קריסת המערכות שעבר, המשבר בעיתונות, חקירות נתניהו ולמה בכל זאת יש תקווה. עו"ד אלעד מן בראיון

היועץ המשפטי הראשי של עמותת "הצלחה" בראיון אישי • על קריסת המערכות שעבר ועל תוצאות הבחירות: "צריך לקוות שניסיונות פילוג והקצנה יתקבלו באופן שלילי ע"י הציבור"

עו"ד אלעד מן / צילום: יונתן בלום, גלובס
עו"ד אלעד מן / צילום: יונתן בלום, גלובס

הבית

בשעת בוקר מוקדמת אני מתייצבת מול דלת הכניסה התכולה בווילה של רות ואלעד מן בהוד השרון. לצד הדלת מונח ספסל כתום, שמהווה את הרמז הראשון לצבעוניות העזה שתקבל את פני בתוך הבית. פנים הבית מלא צבע וחיים. הספה סגולה, הכורסאות ירוקות, קיר המטבח כחול, ארון המדפים במטבח צהוב, האריחים צבעוניים. עוד ועוד רהיטים וחפצים מודרניים וצבעוניים הפזורים בחלל רחב הידיים יוצרים תחושה של בית שמח וחי.

מבט מעמיק יותר בחלל מגלה שבלב העיצוב המודרני הוטמעו בטבעיות גם לא מעט חפצים היסטוריים, בהם משקלים עתיקים ששימשו את סבתא של רות בחנות שהייתה בבעלותה, טרנזיסטור ישן שעובר במשפחה, אוסף מקטרות עתיקות, פתילייה ישנה, ועוד. "אספנו עם השנים חפצים ישנים שיש להם גם ערך סנטימנטלי עבורנו", אומר לי בעל הבית. תיכף, כשנשוחח, אני אגלה שהשילוב הזה, בין ההיסטוריה לבין ההווה, הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו, ושהוא בעצם נולד בן 70.

מעבר לצבעוניות, עוד מאפיין של הבית של עו"ד אלעד מן זה שהוא "שקוף". את רוב קירות הסלון והמטבח בבית החליפו חלונות ענק, מהרצפה עד התקרה, וגם חללים אחרים בבית פתוחים אל החוץ. הבית משדר מסר לא רשמי, שאין לבעליו מה להסתיר; ובעיני זה סמלי שהכול שקוף דווקא בבית של מי שנאבק במסגרת עבודתו בתנועת "הצלחה" להשגת שקיפות במשק ובקרב השלטון.

כשאנחנו מתיישבים לדבר, העיניים שלי נודדות כל הזמן אל הגינה, בה עובדים אותה שעה גננים להחלפת "גידולי הקיץ" ב"גידולי חורף". בעל הבית מנצל את ההזדמנות לספר לי קצת על החלק האהוב עליו בבית: "אני מאוד אוהב לעבוד בגינה. חלק גדול ממה שאנחנו אוכלים בא מהגינה שלנו. אנחנו מגדלים עגבניות, חסה, פטרוזיליה וכוסברה, כרוב, שעועית לוביה, פלפלים וחצילים, ומבשלים עם הירקות הללו את הארוחות שלנו". כשהוא מסיים הוא רץ לגינה וחוזר עם דלי מלא חצילונים שקטף רק אתמול.

ילדות

"נולדתי ברחובות, וכשהייתי בן 15 עברנו לנס ציונה. הייתה לי ילדות סטנדרטית של ילד ממשפחה ממוצעת, במעמד הביניים, ברחובות ובנס ציונה. אבי מהנדס חשמל, שהקים את אחת מקבוצות ניהול המבנים הגדולות בארץ, קבוצת רמות, ואמי הייתה אחות. יש לי אחות שצעירה ממני בחמש שנים, ואח שצעיר ממני בעשר שנים, ושניהם למדו ביולוגיה. אחי למד ביולוגיה ימית ועובד בזה היום, ואחותי למדה ביולוגיה ועובדת בתחום המעבדות והרישוי. רק אני הגעתי למשפטים, אבל לא מתוך מחשבה מעמיקה על כך, חלום ילדות או מחשבות על 'מה אהיה כשאגדל'. עד היום אני לא יודע מה אני אעשה כשאגדל, וזאת הסיבה שאני עושה הרבה דברים במקביל.

"הייתי ילד דעתן וסקרן, שלא מקבל כל דבר כמובן מאליו ומנסה לבדוק כל פעם מה לא בסדר, או להתעמת עם המציאות כשהיא לא נראית לו. הפכתי גם למבוגר כזה. תמיד גם הייתי בעל מודעות לנושאים שהם מעבר לעולם האישי שלי. מגיל מאוד צעיר עניינו אותי החדשות, הדברים שקורים בחברה, אהבתי לקרוא עיתונים והרבה ספרים, ופיתחתי נקודת מבט שהיא מעבר ליום יום של ילד.

