אלוהי הבחירות הכזיב את התקוות: מי ראש המפלגה הראוי מכולם?

מסתבר ש-13 מנדטים הם כל שהיה דרוש כדי להביא את חבר הכנסת אחמד טיבי להיזכר בטקסטים ששינן בתחילת הקריירה שלו. יועצו לשעבר של יאסר ערפאת, זה שבימים כתיקנם מדבר על ישראל ככזו שצריכה להכיל את מיעוטיה ולתת שוויון גמור לכול, חזר השבוע לשחק את אחד מתפקידי העבר שלו. ההצגה החדשה-ישנה שלו מועלית עדיין בתאטרון הישראלי, אבל הדמות שהוא משחק היא שוב של פלסטיני. לא כזה שמבקש להשתלב באוכלוסייה הישראלית, אלא כזה שהיה מעדיף להחליפה באחרת.

בתחילת השבוע הח"כ טיבי דמיין עדיין את בואה הקרוב של גאולתו הפוליטית. אחרי שנים של ישיבה באופוזיציה תחת שלטון ראש הממשלה בנימין נתניהו נראה היה לו שהנה תם עידן. טיבי אינו חסיד חב"ד. הוא אינו מאלה שמאמינים בגאולה שמימית שתבוא בעתיד כשריבון העולמים יחפוץ בכך. הוא רואה את עצמו כמי שחובה עליו במעשיו הארציים, לתרום לבוא הגאולה. ומבחינתו, הגאולה הזו עוברת דרך סילוקו של נתניהו.

עם פרסום המדגמים, הודיע טיבי כי עידן נתניהו הגיע אל קיצו. במקביל הודיע כי אם סילוקו של ראש הממשלה ידרוש זאת - הרשימה הערבית תתייצב בבית הנשיא כדי להמליץ על הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר כחול-לבן, בני גנץ, כיורשו של שנוא נפשם.

הצופים בבית קיבלו באותו רגע מסך מפוצל. בצד אחד, ח"כ עופר כסיף, חבר סיעתו של טיבי, מכנה את חיילי צה"ל "קלגסים"; ובצד השני מכריז טיבי על תמיכה במי שפיקד על צבא הקלגסים לראשות הממשלה. אבל טיבי הוא שחקן מקצועי שיודע את העבודה ומגלם כל תפקיד שהתסריט דורש.

בעלי הארץ

ח"כ טיבי הודיע לכל כי הרשימה המשותפת היא שתביא להחלפת השלטון בישראל. ההיבריס הזה, מצד מי שהוא חבר ברשימה שאיש מהמועמדים לראשות הממשלה לא מעוניין בה בממשלתו, הוגש לצופים בתחילה במנות קטנות. עם הגידול בעניין הציבורי סביבו, גדל גם ההיבריס הטיביאני. כשעבר לדבר על תפקידה ההיסטורי של הרשימה המשותפת גלש התבשיל מהסיר. גם לסיר זה כבר היה מוגזם.

המופעים האלה חזרו על עצמם באולפני הטלוויזיה שהיו מוכנים לארח אותו. אבל את המופע באורך מלא בחר טיבי להעלות במשכן נשיאי ישראל. שם, לא היה זה רק היבריס, משהו אפל יותר התווסף למעשה הקדירה.

"אנחנו בעלי הארץ הזו", הודיע טיבי לנשיא ראובן ריבלין בבואו אליו. האמירה הזו שעלולה הייתה להיות מובנת בטעות כרצון להרגיש בין שווים תוקנה מיד. "בעלי הארץ הזו, לא אזרחים", הסביר טיבי לריבלין; ולא הסתפק בהודעה בעברית. טיבי ירה את המשפט הזה גם בשפה הערבית. כנראה, חשש שנשיא המדינה - שמשפחתו נמצאת בארץ כבר שמונה דורות - שכח את מילותיה של השפה העברית. ואולי בכלל ביקש טיבי לתת לריבלין טעימה קטנה לאיך ייראו החיים עם בעלי הארץ החדשים. יהיו האזרחים שידברו עברית. ויהיו בעלי הארץ ששפתם תהיה ערבית.

כל שחקן צועק את מה שחסר לו

ביקורי הסיעות בבית הנשיא היו סיומו של מופע צעקות ארוך שחווינו לאורך מערכת הבחירות האחרונה. לרבים הצעקות האלה נשמעו כמו קקופוניה. אבל האמת היא שהיה שם היגיון מסדר. יש כלל ברור שמאיר אריאל ניסח בקפידה באחד משיריו: "אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו - לא צועק". והאמת היא, שהכלל הזה נכון הן לגבי אדם פרטי והן לגבי מפלגה.

חסרה לה תחושת שייכות צועקת אנחנו בעלי הארץ. חסרה לה שליטה מחוץ לגבולות השטעטל צועקת חוק המרכולים. חסר לה עמוד שדרה צועקת אהוד ברק. חסרה לה הכרה במשרד הפנים צועקת משיחיים. חסר לה בלוק חוסם צועקת אחדות. חסר לה ליברמן צועקת שותפות טבעיות.

