הכתבה שגם איל שני חייב לקרוא: לצרכנים אין מושג מה עומד מאחורי העגבניה שמגיעה לסופר שלהם מדרום איטליה

מסע העבדות, הניצול והייסורים שמעבירה המאפיה האיטלקית עשרות אלפי מהגרים, יעביר אפילו לאייל שני את התיאבון לעגבניות • גיליון שכולו קנאה  

מהגרים מפגינים נגד תנאי ההעסקה הקשים בדרום איטליה/  צילום: GettyImages ישראל
מהגרים מפגינים נגד תנאי ההעסקה הקשים בדרום איטליה/ צילום: GettyImages ישראל

למה אתם מוכרחים לקרוא את הכתבה

1. כי המילה "מאפיה" מייצרת האדרה מעט שטחית של העניין. הסיפור הזה מביא את הצד הלא הוליוודי של הפשע המאורגן. הכי רחוק מדון קורליאונה וטוני סופרנו שתצליחו למצוא.
2. כי לכל המוצרים שמגיעים אלינו הביתה יש צדדים שאיננו מודעים אליהם. הצד הזה של העגבנייה הוא צד שבמטבח אנחנו לא חושבים עליו.
3. כי הסיפור של ניצול אוכלוסיות חלשות על־ידי ארגונים ותאגידים הוא מסוג הסיפורים על כלכלה ועסקים שמעטים האנשים שמתעניינים בהם. ודווקא בגלל זה - חשוב מאוד לקרוא אותם.

***

זה קרה ב-6 באוגוסט בשנה שעברה. 14 מהגרים שעבדו בחקלאות בפוג'ה, הנמצאת בעקב של המגף האיטלקי, חזרו הביתה ממשמרת של 12 שעות בקטיף עגבניות בחום של 40 מעלות. למיניבוס שהסיע אותם הייתה לוחית רישוי בולגרית, ולנהג לא היו רישיון או ביטוח. המושבים בפנים היו לוחות עץ, והיה כל-כך צפוף, שהנוסעים לא יכלו לראות כלום ממה שקורה בחוץ. גם לא את הסוף: המיניבוס, שנסע במהירות, התנגש חזיתית במשאית עמוסת עגבניות.

אחרי התאונה היה אפשר להבחין דרך החלונות המנופצים בגפיים קטועות. החלק הקדמי של המיניבוס היה מעוך לגמרי, והגג קרוע לרווחה. שקי ציוד אישי וביגוד היו מפוזרים על האספלט, לצד שלוליות דם גדולות. 12 מ-14 הנוסעים נהרגו. רק יומיים לפני כן, גם כן בפוג'ה, ארבעה מהגרים נספו בתאונה דומה: 16 הרוגים בשתי יממות.

בדרום האיטלקי, חיי המהגרים כה זולים, עד שארגונים לא-ממשלתיים רבים מתארים את מצבם כגרסה מודרנית של עבדות. הם מתגוררים במבנים הרוסים או בעיירות אוהלים. לחלקם יש אישורי תושב, אך לרבים אין כאלו; לחלקם יש חוזי עבודה, אך לא פעם מתגלה שהם מזויפים. העובדים הללו, שמשוועים להכנסה, יקבלו כל תפקיד בשדה גם תמורת שכר הנמוך בהרבה מזה של פועלים מאוגדים, ושעות עבודה ארוכות בהרבה. התוצרת שהם קוטפים מגיעה אל מדפי מרכולים באיטליה ובעולם, ונקנית על-ידי צרכנים שאין להם מושג באיזה סבל אנושי היא כרוכה.

מהגר באתר חקלאי באיטליה/  צילום: Sean Smith
 מהגר באתר חקלאי באיטליה/ צילום: Sean Smith

חלק מהפועלים הם ממזרח אירופה, אך רוב קוטפי היבולים בשדות איטליה מגיעים מאפריקה - בעיקר מגמביה, גאנה, ניגריה, סודאן וסומליה, נכון לעכשיו. מספר המהגרים עלה בטור הנדסי בשנים האחרונות: 181,436 מהגרים שהגיעו בסירות לאיטליה נמנו ב-2016, וזה היה השיא.

מרכזי הקליטה הגדולים ביותר של המהגרים הללו מצויים כמעט כולם בדרום - בסיציליה וקלבריה - היכן שלארגוני המאפיה יש שליטה גדולה יותר, והחקלאות מספקת ביקוש תמידי לפועלים. מטבע הדברים, את ההיצע מארגן הפשע המאורגן.

"יש שלושה גורמים שאיתם משגשגת העבדות המודרנית", אומר יעקוב סוביק מהארגון הבריטי Anti - Slavery International: "פגיעות, אפליה והעדר של שלטון חוק". בחקלאות האיטלקית כל השלושה נוכחים.

50 אלף עובדי כפייה, לפחות

הפועלים המהגרים פגיעים וחשופים לניצול לרעה. אייבן סגנט, פעיל קמרוני נגד עבדות שבעבר קטף עגבניות במחוז פוליה, מסביר שהפגיעה היא מנטלית ולא רק פיזית. "כשהופכים אותך לעבד", הוא אומר, "זה דבר כל-כך חזק, שהראש שלך מתחיל לחשוב אחרת. זו לא העבדות של לפני מאות שנים כששללו לך את החירות. העבדות במאה ה-21 לא זקוקה לשלשלאות, כי המעבידים מנצלים את התחושה המתמשכת של הפחד שרוב האנשים הפגיעים, כמו מהגרים, מרגישים".

האפליה והאלימות נגד הפועלים האפריקאים הופכות לקשות יותר באיטליה בכל יום שחולף. ב-2018 נרשמו במדינה 126 התקפות גזעניות על מהגרים. הבעיה כה חמורה, שסוכנות הביון האיטלקית הזהירה מוקדם יותר השנה מעליית ארגוני ימין קיצוני ומפני "סכנה אמיתית של עלייה במקרי חוסר סובלנות כלפי זרים". אבל העדר שלטון החוק - התנאי השלישי של סוביק לעבדות מודרנית - הוא השכיח ביותר בחקלאות האיטלקית. פועלים ללא מסמכים אינם חוקיים, ולכן הם לא יכולים לצפות לשום הגנה. "אתה יודע שמה שאתה סובל לא צודק", אומר סגנט, "אבל אתה לא יכול לצאת נגד זה כי ידווחו שאתה מהגר לא חוקי".

בדרום האיטלקי, היכן שהמאפיה מנהלת מערכת מקבילה לחוק המקומי עם אכיפה אלימה משלה, לחוק אין הרבה חשיבות. מפקחים על מקומות עבודה הם "מעטים מאוד ומושחתים מאוד", אומר רוקו בורגזה, מזכיר איגוד FLAI-CGIL שמייצג עובדים חקלאיים, בג'ויה טאורו, קלבריה.

על-פי מדד העבדות העולמי של GSI, ארגון שמספק דירוג לפי מדינות של מספר האנשים שחיים בתנאי עבדות, היו ב-2018 כ-50 אלף עובדי כפייה חקלאים. הסקירה הרשמית של האו"ם על עבדות מהסתיו האחרון דיברה על 400 אלף פועלים חקלאים באיטליה שנמצאים בסכנת ניצול, ועל כמעט 100 אלף פועלים שחיים בתת-תנאים אנושיים.

"יש צורה של ניצול שבכמה מובנים עולה על מה שקרה בהיסטוריה, כאשר בעלי העבדים דאגו לפחות לבריאות העבדים שלהם, כי הם היו רכושם והם נזקקו להם", אומר אבובאקר סומהורו, איטלקי מחוף השנהב ופעיל באיגודים מקצועיים. "היום אין לעבדים אפילו את זה".

במקום להכחיש את המצב, שר הפנים האיטלקי עד לאחרונה, מתאו סלביני, נהג לחזור ולומר שהמהגרים הם "העבדים החדשים". ההשקפה הזו היא אסטרטגית: הדגשת גורלם המר היא ניסיון מחושב להרתיע מהגרים נוספים מכניסה לאיטליה. היא משרתת את המטרה הפוליטית של "גטואיזציה" מוחלטת שלהם במדינה, וגם מתיישבת עם הנרטיב של הימין הקיצוני שהם אינם יכולים להשתלב בחברה האיטלקית. מבחינת סלביני וחבריו, הקורבנות אינם האנשים ששועבדו, אלא העם האיטלקי; הפושעים אינם המאפיונרים שמנצלים את הפועלים הזרים, אלא המהגרים.

ישנם אנשים שמרוויחים כסף על גבם של העקורים האומללים. המגזר החקלאי האיטלקי פורח, ומוצרי מזון מהווים 8.7% מהתמ"ג האיטלקי הקפוא. תעשיית העגבניות לבדה שווה 2.8 מיליארד אירו בשנה. ההגירה ההמונית היא כאוטית ובלתי נשלטת, אך ניצול הפועלים המהגרים הוא שיטתי. "הכלכלה העבריינית מאורגנת הרבה יותר טוב מהכלכלה הרגילה", אומר ליאונרדו פלמיסאנו, סוציולוג שחוקר את העבדות החקלאית ואת הפשע המאורגן.

בעלי מרכולים והספקים שלהם מדברים על שימוש בתעודות ובאישורים שמיועדים להבטיח לצרכנים שהסחורות שהם קונים מיוצרות תחת נוהלי עבודה חוקיים. אבל עלי התאנה הללו הם בלתי אמינים, והם הופכים את הצרכן למשתף פעולה עם הניצול ללא ידיעתו.

700 אנשים ב־54 אוהלים

רוסארנו שבקלבריה, על בוהן המגף האיטלקי, היא עיירה מכוערת שמלאה בשלדי בניינים לא גמורים ובכמויות אינסופיות של אשפה. היא ידועה לשמצה כמעוז של ה"נדראנגטה", המאפיה של קלבריה, שמקורות ההכנסה העיקריים שלה הם הברחת סמים, חסות בתשלום, בנייה וחקלאות. שום דבר לא מתרחש כאן ללא הסכמתה.