"תמיד גם עקבתי אחרי סדר היום הכללי והפוליטי. הילדות שלי עמוסה אירועים שהם נקודות המפנה של מדינת ישראל. נולדתי ב-76', וב-77' היה מהפך ואחרי זה מלחמת לבנון. בתור ילד צעיר מאוד אני זוכר את אבי יוצא לצבא. אני זוכר את ביקור סאדאת ועוד כל מיני אירועים שקרו כשהייתי ילד מאוד קטן. הייתי ילד של שנות ה-80, שחי את כל הזירה הפוליטית המאוד גועשת עם ממשלות האחדות, ועסקאות חבילה במשק. זה מעצב תודעה בצורה מאוד מחודדת, והאירועים האלה זכורים לי עד היום ככאלה שהשפיעו עליי.

"מי שמכיר אותי מילדות צוחק עליי ואומר שנולדתי בן 70. זו הבדיחה עליי, כי תמיד הייתה לי תודעה מבוגרת ביחס לסביבה. חלק מהבדיחה על חשבוני זה שאני זוכר אירועים שקרו לפני שנולדתי, כאילו שאני חוויתי אותם. שאני יודע כל פרט ופרט כאילו הייתי שם. אני פשוט חושב שהפרטים, העובדות והתהליכים בחברה ובכל אירוע הם הבסיס לכל ניסיון לעשות שינוי או לתקן משהו בחברה שלנו, ואם לא נדע את העובדות, זה הופך את הוויכוח ואת הניסיון לתקן למיותר".

מקולנוע למשפטים

"את התואר ראשון שלי התחלתי בגיל 15, כשהייתי בתיכון, למדתי מדעי המדינה באוניברסיטה. השיעור הראשון שלי היה ב-15 בינואר 1991- היום הראשון של מלחמת המפרץ. הייתי בכיתה ט'. האירועים ההיסטוריים כל הזמן התערבבו עם ההיסטוריה האישית שלי. המשכתי ללמוד גם תוך כדי השירות הצבאי באוניברסיטה הפתוחה.

"כשהשתחררתי היה ברור לי שארשם ללימודי קולנוע. מגיל צעיר עסקתי בכתיבה, ולכן הכיוון המקורי שלי, שכמעט התממש, היה ללמוד קולנוע. מילדות חלמתי על לימודי קולנוע ולכן מיד אחרי השחרור נרשמתי ללימודי קולנוע. התקבלתי לקמרה אובסקורה, גם במסלול קולנוע וגם במסלול תסריטאות, אבל עצה שקיבלתי שינתה את המסלול שלי, ובעקבותיה הגעתי במקרה לגמרי ללימודי משפטים.

"באותה תקופה עבדתי כעוזר של מנהל כספים בקבוצת חברות, ויום אחד במהלך נסיעה לפגישה יחד הוא שאל אותי 'למה אתה הולך ללמוד קולנוע, תלך ללמוד מקצוע אמיתי, ואחר כך תעשה סרטים'. ובאמת, ביום שהייתי אמור להרכיב מערכת בקמרה אובסקורה, הלכתי ונרשמתי ללימודי משפטים. בחרתי במשפטים, כי זה נתפש על ידי כמקצוע שדרכו אפשר להשפיע. במקביל, עשיתי תואר שני במנהל עסקים, בהתמחות במימון ושוק ההון, וגם השלמתי את התואר במדע המדינה. כל הדברים האלה הובילו אותו לעיסוקים המגוונים שלי היום, שנוגעים בשוק ההון, בתיקון עוולות, במשפט בינלאומי, במשפט כלכלי, בתקשורת ועוד. רק סרטים עדיין לא עשיתי".

פוליטיקה - אז והיום

"במקביל ללימודי המשפטים התחלתי לעבוד בעיתון. זו הייתה תקופה מכוננת בחיי. הייתי ילד שרק השתחרר מהצבא וקיבל הזדמנות לכתוב ולדבר על כל מה שרציתי ועם כמעט כל מי שרציתי. התחלתי בתור עיתונאי ספורט במקומונים של רשת שוקן, ומהר מאוד ביקשתי מהעורך לכתוב ביקורת תרבות ומגזינים - והוא הסכים. זה היה בתקופה שלפני הבחירות של ברק ונתניהו, ב-99', תקופה מאוד מעניינת מבחינה פוליטית, וכתבתי על הבחירות ועל עניינים מדיניים לא מעט.

"היה לי אפילו סקופ שהגיע לכותרת הראשית של 'הארץ' - הייתי הראשון שגורם רשמי אמר לו שרון ארד מת, וכנראה לא יחזירו גם את הגופה, כי האירנים התעללו בגופה. ראיינתי את אביהו בן נון למגזין, ואחד הדברים שהוא אמר לי זה שרון ארד לא בין החיים. הוא ניסה להכחיש אחר כך, אבל זה לא הצליח לו, ואז צה"ל בפולו-אפים שהיו בכל מקום לידיעה שלי אמר שהנחת העבודה היא שהוא עדיין חי.

"באותה תקופה ראיינתי את כל הדמויות הפוליטיות המובילות, בהם פואד, לימור לבנת, יעקב קדמי שהיה מתוון בין שרון לברק. כשקוראים את הכותרות של מה שהיה לפני 20 שנה רואים שלא הרבה השתנה פה בזירה הפוליטית. הפוליטיקה של אז היא אותה פוליטיקה של היום. יש את אותם ויכוחים, אותן דמויות, אותן טענות.

