פתוח

כאמור, ליהודים יש חשבון משלהם עם ליטא ועם הליטאים, שרבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים בהרג יהודים. חלק משיתוף הפעולה הנלהב היה בגלל שהליטאים היו נתונים תחת שלטון אימים סובייטי-סטליניסטי ותפסו את הגרמנים כמשחרריהם, אבל גם בגלל שאנטישמיות הייתה חלק מהתרבות. גם היום האנטישמיות לא נעלמה. אלא שכיום, בניגוד לעבר, ליטא נלחמת בה.

רק לפני כשבועיים, בעקבות איומים, נסגר בית הכנסת בבירה וילנה. הרקע לצעד הקיצוני הוא ויכוח ציבורי במדינה, סביב שאלת אזכור בכירים ליטאים שהיו מעורבים בשואה. באחרונה הורה ראש העיר של וילנה, רמיגיוס סימסיוס, להסיר לוח זיכרון לבכיר ליטאי ממלחמת העולם השנייה, ג'ונאס נורייקה, משום שתמך בהחלטת הנאצים להקים גטו ליהודים ולבזוז את רכושם. לא כל הליטאים אהבו את ההחלטה הזו.

ובכל זאת, ליטא של היום נמצאת במקום אחר, ומשקיעה תשומת לב ומאמץ לשימור המורשת היהודית. "גלריית החצר" היא אחת הדוגמאות. זהו חלק מפרויקט של אומנות הרחוב, שמפאר את העיר בעשרות גרפיטי. הגלריה נמצאת בחצר משותפת לדירות שברובן חיו בעבר יהודים, והיא הומאז’ מרגש שיצר אחד הדיירים, וויטיאניס יאקס, אמן ידוע, שמצא במקרה תמונות של משפחות יהודיות שהתגוררו במקום במשך כ-130 שנה, ויצר מהן קולאז’ מצמרר. בגלריית החצר גרה גם “שגרירת” קובנה לנושא היהודי, בלה שירין. הוריה שרדו את תלאות הגטו והיו הראשונים שקיבלו היתר לעלות ארצה בשנות ה-60, בזמן הכיבוש הסובייטי.

החצר היהודית / צילום: גילי מצא
 החצר היהודית / צילום: גילי מצא

שירין חייתה בראשל”צ כל חייה, עד שלפני כמה שנים באה לטייל בקאונס, חיפשה שורשים והתחילה לסלול את דרכה חזרה לעיר הולדתה. כיום היא גרה בדירה קטנה בגלריית החצר, ופועלת ללא לאות כדי להסביר את נושא השואה למקומיים, ובמקביל לשבור את הרתיעה של ישראלים לטייל בקובנה. על פועלה זכתה בתואר “אשת העיר”.

עוד שריד לעבר היהודי הוא “בית סוגיהרה”, וילה שבה גר קונסול יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה, צ’יאונה סוגיהרה, שהעניק אלפי ויזות לפליטים יהודים בתקופת השואה והציל את חייהם. הסיפור ההירואי הזה מתומצת בסרט דוקומנטרי מומלץ שמוקרן במקום. בחדרי הבית ישנם מסמכים רבים, שסוקרים את פועלו של האיש שהוכתר כחסיד אומות עולם, אבל ביפן, לשם הגיעו הפליטים שהנפיק להם ויזות בניגוד להוראת הסגל הבכיר שמעליו, סוגיהרה איבד את משרתו הדיפלומטית והפך לאישיות בלתי רצויה עד מותו. בהחלט שווה לקחת מונית, כדי להגיע למקום בשכונת ז’ליאקלניס.

כך הפכתי לדוכסית הנהר

למרות כל הטבע העירוני שקובנה מציעה והגנים הבוטניים הנפלאים שלה, המקומיים צמאים להרבה יותר אוויר צח, מים זורמים, חיות בר ומרחבים. לכן בסופי שבוע הם מרחיקים בנסיעה של כארבעים דקות דרומה, לכיוון בירשטונס (Birštonas), עיירת מרפא פופולרית שידועה במעיינות המינרליים וביערות שסביבה. בקיץ מתקיימים בעיירה השקטה הזו, שני פסטיבלי “עוגן”: האחד מוקדש לבלונים פורחים והשני פסטיבל חתירה בנהר נמונאס.

מעניין היה להיות בירשטונסית לרגע ולמלא ספל בעל פייה צרה מברז מסוגנן, להשרות את הידיים באגני מים מינרליים מצננים, לדשדש עד הברכיים בבריכה ולתת לכפות הרגליים הקפואות לחוש מצעים מחול, עץ, חלוקי נחל ועוד, ברוח תורתו של סבסיטאן קנייפ, מאבות ההידרותרפיה.