אלפי פועלים מגיעים לכאן בכל חורף לקטיף התפוזים, ונשארים ללון בעיר-חושות שנמצאת במרחק 5 ק"מ ממערב לעיר. בסמוך נראים העגורנים האדומים-לבנים של נמל ג'ויה טאורו, שער הכניסה לחלק גדול מהקוקאין שנמכר באירופה. כשמתקרבים, רואים עשרות פועלים שחורים רוכבים על אופניים ישנים, עם שקיות ניילון תלויות על הכידון. כל הצמחייה במרחק קילומטרים כבר חוסלה על-ידי הפועלים, שהפיקו ממנה ענפים ועלים להקמת החושות שלהם.

בסן פרדיננדו קיימות שלוש עיירות פחונים. בטסטה דל'אקווה ישנם 20 קרוואנים דולפים. הקירות הלבנים הפכו לשחורים מעובש. מקררים ישנים הוכנסו לרשתות תרנגולים לשעבר, וצלחות טלוויזיה קשורות לענפים ארוכים. יש אפילו שדה תירס קטן. חיים כאן 700 אנשים ב-54 אוהלים כחולים - יותר מתריסר באוהל. הכול באדיבות משרד הפנים, שהקים את האוהלים באוגוסט 2017. כלבים, חתולים ומכרסמים נוברים בערימות אשפה. ניידות משטרה מפטרלות בחוץ ביום ובלילה. אבל המחנה הזה שוקק חיים, למרבה ההפתעה. יש מוזיקה וצחוקים. ההרגשה היא שאפשר למצוא כאן הכול: יש בר, סלון תסרוקות, איטליז, תיקון אופניים, מסגד וכנסייה. יש אפילו קבוצת כדורגל, שנקראת קי בוסקו ("הנה העץ").

אזור זה של קלבריה ידוע בפרדסים שלו, ובסוף הסתיו, כאשר הפרי הופך מירוק לכתום, צעירים מגיעים בהמוניהם, קונים ממישהו מזרן מעופש ב-5 אירו, ושוכרים שטח לינה בפחון או בצריף שעליו הם מניחים את המזרן, תמורת כ-30 אירו לחודש. הפועלים שעובדים כאן מגיעים בעיקר מניגריה, גמביה, גאנה, סודאן, סומליה ובורקינה פאסו. כ-5% מהם הן נשים. יש ברז אחד, אך המים לא ראויים לשתייה. השירותים הם שני חורים באדמה.

בארגון הצדקה MEDU שמציע טיפול רפואי בעיירת הפחונים הזו, אומרים ש-21% מהמטופלים לוקים במחלות דרכי עיכול, 17% במחלות דרכי נשימה ו-22% בכאבי עצמות ופרקים. לרבים יש בעיות נפשיות, והזוועות שהם עברו בנסיעתם לאירופה הותירו אותם עם תסמיני פוסט-טראומה. תוחלת החיים במקומות כאלו נמוכה מאוד.

בדרום איטליה יש עשרות שכונות פחונים כמו סן פרדיננדו, שגדלות ומתכווצות לפי העונה החקלאית. במקרים רבים, הפועלים מוסעים מעיירה נידחת אחת לשנייה על-ידי מאפיונרים. אחרי חורף של קטיף תפוזים וקיווי בקלבריה, באביב הם עוברים צפונה לקמפניה לקטיף של תותים, מלונים ובצלצלים. בקיץ הם עוברים לפוליה, בעקב של איטליה, לקטיף עגבניות ופלפלים, לפני שהם ממשיכים לוונטו או לפיימונט שבצפון, לבציר ענבים בתחילת הסתיו.

המהגרים מגיעים לאיטליה עם חובות בלבד, אחרי שלקחו הלוואות מבני משפחה במדינת המוצא כדי לממן את המסע לאירופה. הם לא מכירים איש כשהם מגיעים ליעדם, ואין להם למי לפנות במקרה של בעיה. מעטים מגלים לקרובים שנשארו מאחור את המצב הנואש שאליו הם נקלעו. במחסן נטוש, לא הרחק מעיירת הפחונים בורגו מזנונה בפוליה, פועל מהגר בשם נג'ובו אמר לנו: "רוב האפריקאים שחיים כאן, חיים בזיוף. הם מחפשים תמונות יפות ומעלים לאינסטגרם. אף אחד לא יצלם תמונה מכאן וישלח הביתה". הוא מחווה בידו על מעונו המאולתר, עם חדר שרצפתו עשויה מרצועות שקי ניילון וזכוכית שבורה.