"מכיוון שהזיכרון הציבורי שלנו הוא יחסית מאוד קצר, אף אחד לא זוכר שכבר היינו בסרט שאנחנו נמצאים בו היום. בכל הכותרות אז כיכבו ליברמן, נתניהו, ברק ודמויות נוספות שמככבות היום, והטענות שלהם אחד כלפי השני נשארו אותן טענות. אולי הם החריפו את הטון קצת או נהיו קצת יותר קצביות, אבל אין ספק שהזיכרון של הציבור הישראלי הוא יחסית קצר, ולכן האירועים יכולים לחזור על עצמם.

"אני זוכר אנשים שב-99' אמרו שנתניהו לא יחזור יותר לזירה הפוליטית אחרי שלוש שנות הכהונה הראשונות שלו, אבל מסתבר שכנראה אין דבר כזה שאין דבר כזה, וכל מי שנשבר או נפל בזירה הציבורית יכול לחזור אליה. ראינו אין ספור דוגמאות, מאריאל שרון, אחרי פרשת סברה ושתילה, ואחרי שהוא לא הצליח להיבחר לרשות הליכוד, שבכל זאת מצאנו אותו בסופו של דבר בתור ראש ממשלה, דרך אריה דרעי שלא רבים האמינו שהוא יוכל לחזור לזירה הציבורית לתפקיד מאוד מרכזי אחרי ההרשעה הפלילית, והנה הוא חזר בדיוק לאותו תפקיד, של שר הפנים.

"אפשר להקיש מזה שני סוגים של מסקנות: אחת אולי אופטימית ונאיבית, שאנחנו אוהבים לתת הזדמנות נוספת גם למי שנכשל, או לא הצליח, או פגע באמות המידה הציבוריות; והפרשנות השנייה היא שאנחנו פשוט לא לומדים מטעויות. לא יכול להיות שהסטנדרטים שלנו הם יותר גמישים כשזה מגיע למחנה שלנו, ואנחנו מוכנים יותר לוותר בהתאם לזהות של האדם שאנחנו תומכים בו. אפשר לראות את זה גם היום בשיח הציבורי שהמחנה שתומך בביבי רואה בחומרה פחותה את החשדות הפליליים נגדו, ואפילו רואה אותם כסוג של רדיפה, ומי שתומך בברק למשל נוטה להתעלם מהבעיות שהתעוררו בהתנהלות הציבורית והאישית שלו".

על סף מוות

"התמחיתי במשרד שעסק במשפט מסחרי, חדלות פירעון ותובענות ייצוגיות, ושלושה חודשים אחרי ההסמכה שלי פתחתי משרד עצמאי. אני מרגיש הרבה יותר טוב בתור עצמאי, בתור מי שקובע לעצמו בעצמו מה הוא יעשה.

"בינואר 2007, בזמן שאני יושב במשרד, הרגשתי שיש לי קצת חום, אז החלטתי לסיים את הדברים שהייתי צריך לסיים וללכת הביתה. הגשתי מסמכים שהייתי צריך להגיש באוניברסיטה, ונסעתי לבית של דוד של אשתי, כדי לפגוש בני משפחה שהגיעו לביקור מחו"ל, אבל גם שם הרגשתי שתוך כדי הביקור שעולה לי חום, אז חזרתי הביתה. בבית כבר הייתי עם 41 מעלות חום. אמרתי לעצמי שאני אשאר יום אחד בבית ולמחרת אלך לרופאה, ובאמת הלכתי לרופאה שאמרה לי באדישות 'יש לך שפעת', נתנה לי אופטלגין נוזלי ולא כל כך בדקה אותי.

"נשארתי יום לנוח בבית, ולמחרת הייתה צריכה להיות לי פגישה רבת משתתפים בהרצליה, אבל הרגשתי שאני לא כל כך יכול לדבר, יותר מחרחר, אז העברנו את הפגישה לשיחת ועידה קצרה, ובסיום השיחה התחלתי לירוק ליחה חומה. הלכתי לרופאה התורנית והייתי צריך לשכנע אותה לעבור צילום ריאות, אז היא נתנה לי הפנייה למיון לצילום ריאות. כשהגעתי לרנטגן כבר בקושי עמדתי על הרגליים, כשחזרתי עם הצילומים הרופא אמר לי 'אתה עולה לאשפוז במחלקת ריאות. יש לך שתי ריאות לבנות, עם דלקת ריאות'.

