בולדוג בסטודיו: חבר הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל ממציא את עצמו מחדש כצייר עם מודעות פוליטית

במארס האחרון פרסם חבר הכנסת לשעבר (העבודה) מיקי רוזנטל דיוקן של ראש הממשלה נתניהו תחת הכיתוב "ביבי הפך להיות בכיין ויבבן שמעורר רחמים". דיוקנו של ראש הממשלה מפורק למשיחות צבע, אך הוא שומר על תווי הפנים שלו בטכניקה מרשימה בצבעי פסטל. ציור אחר שהעלה רוזנטל לאחרונה לעמוד הפייסבוק שלו הוא איור של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, ובציור נוסף עסק רוזנטל בדמותו של ח"כ מיקי זוהר.

 ביבי נתניהו / צילום : דן רוזנטל

בציור שמתוארך לשנת 2019 תחת הכותרת "כנסת נכבדה", צייר רוזנטל ארבע דמויות של פוליטיקאים אפרוריים ועגמומיים, מאחוריהם כיסאות המשכן והם מצוירים פיגורטיבית במדיום שוט. מקו הכתפיים למטה חברי הכנסת הופכים לפסי צבע פסטל, הדמויות הופכות לחסרות פרטים, והם מופשטים, נוזלים או נמסים, אולי כאמירה על מצב הפוליטיקה המקומית.

בינואר השנה הודיע רוזנטל, עיתונאי בעברו, על פרישה מהחיים הפוליטיים, אבל גם הוא היה מופתע לגלות שהעיסוק הבא שלו יהיה אמנות. זה התחיל בנסיעה ללונדון בשנה שעברה, שבמסגרתה ביקר רוזנטל בשכונת שורדיץ, הידועה בציורי הקיר שלה. "סיירתי שם וראיתי את ציורי הקיר. פתאום זה נגע ללבי, זה דיבר אליי ועשה לי חשק", הוא אומר. "חזרתי ארצה, הבית התרוקן מילדים, ועכשיו יש לי מקום לצייר. בשנה האחרונה נכנסתי לזה באינטנסיביות גדולה, ויש לי סטודיו בבית".

בשבועות האחרונים החל גם לשתף את עוקביו ברשתות החברתיות, בעיקר בציורים מסדרת "השקופים" הכוללים ציור פיגורטיבי באקריליק של דמויות השקופים בחברה הישראלית: עובדי כפיים, מנקות, עובדי מטבח זרים, שומרים בקניון. "אני לא מצייר אנשים ספציפיים ואני לא מצייר מתמונות או מצילומים, הכול פחות או יותר בא לי מהראש", הוא אומר.

 המנקה / צילום : דן רוזנטל

רוזנטל אומנם פרש מהחיים הפוליטיים, אבל במידה רבה הוא מצייר פוליטיקה. "מה שמעניין אותי זה להסתכל על המציאות הישראלית ולפרש אותה בציור. יש אמירה פוליטית בעבודות שלי. זה לא שאני שט בעולם הציור ומחפש פרפרים לצייר, יש לי מבט ביקורתי, אני עיתונאי ופוליטיקאי, וגם בציור המבט שלי הוא ביקורתי. בעידן הנוכחי המילים איבדו את המשמעות שלהן, הציור הוא שפה חדשה שגיליתי, ואני מוכרח להגיד שהיא מהנה מאוד".

הוא מסתובב לאחרונה עם פנקס ומשרבט בכל מקום. "פעם הייתי מנצל את הזמן הזה של דמדומי המחשבה לכתיבה ומעלה על הכתב כל מיני מחשבות או רעיונות, היום אני מסתובב כל הזמן עם פנקס. בסטודיו יש לי כבר עשרות ציורים ומתחיל להיות צפוף".

"גרבוז מצא שזה מעניין"

רוזנטל לא לומד - או למד - אמנות, "זה עיסוק חדש לגמרי", הוא מספר, "יכול להיות ששרבטתי בנעוריי ואם אני משחזר, אז נראה לי שהמורה שלי לאמנות אהבה אותי, אבל מצד שני היא תלתה את הציורים של כל הילדים בכיתה, זה אף פעם לא נחשב ככישרון מיוחד שלי. גם היום אני לא לומד במקום מסודר. אני בא לציור חף מכל ידע, עם היתרונות והחסרונות של זה. אני לא מנסה להיות כמו אף אחד, גם חברים מעולם האמנות שהתייעצתי איתם אמרו לי ‘אל תלך ללמוד’".

איך נראה היום שלך?
"אני עובד כמה שעות ביום בסטודיו בבית. מקדיש שעתיים ללימוד, צפייה בסרטונים והיכרות עם אמנים, ועוד כמה שעות אני מצייר בעצמי. אני הולך לתערוכות, מסתכל על מה שאחרים עושים, אבל אני לא לומד באופן שיטתי אלא באופן אוטודידקטי. מנסה להבין מה אני רוצה ונמצא באיזה אזור מסוים. זה לא מסובך ללמוד לבד את הטכניקה. כשנכנסים לתוך לימודים מסודרים ההשפעות יכולות להיות מסרסות, אז בינתיים אני שט לי בעולם הזה ומפעם לפעם מקבל פידבק מחברים שקצת יותר מבינים".

מי למשל ראה את העבודות שלך?
"יאיר גרבוז היה פה ומצא שזה מעניין. הוא סיפר שבדרך כלל לאנשים בגילי הוא אומר שזה תחביב מעניין, תחביב לפנסיה, אבל במקרה שלי הוא חושב שזה יותר מזה".

יופי של מחמאה. איך בני המשפחה מתייחסים לזה? אני מניחה שאשתך מרוצה מהעיסוק החדש יותר מאשר מהעיסוקים הקודמים.
"הם מרוצים מאוד כי אני לא לעומתי ולא נכנס לעימותים דרך הציורים, לפחות לא בשלב הזה. אבל זה לא שהפסקתי להיות איש פוליטי. אני כמו ילד שלומד שפה נוספת, אני עוד לא שולט בה לגמרי, אבל מאוד נהנה מהשימוש בה, זה הפתיע גם אותי. תמיד ביקרתי בתערוכות, אבל לא חשבתי על זה כעיסוק, נהניתי מזה כצופה. זה בהחלט מאפשר לי להתבטא. מאז שהתחלתי לצייר אני מתבונן אחרת ורואה דברים שלא ראיתי אף פעם".

גם פנייה מאוצרת כבר הגיעה אליו, עם הצעה להצגת העבודות, אבל רוזנטל לא מרגיש שזה הזמן הנכון. "זה משמח אותי ובוודאי ארצה להציג את היצירות בהמשך, אבל אני לא בשלב הזה", הוא אומר. "אני מרגיש שאני משתפר מציור לציור, לא יודע - אולי אני מפחד שאם אציג את העבודות, יבקרו אותי והביקורת תהיה קטלנית".

בתור מי שעד לאחרונה ישב בבית המחוקקים, האמנות הפלסטית עלתה לדיון שם? מי שומר עליה? יש לא מעט בעיות ועוולות בעולם האמנות כמו היעדר תקציבים ועוד.
"אני חושב שהכנסת הופכת להיות חד־ממדית ופופוליסטית, לא שבעבר היא לא הייתה כזאת ותמיד היה את הממד הפופוליסטי, אבל לצידו היה דיון רציני גם במהות וגם בסוגיות שהכנסת עסקה בהן. כיום הכנסת במצוקה גדולה, אנשים טובים הולכים, וטובים אחרים לא מצטרפים, והתוצאה היא בין היתר שהכנסת לא ממלאת את תפקידיה הבסיסיים ביותר כמו פיקוח על הממשלה.

"תוצאה נוספת היא דלות הדיון. היו חברי כנסת שכן עסקו בסוגיות אמנותיות, אבל שרת התרבות מטילה צל גדול על התרבות כולה ויש כאלה עניינים שמאיימים על התרבות, כך שדיונים רציניים אפילו לא מתקיימים. הכנסת לא עוסקת די בסוגיות האלו של אמנות, אם בכלל, וזה די מעציב. אבל גם אני כחבר כנסת לא עסקתי בזה, אני לא יכול להאשים אף אחד אחר. נחשפתי לעולם הזה רק עכשיו ואני מבין שנושא האמנות לא מגיע אפילו לפאתי הכנסת. זה מצער, כי האמנות היא חלק משמעותי בחיינו". 