כפות ידיים פצועות של עובד בחקלאות בדרום איטליה/  צילום: Sean Smith
 כפות ידיים פצועות של עובד בחקלאות בדרום איטליה/ צילום: Sean Smith

המהגרים הללו נואשים להשיג רישיונות תושב. חוק בוסי-פיני מ-2002 (על שם שני מנהיגי המפלגות שניסחו אותו), מבטיח היתר תושב רק לאלו שיש להם חוזי עבודה, מה שאומר שהמהגרים מוכנים להיות מנוצלים, ובלבד שיהיה להם חוזה כזה. השכר, הנמוך ממילא, נמוך עוד יותר ל"לא חוקיים". רבים מהפועלים ששוחחנו איתם אומרים שהמאפיונרים מחזיקים את המסמכים המזהים שלהם ואת כספם. גם אם הם חופשיים לעזוב בתיאוריה, הנסיבות מאלצות אותם להישאר. "אם אתה עובד שבוע או שבועיים ולא שילמו לך, והם מחזיקים את המסמכים שלך, כמובן שאתה לא עוזב", אומר סגנט.

מהגרים רבים קיבלו מכות מהבוסים שלהם, שלעיתים יש להם גם דרישות מיניות. אלימות, בייחוד כלפי נשים, היא תופעה שכיחה. ב-2015 נהרג עובד בעיירת פחונים בראגוזה, סיציליה, ואשתו נאנסה. ב-2011 נחשף שעשרות נשים רומניות הוכרחו לעבוד בזנות.

מהגרים רווחיים יותר מסמים

במחנה עצמו יש חנויות שמוכרות הכול: מטעני אייפון, צמידים, כרטיסי סים, לחם, חטיפים, משאבות גלגלי אופניים ונעליים. רוכלים צולים רצועות בשר בציפוי מרינדה סמיכה ומשדלים את העוברים ושבים לקנות. קבוצת גברים צופה בריכוז במשחק דמקה. מסעדות בצריפונים מפרסמות את התפריט שלהן: "הטעם הכי טוב של גמביה". יש מועדון עם ספות דהויות וביט אפריקאי שמרעים ממערכת סטריאו. מסעדה אחרת היא גם בורדל. אבל אין מים זורמים או אמצעי תברואה רגילים. "אם מישהו היה אומר לי שכך נראית אירופה כשעוד הייתי באפריקה, הייתי אומר לו שהוא שקרן", אומר נג'ובו. "בחיים לא הייתי מאמין לו".

הגברים והנשים שחיים בעיירות הפחונים והאוהלים מנוצלים מרגע שהם דורכים על אדמת איטליה. הסוציולוג פלמיסאנו אומר כי "המאפיה בדרום שולטת בקבלת המהגרים. במרכזי דורשי המקלט עברו מאות אלפי מהגרים, והמאפיה היא במקרים רבים חלק מהניהול שלהם".

המדינה משלמת 35 אירו ליום עבור מהגר (ו-45 אירו לילדים) למרכזי הקליטה שמשכנים אותם. בהגירה ההמונית של השנים האחרונות, הממשלה הוציאה למכרזים את הדיור וההזנה של המהגרים, במה שהפך לתעשייה של מיליארד אירו. מרכזי הקליטה הגדולים ביותר נקראים Caras, וכל אחד מהם מקבל חוזה של מיליוני אירו לאספקת מזון ושירותים נוספים.

ב-2017 נבדק המצב במרכז הקליטה קארה סנטה-אנה. הממצאים העלו שבמשך עשר שנים, חמולת המאפיה ארנה ביצעה מעילה בשליש מהמימון הממשלתי בסך 100 מיליון אירו. למהגרים הוגשו מנות זעירות של מזון שתוקפו פג. מספר התושבים הוכפל פי כמה בהגזמה כדי לקבל יותר מימון. מרכז הקליטה הזה הפך, במילים של השופט החוקר, ל"קופה של המאפיה". הניהול של סנטה-אנה הועבר בינתיים לידי הצלב האדום.

דברים דומים מתרחשים בכל רחבי המדינה. המאפיונר מרומא סלבטורה בוצי, שהקונסורציום שלו זכה פעם אחר פעם במכרזים לניהול דיור למהגרים, נשמע בהאזנה משטרתית כשהוא מתרברב: "יש לך מושג כמה אני מרוויח מהמהגרים? יותר מאשר מהסמים". הקבוצה שלו נהנתה מהכנסה שנתית של 55 מיליון דולר.

האווירה הפוליטית פנתה נגד מהגרים עוד לפני שמתאו סלביני התמנה לשר הפנים ביוני 2018. ב-2017, 58% מהבקשות למקלט מדיני נדחו. גם תהליך הגשת הבקשות בוטל. ה"דינייגאטי" - אלו שסורבו - העדיפו להיעלם אל עיירות הפחונים החקלאיות הסמוכות כדי שלא להיות מגורשים. שם, המהגרים המשיכו להיות מנוצלים למטרת רווח, דרך מערכת שנקראת קפוראלטו - זהו נוהג שבו הגיוס והתשלום לעובד יום עובר בקבלנות משנה לראש כנופיה, קפוראלה.