"הייתי שם עשרה ימים, ובכל יום המצב שלי התדרדר, והוסיפו לי עוד טיפול אנטיביוטי ועוד חמצן. בהתחלה הייתי עם מסיכת חמצן של 25%, אחרי זה 50%, אחרי זה 100% ובסוף חיברו אותי למכונה שקוראים לה סי-פאפ, שמכניסה את האוויר ישר לריאות, ולא צריך אפילו לנשום. לא אכלתי בכלל, האכילו אותי ב'אינשור' של מבוגרים שלא מסוגלים לאכול והלעיטו אותי בכדורים בכמויות. אחרי עשרה ימים כשהמצב כל הזמן מתדרדר פשוט קרסתי. הייתה לי קריסת מערכות והחליטו להרדים ולהנשים אותי. הורידו אותי לטיפול נמרץ, שם הייתי עוד עשרה ימים, מתוכם שמונה ימים מונשם ומורדם. הייתי בן 30. בשבועיים האלה ירדתי 16 ק"ג, היה לי המוגלובין שנרשם רק באזורים מוכי רעב ומחלות, ובדיעבד אמרו לי שאם הייתי עשר שנים מבוגר יותר, כנראה שלא הייתי נשאר בחיים.

"כשהתעוררתי בטיפול נמרץ גיליתי ששכחתי דברים בסיסיים, כמו לשתות לבד. היה צריך ללמד אותי מחדש איך לשתות, אז נתנו לי מנות כמו לציפורים עם מבחנה, סי.סי אחרי סי.סי. לא זכרתי גם איך ללכת. השרירים איבדו את היכולת לבצע פעולות בסיסיות.

"כשאתה מתעורר משמונה ימים שבהם אתה מורדם ומונשם, ויודע שהיית על סף מוות, זו חוויה שאי אפשר לתאר אותה. לומדים ממנה קודם כל כמה אוהבים את החיים, כמה רוצים להיאחז בחיים וכמה מתסכל לנסות להעביר מסרים כשאתה לא יכול לדבר עם אנשים מסביבך. זו חוויה שהיא מאוד מטלטלת, והיא גם גורמת לך להבין מה חשוב בחיים, ואיפה צריך לשים את מרב תשומת הלב. ובאמת, מאותה נקודה, קיבלתי החלטות משנות חיים: ההחלטה הראשונה הייתה לצאת הביתה מהעבודה בחמש בערב ולבנות את הערב עם הילדים, ועם אשתי, ולא משנה מה יש לי באותו יום. אני לא אגיד שזה מצליח ב-100%, כי הימים שלי הם די אינטנסיביים, אבל עד היום, 13 שנה אחרי, אני מאוד משתדל להיות נוכח בחיי המשפחה שלי.

"ההחלטה השנייה שקיבלתי הייתה לעשות יותר לטובת החברה. החלטתי שאני צריך לעשות דברים שהם מעבר לעיסוק האישי והמקצועי שלי במשפטים - וכך נולדה תנועת 'הצלחה'".

תנועת הצלחה

"ב-2008 היה ריק מאוד גדול בהיבט של ההסדרה של מערכות היחסים בתוך המשק. היו אז את תנועות 'אומ"ץ' ו'התנועה למען איכות השלטון' ועוד גופים שפעלו מול השלטון בנושא של תקינות מינהלית וטוהר מידות, אבל לא היה אף גוף שפעל מול השחקנים הגדולים במשק, גוף מגזר שלישי שאמר 'אני שומר סף' שמסתכל על החברות עצמן, פונה אל הרשויות הרלוונטיות, בהם רשות ההגבלים ורשות ני"ע, במגרש הזה, ואפילו פועל ישירות מול החברות, בתביעות ייצוגיות ונגזרות, ומנסה לקדם הסדרה לטובת הציבור בכלים מקצועיים.

"אז כמה חברים משפטנים ואני החלטנו להקים את 'הצלחה', ולנסות לקדם דרך הגוף הזה את ההסדרה בשוק. הייתה לנו תקופת הכשרה לא קצרה ורק ב-2011 הרגשנו שאנחנו בשלים לקחת את התיק הייצוגי הראשון שלנו לבית המשפט, וזה היה התיק נגד משפחות כהן ותדמור בעקבות עסקת מכירת השליטה בכהן פיתוח לקבוצת דלק. התיק הזה הסתיים השנה, אחרי שבע שנים, בהסדר פשרה משמעותי שבו השגנו חזרה עבור המשקיעים 27 מיליון שקל. הדברים האלה לוקחים זמן, וצריך הרבה סבלנות עד שאנחנו רואים את התוצאות, אבל כשהן מגיעות הן תוצאות משמעותיות שעושות שינוי בשוק".

המחאה החברתית

"הגשתי לאורך השנים תביעות ייצוגיות גם בנושא של גביית מחיר מופרז ונושאים צרכניים, והייתה תקווה שהמחאה החברתית תביא לאיזה שהוא שינוי בתחומים האלה אבל לאורך הזמן אנחנו מרגישים שחיקה גדולה מאוד בהשפעות החיוביות של המחאה בפועל. השינויים, וירידת המחירים, נבעו מגישה שרירותית של הגופים הגדולים שבחרו לנסות לשדר יותר התחשבות ביוקר המחיה לצרכנים, אבל השינוי הזה היה לרוב נקודתי, וכשאפשר היה להעלות מחירים הם העלו אותם שוב. היה תיקון סמנטי.

"הייתה ועדת טרכטנברג וגם ועדת שטרום שהביאו לכל מיני שינויים ורפורמות, אבל הרפורמות האלה לא שלמות. המסקנה היא שמעבר למחאה הציבורית חייבים לגבות את המאבק נגד יוקר המחייה בישראל בצעדים משפטיים אקטיביים. ב-2011, קצת אחרי המחאה, כתבתי טור שהכותרת שלו הייתה 'קפלו את האוהלים, לכו לבית המשפט'. וזה עדיין נכון. השינוי האמיתי יגיע רק תוך שימוש באמצעים משפטיים גם מול החברות עצמן, כדי ליישר אותן לסטנדרטיים של הוגנות, וגם מול הרגולטורים הרלבנטיים בנקודות של חולשה באכיפה, בנקודות של היעדר רגולציה.

"יש הרבה מה לעשות מבחינה ציבורית משפטית, והדברים האלה יכולים לסייע עד רמת הצרכן הקטן ביותר, להשפיע על הכיס שלו ממש, וגם לצרכנים מתוחכמים יותר ולגופים שיש להם יותר כוח במשק".

דלת מסתובבת וניגודי עניינים

"למרות שאנחנו רואים שינוי מגמות בשנים האחרונות בשוק ההון ובמשק שהביאו איתם הליכי אכיפה אזרחית והתנהלות רגולטורית - עדיין יש לא מעט מקומות לשיפור ותיקון. במקומות רבים אנחנו עדיין רואים סטנדרטים נמוכים מאוד של ממשל תאגידי ושל התנהלות דירקטוריונים והנהלות שנתונים להשפעות לא בריאות של בעלי שליטה ואינטרסים זרים. רגולטורים לא מעטים נוטים לפסיביות ולתופעות של 'שבי רגולטורי' ונוטים להתרשם יתר על המידה מטענות על עודף רגולציה וחסמים גבוהים שהיא יוצרת. רגולציה לא צריכה להימדד באופן כמותי אלא בעיקר בצורה איכותנית ועל פי סטנדרטים של הוגנות וענייניות.

"גם תופעות של דלת מסתובבת ושל ניגודי עניינים אחרים צריכים לקבל טיפול שורש מערכתי שיביא בחשבון את השפעות הרוחב השליליות שלהם לטווח הקצר והארוך. ממשקים רבים של הון ושלטון נשארים ללא טיפול ורגולטורים נוטים להתבצר בתחום הסמכויות הצר שלהם. בהיעדר שיתוף פעולה יעיל בין רגולטורים, האחדת סטנדרטים וראיה רוחבית, יהיה קשה להביא לשינויים מבניים אמיתיים, דבר שמדגיש שוב את חשיבותה הגדולה של האכיפה האזרחית המשלימה שאנחנו מנסים לקדם בערוצים משפטיים שונים".

זעקות על חורבן הבית

"אנחנו חיים בחברה שהשיח בה מאוד קיצוני. השיח הציבורי שלנו היה יוצא נשכר אם היינו קצת יותר סבלנים וסובלניים בביקורת, ולא על כל דבר היינו צועקים פה הסתה, המרדה וחציית גבולות. גם תרבות הדיון יכולה להיות משופרת יותר, במובן הזה שלא כל דבר צריך להיות לגופו של אדם, אלא אפשר לטעון לפעמים טענות לגופו של עניין, ולהתמקד בהן. לא הכול פרסונלי. המציאות שאנחנו חיים בה, שבה האדם הוא המסר, הרבה פעמים מעציבה אותי, מכיוון ששכחנו שיש עקרונות, רעיונות ויש דעות, שאפשר לא להסכים עליהם ולהתווכח עליהם, אבל הן לגיטימיות.

"בשנים האחרונות, ובהקצנה בבחירות 2019, השיח סביב הבחירות הפך להיות יותר פרסונלי, במובן הזה שהמנהיג הוא המסר. הרעיונות נעלמו. הקמפיינים בשנים האחרונות הם מאוד-מאוד פרסונליים, והוויכוחים הם סביב דמויות המנהיגים. לא פרסמו מצע בכלל. פעם זה היה בלתי נתפס. קודם היו צריכים להחליט על מסגרת הרעיונית, ואז לבדוק את ההתאמה הפרסונלית של המנהיג. פעם התפיסה הייתה יותר מפלגתית, פחות היו חשובים האנשים שבתוך הרשימה ויותר הרעיון הכללי של הרשימה - והיום זה בדיוק הפוך, הרבה פעמים מתאימים את המסר של המפלגה סביב אותה דמות שרוצים שתוביל, שתיבחר; והרבה פעמים היום עושים סקרים כדי להתאים את הדעות של המועמד למה שהוא חושב שהציבור רוצה לשמוע.

"זו תופעה חברתית עצובה, שהפכנו לחברה יותר פרסונלית, יותר עסוקה בעצמה במובן של מה הצורך המיידי שלי עכשיו, ופחות הסתכלות על אחרים. הפכנו לחברה יותר מפולגת ומקוטבת שהרעיונות הכלליים לא מחזיקים אותה יותר. אנחנו יכולים לראות את זה גם בגישה לצה"ל ובגישה למוסדות חברתיים. אנחנו כבר לא מדינה קטנה מוקפת אויבים, במובן שצריך לכידות חברתית והמשימות החברתיות של בניית המדינה עומדות מעל הכול, עכשיו אנחנו עסוקים בטרדות היום יום, בכמה נקנה עגבניות בסופר, איזו דירה נשכור או מה יעזור לרווחה האישית שלנו באופן מיידי.