ניסיתי לחשוב על אלוהי הבחירות. האל שהכזיב הפעם. האל שהצעקות של כל המפלגות עולות השמיימה ובאות לפניו, והוא שדואג להכריע בכל מערכת בחירות מי תזכה ומי תפסיד. מדוע לא העניק לנו הפעם תשובה ברורה? הרי בטוח שסבור הוא שחלק מהמפלגות טועות, אך מי היא המפלגה הצודקת בעיניו? מי ראש המפלגה הראוי מכולם להרכיב את הממשלה הבאה?

יותר משרה

אנחנו רגילים לתהליך הקשה שעוברת החברה הישראלית בכל מערכת בחירות -ורגילים גם לסיים את התהליך  עם ספירת הקולות בליל הבחירות. המאבק מסתיים, וכל אחד חוזר לענייניו. הפעם נראה, שאלוהי הבחירות מבקש מאיתנו להתאמץ עוד קצת. הבחירות מאחורינו, אך המשימה שלנו כחברה כנראה טרם הסתיימה. היא תסתיים רק ביום שנצליח להקים ממשלה, שכל צד בה יצטרך להקריב למענה משהו חשוב מצידו. התהליך הזה התחיל, אך הוא רחוק מלהסתיים.

זה היה מחזה מכמיר לב לראות השבוע את הפוליטיקאית סתיו שפיר סופרת אצבעות, ומבינה שלעולם לא תצליח לייצר ממשלה ללא "השותפות הטבעיות". התובנה האריתמטית הזו גרמה לה לעשות סיבוב של 180 מעלות, ולהסביר שבעצם מעולם לא הייתה לה בעיה עם החרדים. הבעיה שלה הייתה מאז ומעולם רק עם הסמוטריצ'ים. אחרי קמפיין משסה ומסית נגד החרדים, לשפיר כבר אין בעיה איתם. וזו בהחלט בשורה.

גם כחול לבן החליטו להוריד לחצי התורן את הביטוי "ממשלת אחדות חילונית ללא נתניהו". הדגל החדש שהונף הוא "ממשלת אחדות ליברלית". המילה "חילונית" שדחקה את החרדים מחוץ לממשלתם הפוטנציאלית נותרת על רצפת חדר העריכה. וכמוה גם ההתנגדות לנתניהו. זו לא רק העובדה שגנץ לא חוזר על האמירה הזו. זו גם העובדה שמתקיים ביניהם משא ומתן. כך לא נוהג מי שלא מוכן לראות בנתניהו שותף. השיחות אמנם עלו על שרטון ביום רביעי. אך זו דרכו של משא ומתן. אחרי החגים יתחדש הכול.

שעון החול התהפך

הליכוד שנתן בקדנציה האחרונה צ'ק פתוח לחרדים בענייני דת ומדינה, יצטרך להסיק מסקנות מהזעם שהעניין הזה עורר בציבור. והחרדים שהחרימו את יאיר לפיד, ואחר-כך גם את גנץ, יהיו חייבים לבלוע כמה צפרדעים. ההתעקשות המיותרת שלהם בחוק הגיוס, שלמען האמת אין להם בעיה איתו, הביאה אותנו לבחירות האלה ותהיה חייבת להתפוגג. אבל היא תהיה חייבת להתפוגג בדרך שתוציא אותם באופן מכובד.

אביגדור ליברמן יצטרך לקפל את דגל המשיחיות שאינו מאפשר לו לשבת עם בצלאל סמוטריץ', והליכוד יהיה חייב להודות שגנץ אינו שמאל קיצוני. הוא אלטרנטיבה חיוורת של נתניהו. הוא אמנם חסר ניסיון, אבל הוא אינו מהווה סכנה למדינה היהודית.

גם הפעם אלוהי הבחירות לא טעה. חוסר האפשרות הפוליטי להקים ממשלה שנראה היה שקיים במבט ראשון, נעלם במבט שני. הוא פשוט מחייב אותנו לעבור תהליך נוסף עם עצמנו. תהליך הקמת הממשלה הבאה הוא לא רק מעשה מרכבה פוליטי. הוא מחייב אותנו כציבור לעבור איתו תהליך של ריפוי ושיקום חברתי. הוא מחייב אותנו להבחין בכך שניתן להתגבר על הסתירות שדמיינו אותן כמוחלטות. אלה שלא איפשרו לנו להעלות בדעתנו ישיבה משותפת של הצדדים השונים.

גנץ ייאלץ להיזכר בחזקת החפות של נתניהו, ונתניהו יצטרך להתחיל, כמו החתולים בשירו של שלמה ארצי ("לנגב"), לחשב את קיצו לאחור. שעון החול הפוליטי שלו התהפך ב-17 בספטמבר 2019. כנראה, עוד לא הגענו לסופו המוחלט של העידן, אבל מחנה הימין חייב להתחיל ולהכשיר יורש. כזה שיאפשר לו אלטרנטיבה ראויה בעידן שאחרי נתניהו. 

הכותב שימש בארבע השנים האחרונות כיועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד וכאחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש כמרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית.