שופטת או שומרת הסף של הצדק החברתי?

נשיאת בית הדין לעבודה פוגעת בלגיטימציה של בית הדין

נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-לבנה / צילום: אוריה תדמור
נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-לבנה / צילום: אוריה תדמור

בתי הדין לעבודה הם "שומרי הסף מפני פגיעה בצדק החברתי" - כך התבטאה לאחרונה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-לבנה, והפכה את הפוליטיזציה של בית הדין לעבודה למושא גאווה בטקס במלאת 50 שנה להיווסדו. בעוד נדמה כי במערכת המשפט הכללית ניכרת התחלה של מגמה להימנע מפסיקה אקטיביסטית בנושאים השנויים במחלוקת פוליטית וחברתית, נראה כי בבית הדין לעבודה עושים זאת בעקביות. 

לדברי הנשיאה, שופטי בית הדין צריכים לפעול בשם השליחות של "עיקרון החמלה": "לעתים נדרש מאמץ עילאי, במסגרת גבולות החוק והמשפט, לתת ביטוי לעקרון החמלה, אבל זוהי חובתו של כל שופט". כלומר, את החוק ניתן לכופף כדי לקדם צדק לפי השקפת בית הדין. במובן הזה, הנשיאה הנוכחית ממשיכה מסורת מכובדת יותר או פחות של הנשיא לשעבר, השופט סטיב אדלר, שראה את בית הדין כ"פורום החשוב ביותר לנושאים חברתיים" במדינת ישראל, וטען כי אין לחכות לחקיקה של הכנסת כדי לטפל בסוגיות חברתיות.

בדוח שחיבר השופט אדלר, הוא אף טען כי על בית הדין לפתח מדיניות חברתית. התייחסות לכך כאקטיביזם היא שגויה לדידו, משום שהימנעות מיצירת פתרון שיקדם את זכויות העובד וכבודו, היא מדיניות בפני עצמה. אם מבינים זאת, לדבריו, ברור כי "בתי משפט צריכים לדון במדיניות בהחלטותיהם, ועורכי הדין צריכים להציג טיעונים בדגש על מדיניות".

נודה כי בתי הדין לעבודה מתמודדים עם אתגר לא פשוט. חקיקת העבודה בישראל מיושנת ונשענת על הסדרים שנהגו במשק בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הכנסת עדכנה את החוק מפעם לפעם, אבל סוגיות העולות בסכסוכי היום-יום בין עובדים למעסיקים נותרו ללא מענה. לכנסת יש אחריות למחדל, אבל מה על בית הדין לעשות כשלפתחו נזרק תפוח אדמה לוהט?

הנשיא לשעבר אדלר טען בראיון פרישה כי "אנחנו לא יכולים להגיד שהיות שיש אפשרות להחליט לכאן ולכאן, אנחנו לא מחליטים" - והוא צודק באופן חלקי. לעתים אין ברירה אלא להכריע בסכסוך שמגיע לבית הדין לעבודה. למרות זאת, מי שמכיר את פועלו של בית הדין לעבודה, יודע שהטיפול איננו מקומי או זהיר בלשון המעטה.

אי-הזהירות אף לא מולידה ודאות - להפך. בית הדין יצר כאוס בדיני העבודה בפסיקות פורצות דרך כייסוד חובת השימוע לפני פיטורים יש מאין, שלאיש אין מושג כיצד ליישמה באופן מלא וחוקי; שהרי כל מקרה נבחן לגופו ומשתנה בשצף הפסיקה. גם בתחום דיני השביתה וההגנה על התאגדות, הרחיקו בתי הדין מלשון החוק וקידמו מנגנונים חלופיים ש"תופסים צד" ומקדמים אי-ודאות - הדוגמאות לכך רבות מאוד. 

נוסף לכך שבית הדין לא נמנע מטיפול בסוגיות קשות ושנויות במחלוקת פוליטית ומספק פתרונות מקומיים וצנועים, הוא אף נוטה לנצל את ההזדמנויות לקידום חקיקה שיפוטית פורצת דרך. בכך הוא הופך את עצמו לגוף שנוי במחלוקת, אך טוען לאחר מכן כי המבקרים אותו מנסים לפגוע במערכת המשפט. בית הדין אולי מתערב בסכסוך באצטלה של גוף ניטרלי, שמבקש "להגן על הפצועים", אבל כשהוא כבר בתוך שדה המערכה, הוא מבטא את סגולותיו לזיהוי הצד הצודק, ומשיב אש נגד מי שפועל בניגוד לצדק לפי תפיסתו. כשהמשקל של החוק הופך לשולי ביחס לאידאולוגיה, וכשבית הדין מוותר על התדמית של בית משפט ניטרלי, מי שמאמין שאין לנו בית משפט אחר, צריך לדאוג.

מסתבר כי יש מעטים שמבינים זאת, ולפחות אחד חשוב - שר המשפטים אמיר אוחנה. בדבריו באותו מעמד, אמר אוחנה כי "לעתים מתעוררת תחושה, שלא תמיד היא מופרכת לחלוטין, כי משפט העבודה מעניק תשומת-לב רבה מדי לאינטרס של העובדים וארגוניהם, ופחות לתוצאות המורכבות הנובעות מכך - תוצאות אשר יוצרות לעתים מדיניות המקשה על הנבחרים לפעול למען הציבור, וגם למען העובדים שאינם חלק מקבוצות האינטרס החזקות".

נקווה שתשומת-הלב של שר המשפטים בממשלה הבאה תתורגם לפעולה באופן שישקם את האמון בבית הדין לעבודה ואת יחסי העבודה בישראל. 

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד תנועת תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988