"זה משפיע על הכול. זה משפיע על השיח, על התקווה שלנו ואולי בעתיד על הקיום שלנו. יש גם אובדן בושה בשיח היום. אנחנו רואים לא מעט פוליטיקאים שמספקים ומנפקים לנו אמירות שהן סותרות יום אחרי יום, בלי להתבלבל, בלי למצמץ וגם כשמראים להם את קטעי הארכיון אין שום הפנמה של הבעיה והם מתרצים את זה באמירות ש'הנסיבות השתנו' או ש'אני לא מחויב להבטחות שלי'. אובדן הבושה הזה מסלף את המציאות.

"אבל בעיני יש לנו תקווה, כי השיח הפך ליותר חולני ויותר קיצוני, אבל עדיין אנחנו לא רואים פה צעדים נרחבים של דיכוי חופש הביטוי באופן ממוסד. זה מראה שאנחנו עדיין חברה בעלת סממנים דמוקרטיים, אבל אם לא ניזהר יכולה להיות פה שחיקה שיהיה קשה לחזור ממנה. ברגע שתהליכים כאלה קורים לכיוון הלא נכון, קשה לתקן אותם, אז עדיף להיות עם יד על הדופק. מצד שני, צעקות היסטריות על חורבן הבית יכולות רק להאיץ את חורבן הבית ולהגדיל את הקיטוב. אנשים צריכים לזכור שיש משמעות גם לסגנון, ולא רק לתוכן".

הון-שלטון-עיתון, ונתניהו

"אני חושב שהחשדות נגד נתניהו צריכים להטריד את כולנו, לאו דווקא בזירה הפלילית אלה בזירה הציבורית. צריך להפריד בין הפן הפלילי לבין הפן הציבורי. גם חלק מהדברים שנחקרו ומיוחסים לראש הממשלה יתבררו בסופו של דבר ככאלה שלא ראויים לענישה פלילית, אין ספק שבפן הציבורי נחשפנו פה לתופעות מאוד מטרידות וחמורות, ולא רק מצד ראש הממשלה, אלה גם מצד גורמים אחרים, בייחוד בפרשות 2000 (פרשת המתנות) ו-4000 (פרשת וואלה-בזק), על הקשר שבין הון לשלטון ועיתון, במובן הרע ביותר.

"אנחנו רואים איך במקום לשרת סטנדרטים של מקצועיות עיתונאית, סיקור מהימן וכן הלאה, האינטרס הכלכלי - בין אם של בעל כלי תקשורת או בעסקים אחרים שלו - משפיע על המוצר שהציבור מקבל. אלה דברים בעייתיים ציבורית, וגם אם אין להם השלכה פלילית בסופו של דבר ומחליטים שהם לא חוצים רף פלילי, צריך לקבוע אמות מידה מאוד ברורות לגבי חוסר הלגיטימיות הציבורית של המעשים הללו.

"גם אם נגלה שהחשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו לא חוצות את הרף הפלילי - וקשה להבין שסדר כזה של חשדות בתיקים, מבחינה סטטיסטית, יסתיים בלא כלום - בהיבט הציבורי לא יכול להיות ספק שהמעשים האלה הם בעייתיים, והם לא ראויים, גם אם אחרים עשו אותם. לבוא ולהגיד 'ככה עושים כולם, וזה היה הנוהג בכלי תקשורת לאורך שנים', זה טיעון לא חזק, שלא יכול לעמוד כהגנה ציבורית.

"בשנים האחרונות, כשהאינטרס הכלכלי בתקשורת הפך להיות הרבה יותר משמעותי לנוכח המצוקה הכלכלית הגדולה שאופפת את שוק התקשורת, אובדן המודל העסקי והכניסה של גורמים עם אינטרסים שונים לשוק הזה, הזיקות בין הון לשלטון דרך עיתון וכלי תקשורת הפכו להרבה יותר מובהקות, בסדרי גודל הרבה יותר גדולים ממה שראינו פעם. פעם זו הייתה שיטת השקשוקה או 'מעריב' של דנקנר ואפילו פתיחת ישראל היום שהוא עיתון ללא מודל כלכלי שנולד כדי לעזור לאנשים מסוימים. אבל היום זה הרבה יותר גרוע. הפרשות סביב נתניהו מעידות על השחתה והליכה לעבר אובדן של העיתונות, וגם של החיים הציבוריים.

"אין שום סיבה שאם אנחנו דורשים ממפעל מזון לא לשים לנו רעל באוכל שהוא מייצר לנו, שלא נדרוש מכלי התקשורת ואנשי ציבור לא להרעיל את המוחות ואת התודעה שלנו דרך אינפורמציה כוזבת ומניפולציות שעושים לנו בלי ידיעה שלנו דרך דפי העיתון.

"התוצאה החיובית של חשיפת החשדות נגד נתניהו היא שהציבור הפך להיות הרבה פחות נאיבי לגבי מה קורה מאחורי הקלעים של התקשורת ושל הפוליטיקה. מערכות היחסים האלה של הון-שלטון-עיתון יצאו לאור, והאור הזה לא מחמיא להם במיוחד".