העיסוק בקפוראלטו אינו חוקי משנת 2016, אז עבר חוק שאסר על תיווך לניצול כוח עבודה חקלאי פגיע, אך הוא עדיין נפוץ מאוד. בארבע לפנות בוקר רואים מאות פועלים רוכבים על אופניים על הכבישים הראשיים בלי אורות, כדי להגיע לנקודות האיסוף וההסעה לשדות. שם, בצמתים ומפרצי חניה, הפועלים השחורים ממתינים לקפוראלה ולמיניבוס שלו. איש אינו יודע אם תהיה לו עבודה. הדבר הוודאי היחיד הוא שכל מי שדרש או הטיף לשכר הוגן או לתנאים טובים יותר, יישלח אוטומטית הביתה.

הפועלים חייבים לשלם כ-3 אירו עבור הנסיעה לשדה וממנו. כלי הרכב נושאים בדרך כלל מספר כפול ממספר הנוסעים המותר על-פי החוק. השדות רחוקים כל-כך, שהעובדים חייבים לקנות כריכים ומים ב-4-3 אירו. טעינת טלפון עולה 50 סנט, ומי שחולה או נפגע משלם 20 אירו כדי להילקח לבית חולים.

אף על פי שעבודה לפי מכסות בחקלאות אינה חוקית, כך מקבלים הפועלים את שכרם: התעריף המקובל הוא 3.5 אירו למילוי תיבה ב-300 ק"ג עגבניות, או 5.5 אירו אם מדובר על עגבניות שרי. על תיבה ענקית של מנדרינות התשלום הוא אירו אחד, ועל תפוזים 50 סנט. השכר תמורת 100 ק"ג ענבים הוא 13 אירו. גם אם עובדים במהירות שיא, קשה להרוויח הרבה יותר מ-30 אירו ביום - וזה לפני כל העלויות.

החוזים הם חסרי ערך: איגודים מקומיים מנסים להתערב, ובודקים בצורה מקוונת אם תשלומי הביטוח הלאומי הנכונים מועברים לטובת הפועלים. נדיר שזה קורה. נציג האיגוד רוקו בורגזה מטלטל את ראשו בעצב. "איבדנו את האנושיות שלנו", הוא אומר.

מהגר חסר ישע זול יותר

העבודה בשדות בשעות הבוקר המוקדמות חסרת רחמים. בדצמבר 2018 הצטרפנו לחמישה אפריקאים שקטפו ברוקולי. הם לבשו כפפות לא מתאימות ונעלי עבודה קרועות. הבגדים היו שחוקים ומצופים בוץ יבש. כל אחד קיבל סכין קטנה. טרקטור ג'ון דיר התקדם לאיטו, וחמשת הפועלים התכופפו, כרתו את השורש העבה וזרקו את ראשי הברוקולי לאגן מאחורי הטרקטור. הראשים מכוסים בחורף בטיפות שקפאו, והסכינים נשברו במקרים רבים. בסוף היום, להבי סכינים שבורים נחו בערימה קטנה על הטרקטור. היה כל-כך קר, שאפשר היה לראות אדים עולים מגבם הכפוף של הפועלים.

במשך שבע שעות, חמשת הפועלים מילאו 110 תיבות של ברוקולי. כל אחד מהם הרוויח כ-30 אירו, אבל איש לא ידע מתי הם יקבלו את כספם. אחרי המשמרת, הם הוסעו חזרה לבית חווה נטוש. 11 בני אדם התגוררו בחורבה בת שני חדרי השינה. לא היו חלונות, מים זורמים או חשמל. כל אחד מהדיירים שילם שכירות של 20 אירו לחודש. החימום היחיד היה הבערת שיירי עץ. רבים לא שורדים את התנאים הללו. בקיץ 2015 מתו 15 פועלים בשדות של אנדריה שבמחוז אפוליה.

ב-2 באוקטובר לפני שנה נעצר ראש עיר בקלבריה, מימו לוקאנו. הוא הואשם בסיוע להגירה לא חוקית ובעבירות של חוזים ציבוריים. במשך שנים, לוקאנו היה ראש עירית ריאצי, עיירה על גבעה במרחק 20 ק"מ מרוסארנו. ריאצי ידועה בכל איטליה כאחד המקומות הבודדים שמנסים לשלב את המהגרים בצורה מהפכנית. העיירה, שסובלת ממיעוט תושבים, קידמה בברכה מהגרים ופתחה עבורם בתי ספר ועסקים. מעצרו של לוקאנו ייצג רדיפה של כל מי שהציע חלופה לדחיקה המאורגנת של הפועלים המהגרים לשוליים.

כששוטטנו ברחובות ריאצי לפני שנה, היה קשה לתאר ניגוד חד יותר בין העיירה לפחונים החקלאיים. זאטוטים שחורים שרו מהמרפסות באנגלית. אישה ברעלה צחקה עם איטלקי מבוגר בפינת רחוב. כלובי המחזור היו מלבני עץ נקיים. המקום נראה כמו כפר איטלקי מהתקופה הטרום-תעשייתית עם נופך בינלאומי: היו סדנאות קטנות - כמו קרמיקה ותפירה - אך האמנים היו אפגנים מקאבול ומהראט. היה גם שפע של סיסמאות פוליטיות. הכותרת "אנחנו מרימים יד נגד הנדרנגטה נצבעה על קיר, וסביבה טביעות כפות ידיים של ילדים.

תנאי מגורים של מהגר באיטליה/  צילום:רויטרס ALESSANDRO-BIANCHI
 תנאי מגורים של מהגר באיטליה/ צילום:רויטרס ALESSANDRO-BIANCHI

הסיפור הזה התחיל ב-1998, כש-175 כורדים, בהם 72 ילדים, הגיעו לחוף הים הסמוך לריאצי. מימו לוקאנו, אז מורה בן 40, החליט שצריך לעשות הכול כדי לקדם בברכה את הפליטים. הוא זכה לכינוי "מימו הכורדי" כשהוא ניסה לאתר מגורים ועבודה עבורם. ריאצי הייתה אז עיירה ריקה ומתפוררת, שרוב תושביה עברו לערים בצפון בחיפוש אחרי עבודה, והחנויות המקומיות התחסלו על-ידי הקניונים ורשתות השיווק שהוקמו בסביבה.

החזון של לוקאנו היה לעזור למהגרים, ויותר מזה, להחזיר באמצעותם את העיירה לחיים. הוא השתמש במימון הממשלתי של 35 אירו ליום למהגר כדי להעסיק 70 "מתווכי תרבות" (מורים, מרפאים, יועצי קריירה) שעזרו לפליטים להפוך לחלק מהרקמה החברתית. כספים שימשו גם לשיקום מבנים נטושים, ליצירת בקתות ולתשלום משכורות קטנות למהגרים, והרחובות המרוצפים של העיירה חזרו לחיים. בעשרים השנים האחרונות ריאצי קלטה 6,000 מהגרים מ-20 מדינות. "ריאצי היא עיר שמקדמת בברכה", נכתב בשלט הכניסה לעיירה.

לוקאנו הפך לדמות לאומית. RAI, שירות השידור הממלכתי, החל להפיק סדרת תעודה על העיירה וראש העיר שלה. לוקאנו צוין במגזין פורצ'ן כאחד מ-50 המנהיגים המשפיעים בעולם. אבל הדיבורים הישירים שלו והפרסום יצרו לו כמה אויבים רבי כוח. הכספים מהממשלה המרכזית ברומא החלו להתעכב, ולכן יצר לוקאנו מטבע מקומי - על השטרות התנוססו פניהם של מהטמה גנדי, צ'ה גווארה והפעיל נגד המאפיה פפינו אימסטאטו. תוכנית התעודה של RAI נחסמה בהוראת ממשלת הימין הקיצוני החדשה.

בקיץ שעבר, לוקאנו שבת רעב כשנודע לו שמשרד הפנים השעה תשלומים על דיור למהגרים למחצית השנייה של השנה ויצר בכך גירעון של 650 אלף אירו בתקציב העיירה. מאז מעצרו, נאסרה עליו הכניסה לעיירה שלו. משפטו החל אחרי שסלביני החליף אותו בראש עיר מטעמו במאי האחרון.

התיעוב של הממשלה, שנפלה בינתיים, למודל של ריאצי משקף התכנסות של אינטרסים, אידיאולוגיים וכלכליים. בסיס הבוחרים של סלביני לא רוצה לראות הגירה בכלל, שלא לדבר על שילוב שלה ברקמת החברה. במונחים של כלכלה מקומית, ככל שהמהגרים הם חסרי ישע וחסרי קורת גג, כך זול יותר להעסיק אותם.

תפוזים על הנייר, ולא על העץ

משקיפים רבים סבורים שהמתכונת המודרנית הזו של עבדות אינה סטייה של הקפיטליזם במאה ה-21, אלא התוצאה ההגיונית של העמדת רווח לפני כל שיקול אחר. אם זהות הקורבנות ברורה, גם זהות הנהנים מכך ידועה: תעשיית המזון, המרכולים - ואנחנו, הצרכנים.

גם הקמת מערכת של מסמכי אישור למרכולים איטלקים ובינלאומיים, שלפיהם המוצרים שלהם אינם פרי עבדות, לא הצליחה לעקור את התופעה מהשורש. להיפך, עשרות שנים הפשע המאורגן והמרכולים בהנחה הורידו את מחירי מוצרי הגלם, הפחיתו את התשלומים לאורך שרשרת אספקת המזון ויצרו את השיטה שמענישה את החלשים ביותר.

הורדת מחירי תוצרת חקלאית בדרום העמוק האיטלקי החלה לפני 40 שנה, בינואר 1979, כאשר שני נהגי משאיות נסעו דרומה מוורונה כדי לקנות תפוזים. הם הגיעו לריציקוני, סמוך לרוסארנו, ואז נחסמו ונורו למוות. הטעות שלהם הייתה שהם רכשו את התפוזים במחיר הוגן. המאפיה של קלבריה תכננה להיות הרוכשת הבלעדית של תפוזים, והיה צריך לחסל כל תחרות. המאפיה לא הסתפקה רק בלהיות הרוכשת הבלעדית של תפוזי קלבריה. היא רצתה להפוך ל"גיבורה הבלעדית" של כל השרשרת המסחרית, כלומר לחייב את החקלאים לעבור דרכה בכל שלב של ההפקה - בקטיף היבול, בחברות שמשווקות את התוצרת, ובמשאיות שמפיצות את הסחורה.