●

חטיבת ביניים

במוזיאון הטבע ובמרכז אדמונד דה רוטשילד מציגים בוגרים בולטים של בתי הספר לאמנות

אחרי קיץ עמוס בתערוכות בוגרים, מגיע הרגע שבו הקהל חוזר הביתה ומאות אמנים יוצאים לעולם האמיתי, לשלב מבלבל שאין לו מענה מקצועי בדרך כלל. שני פרויקטים מבקשים למלא את החלל הזה באמצעות הקמת תערוכות לבוגרי לימודי אמנות שהתבלטו. אחד מהם מתרחש במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב, שם תיפתח בתאריך 12.9  התערוכה "חלומות על מקום אחר" (נעילה: 8.11, הכניסה חופשית) שבה משתתפים 17 אמנים ואמניות שנבחרו לאחר שהציגו הקיץ בתערוכות הבוגרים השונות.

התערוכה עוסקת בלימינליות - עמידה על הסף, כמונח מפתח שמתייחס למצבי סף שחווים בני אדם בנקודות הכרעה בחייהם, כמו הנקודה שבה הם עצמם נמצאים. העבודות עוסקות בטקסי מעבר, שבהם האדם חורג משגרת החיים ומתנסה במצבים של שינוי רדיקלי, מצבי ביניים בין זהויות וחציית גבולות בין מצבים. אוצרת התערוכה היא טל בן צבי ואיתה מורן סולימרסקי נועם.

מרכז אדמונד דה רוטשילד, מיסודה של קרן אדמונד דה רוטשילד, פועל בשנים האחרונות כמרכז תרבות לטיפוח אמנים ומעצבים בשנים הראשונות שלאחר סיום הלימודים. הקרן המשפחתית תורמת למיזם 80 מיליון שקל בשנה.

צפונית אליו, אך עדיין בתל אביב, מוצגת במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט גם כן תערוכת בוגרים, במסגרת הפרויקט "זום 2019". בתערוכה משתתפים 22 אמנים ואמניות צעירים, שהציגו בשלוש השנים האחרונות בתערוכות בוגרים. זאת התערוכה השנייה של פרויקט זום, שנותן במה לאמנים צעירים בתחילת דרכם.

העבודות בתערוכה נבחרו מתוך כאלף עבודות אמנות על־ידי צוות שיפוט שכולל אוצרות בכירות בישראל ופריז. אוצרות התערוכה הן טל בכלר וגילה לימון, מייסדת הפרויקט. העבודות בתערוכה עוסקות בנושאים כמו זמן, זיכרון, נצח ומוות, נושאים חברתיים ופוליטיים, מגדר וזהות. רבות מהעבודות שנבחרו לתערוכה עוסקות גם ביחסי אדם וטבע באופן שמתקשר עם המוצגים בחלל מוזיאון הטבע.

●

עסקת אמנות: ג'ואל מוריסון, הרמס

פסל עשוי נירוסטה, 45X80X55 ס"מ, 2018. נמכר לאספן אמריקאי תמורת 80 אלף דולר דרך גלריה אלון שגב

הפסלים של האמן האמריקאי ג'ואל מוריסון, יליד סיאטל 1976 שחי בלוס אנג'לס, מאופיינים בהומור והם מבוססים על חפצים שנאספו ברחובות העיר, כמו עגלות סופר, מגפיים מקסיקניים ופטישים לריכוך בשר, שאותם הוא משלב עם אלמנטים של אופנה גבוהה וחומרים יוקרתיים. מוריסון יוצר פסלים מלוטשים ונוצצים שמתייחסים לתרבות הצריכה ושואבים השראה מתנועות אמנות כמו המינימליזם, עולם האופנה והשפעות גיאו־פוליטיות. הפסל "הרמס" נעשה בהשראת האל היווני הרמס, פטרון הסוחרים, הסופרים והנוודים, וגם מגן הגנבים.

 ג'ואל מוריסון, הרמס / צילום באדיבות גלריה אלון שגב