תוצאות הבחירות

"באופן פרדוקסלי, תוצאות הבחירות מוכיחות שוב שרוב הציבור בישראל שותף לאותם רעיונות בסוגיות רבות, ושמרחב ההסכמה גדול ממה שמוצג לנו בדרך כלל. העובדה ששתי מפלגות שיש ביניהן קרבה רעיונית - הליכוד וכחול לבן - מקבלות יותר ממחצית המנדטים, מחדדת את העובדה שהמחלוקות הפכו להיות פרסונליות ושלמרבה הצער 'המנהיג הוא המסר'. תמונת הגושים בישראל ברורה ולא השתנתה בבחירות האלה, למרות רצונם של גורמים פוליטיים שונים לחתור להכרעה. צריך לקוות שניסיונות פילוג והקצנה יתקבלו באופן שלילי על ידי הציבור, ושהוא 'יעניש' את נבחריו על התנהלות לא עניינית שנובעת משיקולים אישיים על חשבון אחריות לאומית".

סדר יום

"אני קם בשש בבוקר, יוצא עם הכלבה לטיול, קורא קצת עיתון ואז אשתי ואני מכינים לילדים כריכים ושתייה, ומעירים אותם. הבית מתארגן ליציאה ואז או שאני יוצא לבית משפט או שאני יוצא למשרד. רוב הדיונים שאני מופיע בהם היום הם או במחוזי או בעליון בירושלים, אז אם אני צריך להיות בירושלים בתשע בבוקר אני יוצא ממש מוקדם מהבית כדי להקדים את הפקקים; אבל אם לא אז לפעמים אני נשאר קצת לעבוד מהבית בבוקר, ורק בהמשך יוצא למשרד או אפילו נשאר לעבוד בשקט בבית עד שהילדים מגיעים.

"הימים שלי מאוד מגוונים וכוללים פגישות עם הרבה אנשים, בכל מיני מקומות. אני פוגש גם הרבה עיתונאים והולך להרבה מערכות תקשורת, כי חלק לא מבוטל ממה שאני עושה זה בקשות של חופש מידע וחשיפת מידע בעל ערך לציבור, שעיתונאים מפרסמים אחר כך.

"כפי שהבטחתי לעצמי לאחר האשפוז שלי בגיל 30, אני עדיין משתדל להגיע מוקדם כל יום הביתה. סביב חמש-שש אני משתדל כבר להיות בבית, ואם יש חוגים לילדים אז אני מסיע אותם לחוגים. אנחנו משתדלים לאכול ארוחת ערב ביחד ולבלות יחד עד שהילדים הולכים לישון, ואז אני חוזר לעבוד. יש ימים שאני חוזר לעבוד בעשר ומסיים ב-2 בלילה. יש לי לא מעט תקופות עמוסות".

פנאי

"בשעות הפנאי אני אוהב לעבוד בגינה, אני קורא הרבה ספרים ועיתונים, ואני גם כותב, וכמה שזה יישמע מוזר אשתי ואני רואים המון טלוויזיה. אנחנו רואים הרבה סדרות בנטפליקס ביחד, ובסופי שבוע עושים לפעמים מרתון צפייה. ראינו עכשיו את הסדרה על אלי כהן.

"אני רואה גם הרבה טלוויזיה מסחרית, מתוך נקודת בחינה ומעקב, כי אני מתעסק הרבה בנושאים של תוכן שיווקי ושל השפעות מסחריות על תקשורת, וזה מוצא ביטוי בהמשך בציוצים שלי בטוויטר, בטורים שאני כותב לעיתונות ובפעולות המשפטית שלי מול הרשות השנייה.

"אני יכול לראות את 'נינג'ה ישראל' כמשדר טלוויזיה וליהנות מהצפייה, אבל אני לא יכול להתעלם מהדברים האחרים שאני רואה במהלך השידור, למשל איפה הכניסו תוכן שיווקי. אותו דבר בחדשות או כשאני רואה תכניות אקטואליה אז אני עסוק במאחורי הקלעים של העשייה הזאת".

אם לא הייתי עורך דין

"היית עושה קולנוע וטלוויזיה. יכול להיות שהכול יתחבר בסוף - העיסוק שלי בתקשורת, במשפט ובכלכלה. אולי בסוף אארוז את כל התכנים האלה ואייצר משהו מעניין לצפייה דוקומנטרית. יש לי מחשבות על זה מדי פעם".

לא יודעים עליי

"שאני לא רציני כל כך כמו שאני נראה. הרבה פעמים מתקבעת התדמית שלי כמי שמתריע על עוולות כל הזמן, וחמור סבר, אבל מי שעובד אתי או נמצא אתי הרבה שעות מבין שאני יודע לצחוק". 