לאורך שנות ה-80, תפוזים הפכו לרווחיים יותר ויותר. עם הגעת הסובסידיות של המדיניות החקלאית המשותפת של האיחוד האירופי, הנדרנגטה ראתה עוד מקור לרווחים. היא לקחה את הבעלות הנומינלית על מה שנקרא "ארגוני יצרנים" ושלחה למוסדות האיחוד האירופי חשבוניות על סך מיליארדי לירטות עבור "תפוזי נייר" - כלומר, כאלו שהיו קיימים רק במסמכים. המשמעות היא שהחקלאים בקלבריה היו חשופים מאוד לתחרות בינלאומית. כאשר המאפיה עיגלה פינות, כלומר חיפשה את התשואות המרביות, המשימות שהסובסידיות האירופיות היו אמורות לממן - כמו שיפור של התנובה או מחקר מדעי ותשתיות - פשוט לא בוצעו.

בשנות ה-80 וה-90 המאפיה האיטלקית קנתה אדמות - היא הייתה עשירה במזומנים מהברחת סמים וממעילה בכספים ציבוריים למיזמי בנייה, ורכישת אדמות הייתה דרך נוחה להלבנת הכספים.

קניית האדמות החקלאיות קיבלה תנופה נוספת במאה הנוכחית, כאשר האיחוד האירופי שינה ב-2008 את שיטת הסבסוד שלו: כעת היה סכום קבוע של 1,500 אירו להקטר (עשרה דונם), בלי קשר ליבול. זה היה תמריץ נוסף לקניית אדמות, והתוצאה הייתה שרבים מהפרדסים של קלבריה נשלטו על-ידי כמה מהמשפחות החזקות ביותר בעולם התחתון האיטלקי: החמולות של פסקה, פירומאלי ומנקוזו.

"משקיפי האגרו-מאפיה", ארגון שחוקר את חדירת הפשע המאורגן לשרשרת המזון, העריך ששווי העסקים שהיו קשורים במזון לפשע המאורגן עלה ב-12.4% בשנה האחרונה, ל-24.5 מיליארד אירו. הארגון מעריך שהחקלאות מהווה 15% מסך ההכנסות של המאפיה. בין 1 בינואר 2017 ל-30 ביוני 2018, המשטרה החרימה 800 טונה רכז עגבניות שסווגו כתוצר של פעילות פלילית.

ומה קורה לחקלאים אמיצים שמנסים להימנע משליטת המאפיה? התאחדות GOEL כוללת 27 משקים בקלבריה, ועסקים וקואופרטיבים רבים שמסרבים לכל קשר עם נדרנגטה. נשיא ההתאחדות, וינצ'נזו לינרלו, אומר כי הוא מנסה לשכנע איכרים שהם יכולים להרוויח יותר ממאבק במאפיה. "אנחנו משלמים לחקלאים שלנו 40 סנט לק"ג תפוזים, וזה כמעט פי שישה ממה שהאחרים מקבלים", הוא אומר. אבל התוצאה של ההתנגדות הזו לפשע היא שהאיכרים של ההתאחדות חשופים בקביעות לוונדליזם ולהצתות. "יש כל הזמן גניבות, פיצוצים ונזק", אומר לינרלו. "הם לעולם לא פוגעים באנשים, רק בחפצים, אבל הם מביאים אותך לתשישות מוחלטת".

שרשרת אספקה ארוכה ומושחתת

הפעיל החברתי פביו צ'יקונטה והעיתונאי סטפנו ליברטי מנהלים זה עשור קמפיין למען תעשיית מזון הוגנת יותר. לאחרונה הם פרסמו ספר, "העגלה הגדולה: מי מחליט מה שאנחנו אוכלים?". המרכולים, הם כתבו, יצרו מלחמה בין העניים. מצד אחד האיכרים, שמתאמצים לשרוד, ומהצד השני הצרכנים, שרוצים לשלם פחות ופחות.

התוצאה היא שעגבניות, תפוזים וגידולים חקלאיים נוספים נמכרים ללא קשר לעלות הגידול שלהם, אלא אך ורק על-פי המחיר שהמרכולים הסופר-חזקים מוכנים לשלם. המחירים שמשולמים לחברות עיבוד עגבניות, שהופכות את הפרי לרכז עגבניות, שימורי עגבניות, רטבים וקטשופ, נלחצים כלפי מטה בקביעות. החברות הללו, מצידן, מורידות את המחירים שהן משלמות לאיכרים-חקלאים כדי לשמור על שולי הרווח שלהן. קמפיין של "מחיר הוגן" שהושק בדצמבר על-ידי ארגון צדקה סביבתי ורשת המרכולים האתית NaturaSì, תיאר איך המחירים צנחו: החקלאים מקבלים כעת 7.5 סנט אירופי לקילו עגבניות. המחיר לקילו תפוזים נע סביב 7 סנט.