ועוד בענייני טבע ומים: מומלץ לשוט בנהר הנמונאס (Nemunas), אחד הגדולים במזרח אירופה. ליד בירשטונס הנהר מתפצל ללולאות מעגליות, שאורכן כ-80 ק”מ, אזור שהוא מעין שמורת טבע (Nemunas Loops Regional Park). דגמתי את התופעה בהפלגה בנהר עם הדייג אובידס, שרצה ללמד אותי לדוג, ללא הצלחה רבה. מומלץ לשכור קיאק, קאנו, או סירה ויקינגית. הדרך הכי טובה להבין את הפלא של הנהר המתפצל היא באמצעות טיסה בכדור פורח לגובה של כ-1,000 מטר, שעשיתי עם הטייס זידרונס זליאוסקס. סצנת הכדורים המעופפים, פורחת בעיירה זה 30 שנה בפסטיבל קיצי.

מבט על העיר מכדור  פורח/ צילום: גילי מצא
 מבט על העיר מכדור פורח/ צילום: גילי מצא

בסל צפוף שנראה כמו שק תפוחי אדמה, הצטופפנו חמישה, והוא הפליא לעוף. טסנו במהירות מתונה של חמישה קמ”ש מעל כפרים, שדה תעופה אזורי, טירות, יערות ולולאות של הנהר. הריחוף שנמשך כשעה הסתיים במהירות מפתיעה, דקה לפני שנגענו בגדת הנהר. טקס הטבילה בסיום היה משעשע. זידרונס מרח צואת פרה על מצחי, נתן לי תעודה עם התואר המרשים “דוכסית הנהר” ופתח שמפניה מפצפצת, שעזרה לנו להישאר במצב ריחוף כל אותו הערב. 

 

מידע מעשי

טיסה: חברת “ריינאייר” מקיימת טיסות ישירות מת”א לקובנה, פעמיים בשבוע, במהלך הקיץ עד חודש אוקטובר. הטיסה אורכת רק שעתיים וקצת. הבירה וילנה מרוחקת כשעה וחצי ברכבת או פחות ברכב פרטי וניתן לטוס אליה ישירות בחברות לואו-קוסט. לפרטים: www.ryanair.com/gb/en

התמצאות: בבניין העירייה ההיסטורי, נמצא המוזיאון לתולדות העיר, שכדאי לעצור בכניסה שלו, כי שם נמצא מרכז מידע לתייר, שזכה בפרס הצטיינות על השירות מסביר הפנים והממצה שלו. נעזרתי בו לגלות מופעים בספונטניות ולקבל שלל מפות כיס חינמיות, ידידותיות בעיצוב ומחולקות לנושאים. אחת מהן היא בעברית ומוקדשת למורשת היהודית. במרכז מידע אפשר להזמין סיור מודרך בליטא ובקאונס, בין היתר בעברית וביידיש. טל’ 37061650991, כתובת מייל: info@kaunasin.lt

מומלץ גם לנבור באתר התיירות האון-ליין של העיר שמחולק לפרקים מסודרים לתחומי עניין: visit.kaunas.lt/en
פסטיבל המוזיקה: מתחילת יוני ועד סוף ספטמבר מתקיים בעיר פסטיבל בינלאומי למוזיקה קלאסית, פסטיבל פזיאליס - Pazaislis, שמתקיים זו השנה ה-23, במגוון לוקיישנים כמו כנסיות, חצרות מוזיאונים, טירת העיר ואחוזות. מדובר בכמעט 50 אירועי מוזיקה ומומלץ לעיין בתוכנייה המרשימה באתר התיירות של העיר.

בעקבות העבר היהודי: מדריכים לאיתור העבר: רמונס ז’אניולאיטיס שהוא מנהל מוזאון סוגיהרה, מחזיק בידיו אוצר של ממש. האיש הנדיב הזה שמר על שישה ספרי טלפונים של משפחות יהודיות שגרו בעיר, שלדבריו אין דרך להתחקות על עקבותיהן, כי שמות הרחובות ומספרי הבתים שונו לחלוטין בעידן הסובייטי ולכן הוא עוזר למתעניינים בפענוח החידה.

לורטה פוזרסקיטה, שהדריכה אותי בסיורי בעיר, היא מומחית לאיתור משפחות יהודיות בכפרים ברחבי ליטא והיא נעזרת בסטודנטים, שסרקו ואיתרו קברים, בספרייה ענקית בביתה ובידע רב שצברה בנושא. היא הדריכה לאחרונה גם את הזמר סטינג שהגיע לתת קונצרט בעיר, והצטרף לטיול שורשים של שותף עסקי יהודי. השניים עקבו אחרי המסלול היהודי ופקדו את האנדרטה לזכר קורבנות השואה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988