אלעד מן

אישי: אלעד מן, 43, נולד ברחובות ומתגורר בהוד השרון. נשוי לרות ברקו-מן, רכזת שכבה בתיכון ומורה לאזרחות ומדעי החברה. אב ליונתן (15), איילת (13) ואבישג (9.5)

השכלה: בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה; תואר שני במנהל עסקים במגמות של מימון ושוק ההון מאותו מוסד אקדמי; תואר ראשון בתחום מדע המדינה והיחסים הבינלאומיים; ותואר שני במשפט מסחרי במסגרת "תוכנית תל אביב-ברקלי" של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. כיום הוא תלמיד לתואר שלישי (דוקטורט) באוניברסיטת תל אביב

מקצועי: ממייסדי משרד עורכי הדין "מן-ברק עורכי דין ונוטריון", שעוסק במשפט מסחרי-בינלאומי; היועץ המשפטי הראשי של "הצלחה - התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת", שעוסקת בתחומי אכיפה אזרחית ורגולציית בנושאי כלכלה וחברה ופעילה גם בתחומי השקיפות, חופש המידע והמנהל התקין; משמש כיו"ר עמותת "העין השביעית" וממייסדיה

הישגים משפטיים: השגת הסדר פשרה בהיקף 27 מיליון שקל בתביעה ייצוגית נגד דוד כהן, בתו רונה ארליצקי (כהן) וחנה וגדעון תדמור בטענה כי מכרו את מניותיהם ואת השליטה בכהן פיתוח לקבוצת דלק, שבשליטת איש העסקים יצחק תשובה, תוך קיפוח בעלי המניות של החברה מקרב הציבור; חשיפת יומני הפגישות של שורת נבחרי ציבור, ראשי ערים ובכירים, בהם שר הכלכלה והתעשייה, ראש עיריית קריית-גת, ראש עיריית ראשון לציון ורבים נוספים; פסק דין של העליון שבו הוחלט כי חוק מיסוי דירה שלישית שקודם על ידי שר האוצר, משה כחלון, יבוטל בשל פגם שנפל בהליך חקיקתו.

עיתונות: בעבר עבד כעיתונאי ב"רשת שוקן" במגוון תפקידים ובין השאר שימש ככתב מגזין, כתב ספורט וחדשות, מבקר תרבות (קולנוע, טלוויזיה ופרסומות), בעל טור ובתפקידי מערכת נוספים. כיום כותב ומפרסם מאמרים באופן קבוע ושוטף בעיתונות הכלכלית והמשפטית

"יש לי חולשה למנגו. אני מאוד אוהב את הפרי הזה"

מה מכעיס אותך?
"חוסר הוגנות ודברים שמתעקשים לעשות אותם לא בסדר, למרות שאפשר לתקן אותם בקלות, ולא צריך להקדיש הרבה מאמץ כדי לעשות אותם כמו שצריך".

על מה אתה מתחרט?
"על הרבה דברים, גדולים וקטנים. למשל, על זה שאני לא ממשיך לכתוב באינטנסיביות לעיתונות, ועל זה שאני לא עושה סרטים".

מה עלול לשבור את רוחך?
"אני מקווה ששום דבר".

מי גיבור ילדותך?
"אבי. למדתי ממנו הרבה על יוזמה, נחישות ועל להגשים את המטרות שלי, ללכת אחרי השאיפות ולהגשימן".

מה מרגש אותך?
"הרבה דברים. יום מוצלח שהיה לילדים שלי, שיר שאני אוהב ברדיו, פרחים בגינה שלנו או ירקות שיצאו, אוכל טוב".

החולשה הכי גדולה שלך?
"אוכל טעים ומשמין. אני אוכל הכול, אבל בתקופה הזאת אני בתזונת פליאו ואני מתנזר מבצקים ופסטות, אז אני נמנע גם מהחטאים הקטנים. זה לא פשוט, אבל אני יודע שהחטאים הקטנים האלה בתזונה פוגעים בנו בטווח הרחוק".

מה מניע אותך לקום בבוקר?
"ההבנה שיש עוד הרבה דברים לעשות, והרצון להמשיך לתקן".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"כשאני בוכה באופן המאופק שלי זה מדברים שהם קטנים וטריוויאליים יחסית, בעיקר כשאני רואה כתבות בחדשות שיש להן ממד פרסונלי, על ילדים שקרה להם משהו לא טוב, סיפורים קשים של עוני, ניצול, מצוקה או אובדן בעקבות פגעי מזג אוויר. העוולות בעולם הן רבות".

מתי צחקת פעם אחרונה?
"אני צוחק כל הזמן. העולם מצחיק אז צוחקים".

בעבור מה תסכן את חייך?
"עבור משפחתי".

על מה לא תסלח?
"על התנהגות מושחתת ועל רוע לאחרים".

איזה חטא היית מבצע לו היית יודע שלעולם לא תיתפש ולא תשלם מחיר?
"אם הייתי עובר ליד עץ מנגו של מישהו אחר, כנראה שהייתי קוטף כמה מנגו שאני רוצה. יש לי חולשה למנגו. אני מאוד אוהב את הפרי הזה".

כיצד היית רוצה למות?
"מתוך הניסיון שלי אני יודע שאני מאוד רוצה לחיות, אבל אם חייבים למות אני מעדיף למות בזיקנה טובה, מוות שהוא שקט וסולידי". 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988