קטיף עגבניות בדרום איטליה/  צילום:רויטרס Tony-Gentile
 קטיף עגבניות בדרום איטליה/ צילום:רויטרס Tony-Gentile

לכן, לא מפתיע שהחקלאים משתמשים במתווכים מהמאפיה כדי לקבל את כוח העבודה הזול והחלש ביותר, ולא שואלים שאלות על תנאי החיים וההעסקה של העובדים. "האיכרים מפצים את עצמם על שחיקת הרווחים באמצעות המתווכים מהמאפיה. כולם עושים כסף על חשבון אלו שתחתיהם, מלבד האחרונים בשרשרת, הפועלים", כתבו סגנט ופלמיסאנו בספרם "גטו איטליה".

לחצי המחירים חזקים אפילו עוד יותר בעגבניות, מפני שהן משמשות במקרים רבים את המרכולים כמוצר שמוגדר כ"לוס לידר" - מוכרים אותן בהפסד כדי שהצרכן יקנה מוצרים נוספים שיפצו על ההפסד מהן.

הלחץ כלפי מטה על המחירים הוא רק חלק מהסיפור של שרשרת האספקה, מפני שברור גם שמישהו גורף רווחי עתק. אף שהאיכרים קיבלו 7.5 סנט לקילו עגבניות בשנה שעברה, הצרכנים שילמו בערך 2 אירו לקילו - 2,567% יותר.

בהתחשב בכך שהמרכולים מקבלים את התפוזים והעגבניות שלהם מאזורי פשע בדרום איטליה, אפשר היה לצפות שהם יקפידו יותר בבחירת הספקים שלהם. אבל אין להם את הכלים, או את הנכונות, לברר מהיכן מגיעים המוצרים. גם בבריטניה וגם באיטליה המרכולים מגינים על עצמם על-ידי השימוש הכללי ב"גופי הסמכה" - חברות שמקבלות תשלום מהספקים של המרכולים תמורת "תעודות כשרות אתית" של עסקיהם. אבל התעודות הללו הן חותמת גומי במקרה הטוב, ונדיר שאותן חברות בדיקה משגרות מפקחים לשדות.

אבל אפילו כמה מהקולות החזקים ביותר בתעשיית המזון מסופקים בכך שתהליך אישור מקור התוצרת יעיל כהגנה מפני מתווכי המאפיה בשדות. "לא הייתי נשבע על זה", אומר לנו פרנצ'סקו מוטי, מנכ"ל אחת החברות הוותיקות והגדולות ביותר לעיבוד עגבניות. מריו גסברינו, מנכ"ל רשת המרכולים Unes, שפועלת נגד מבצעי הנחות אגרסיביים, בוטה באותה מידה. "אין לי הרבה אמונה בתעודות הללו", הוא אומר. "אני בעסק הזה כבר 40 שנה, ומעולם לא הבנתי למה שרשרת האספקה של פירות וירקות באיטליה כה ארוכה. יש שם משהו לא ברור".

אבל היו ניצחונות קטנים נגד המערכת הזו. חלון הזמן לקטיף רוב היבולים הוא צר, ולכן פעולת מחאה יכולה לאיים על כל היבול. בעשור האחרון, שביתות הביאו לעיתים לתוצאות.

ב-2011, אייבן סגנט, שהגיע מקמרון עם מלגה ללימודי הנדסה ארבע שנים לפני כן, היה באוניברסיטת טורינו כשהמלגה שלו הושעתה. כדי להתפרנס הוא החל לקטוף עגבניות בנארדאו עם מהגרים נוספים מאפריקה. שינוי פתאומי בתנאי העבודה הרתיח את הפועלים, שהחליטו לשבות. סגנט, אז בן 25, נבחר למנהיג השביתה. אף שקיבל איומים, הוא הלך למשטרה והעיד על המתווכים מהפשע המאורגן. "הראינו לכל איטליה מה באמת מתנהל כאן", הוא משחזר.

אחד ההיבטים האופטימיים של הסיפור הקודר הזה הוא שייתכן שהמהגרים עצמם יסיימו את העבדות הזו של המאה ה-21, באמצעות עמידה על זכויותיהם. השביתה של סגנט הובילה בחלקה לאימוץ החוק נגד מתווכים בחקלאות ב-2016, עם עונשים של שנה עד שש שנות מאסר על ניצול עובדים חלשים. 561 אנשים נעצרו במסגרת החוק בשנה וחצי מאז שהוחל לאכוף אותו. זה מדגים לא רק עד כמה הבעיה נפוצה, אלא גם שאכיפת החוק באיטליה מתחילה לקחת אותה ברצינות.

אבל מערכת המשפט האיטלקית אינה רק איטית להחריד, היא גם לא נוטה להעניש. באפריל השנה זיכה בית משפט לערעורים 11 מ-13 נאשמים ב"הורדת עובדיהם למצב של עבדות". רק שני המתווכים המהגרים הורשעו, האיטלקים זוכו.