ליברפול, לא רק ביטלס וכדורגל. טיול אחר בעיר

"בליברפול אתה רגע אחד משורר, אבל מיד לאחר מכן אתה מדבר על כדורגל, או קונה כרטיס אוטובוס, או שמישהו בועט בראשך מחוץ לפאב. זה הכול חלק מהחיים. אתה עובר חוויה, אתה הולך הביתה וכותב על החוויה הזו, ואז אתה שוב יוצא ומשתכר" (רוג'ר מקגיו).

באמצע החודש שעבר, נפתח לקהל הרחב בית היתומים של צבא הישע,  "שדות תות" (Strawberry Field), באזור וולטון בליברפול. לכאורה, בית יתומים בלתי פעיל הוא אחד הדברים הפחות אטרקטיביים שאפשר להעלות על הדעת מבחינה תיירותית, אבל בעיר שגם סמטת פני ליין (שהיא בסך הכול סמטה, שמלבד השלט המסמן אותה, אין במסומן שום דבר מיוחד מלבד רחוב אנגלי ישן וקלאסי עם בתים מרובעים) היא אטרקציה תיירותית - זו החלטה לא רק הגיונית, אלא כזו שקשורה בקשר מהותי לגאווה הלוקאל־פטריוטית במקום.

היא קשורה גם לסיפורה של העיר עצמה, שלכל אורך המחצית השנייה של המאה ה-20 ועד היום ממשיכה להחצין וליחצן כל אבן שג'ון לנון או פול מקרטני דרכו עליה, או כל קרן זווית שבה ג'ורג' הריסון הטיל את מימיו בדרכו לשיעור גיטרה. אז נכון, הביטלס עד היום נחשבת הלהקה הגדולה ביותר בעולם. ונכון, היא הגיעה מליברפול, וזה אך הגיוני שהעיר שהטבע לא חנן אותה ביופי יוצא דופן, תעשה כל דבר אפשרי כדי למשוך עוד תיירים, אבל הסיפור במקרה הזה קצת יותר מורכב.

למעשה, ליברפול הייתה עיר סתמית עם נמל (משמעות השם - אגם של מים בוציים), שהדבר הכי משמעותי שהתרחש בה היה במאות ה-17 וה-18, כשסחר העבדים מאפריקה היה צריך נמל ביניים בדרך לחוף המזרחי, וליברפול הייתה בחירה הגיונית מבחינה מסלולית. כשסחר העבדים החל לדעוך כמותית, גם הנמל שלה החל להיראות כקונסטרוקציית רפאים אפורה, ודומה כי "עידן הזוהר" שלה, מפוקפק ככל שיהיה, כבר מאחוריה.

לידתו של ה"סקאוזר"

זה היה המצב עד 1845. באותה שנה, משבר תפוחי האדמה באירלנד - מה שנקרא לימים "הרעב הגדול", או בפי לאומנים אירים שונים "רצח העם הגדול" - הביא לכך שקרוב ל-1.5 מיליון אירים, שלא יכלו לכלכל את עצמם נוכח נזקי פטריית הכימשון ומדיניות ההחכרה האגררית של הממסד האנגלי, מצאו עצמם נוהים אחר מזלם כדי להגיע לניו יורק ולבוסטון. והדרך היחידה האפשרית להגיע היא דרך נמל ליברפול, שקרוב מאוד גיאוגרפית לדבלין (קטע ים קצר יחסית מפריד ביניהם). אבל מתוך 1.5 מיליון אירים - שליש מהם כלל לא הגיעו לאמריקה, אלא נותרו בעיר.

חשוב להבין, בעידן שבו מדברים על שכונות חדשות בקשר ישיר עם תשתיות של גנים, טיפות חלב ותחבורה ציבורית, ליברפול הייתה אז עיר יחסית נחשלת, עם קרוב ל-50 אלף תושבים בלבד (ועוד מספר כפול במחוזות החיצוניים, כלומר שכונות שלא נחשבות כליברפול מבחינה מוניציפלית כמו הייטן, בירקנהד וכדומה). תחשבו על חצי מיליון אירים שמחליטים להתקבע בעיר כזאת, בלי כל תשתית מינימלית מבחינת מגורים, כלכלה, תעסוקה וכל מה שנובע מכך - ותקבלו קטסטרופה אורבנית.

כפי שניתן לשער, בתקופה הזו נרשמו לא מעט חיכוכים ותקריות וכל מה שאפשר לדמיין מסיטואציה כזו, אבל במובן עמוק יותר - פתאום נוצרה עיר חדשה, מבחינה מעשית, זהותית ותרבותית. יתרה מכך, פתאום נוצר אדם חדש, אחר, מעין שילוב אירי-צפון אנגלי, שקיבל ככינוי גנאי את השם "סקאוזר". אל הכינוי התלוו כל אותן דעות קדומות ורגשי התנשאות ופטרוניות שספגו האירים הקתולים בעבר מהממסד האנגלי הפרוטסטנטי. אלה קיבלו עתה התמרה, והליברפולי, הסקאוזר, הפך בעיניהם לבחור עני, בלתי משכיל, שיכור וחוליגן, המבייש את כל מה שהאימפריה הבריטית מבקשת לייצג ולייצא לעולם.

כמובן, סטריאוטיפים לא באים מתוך ואקום. ליברפול, במיוחד בשנות ה-80 התאצ'ריסטיות (בעיר תמיד היה רוב למפלגת הלייבור, כעיר מובהקת של מעמד הפועלים), הזינה לא פעם את הדימוי הזה. במידה מסוימת, עד היום מומלץ לא להיכנס לשכונות מסוימות (למשל טוקסיית') עם רכב, כי סביר להניח שתוך כמה רגעים הוא יפורק במקרה הטוב או יתאיין לחלוטין. לפני כמה שנים, נכדו של פול מקרטני נשדד ברחוב, וסר פול התראיין אז ואמר שגם הוא נשדד בדיוק באותו מקום, כמה עשרות שנים לפני. גם באזורי המרכז יש רחובות שלא ממש נעים ללכת בהם בלילה.

 ליברפול, חגיגות הניצחון, ליגת האלופות, מאי 2019 / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

התפרעויות החוליגנים

הסטריאוטיפ של החוליגן קיבל משנה תוקף באותה תקופה נוכח אסון הייזל; 1985, גמר ליגת האלופות בבריסל בין ליברפול ליובנטוס. עוד לפני שריקת הפתיחה, עשרות אוהדים אנגליים (שאחוז האלכוהול בדמם היה גורם לינשופים המשטרתיים להתפלץ) החלו בהתפרעות רבתי, שגבתה את חייהם של 39 אוהדים איטלקיים.

אלו היו השנים הגדולות של מועדון הכדורגל המקומי, ובעקבות אותו אירוע טרגי הורחקו הקבוצות האנגליות מהמפעלים האירופיים. עם כל הכאב שבדבר (והכאב היה רב), הייתה זו עוד הזדמנות להצדיק את הדימוי של הסקאוזר כחוליגן אלים ושיכור שרק עושה בושות.

ארבע שנים לאחר מכן, גמר הגביע האנגלי באצטדיון הילסבורו בשפילד. בעקבות קהות לוגיסטית ותכנון שגוי לגבי כמות כרטיסים ואנשים, 96 אוהדי ליברפול נמחצו למוות ביציע, ביניהם לא מעט נערים ונערות. האינסטינקט הראשוני של המשטרה והעיתונות הממוסדת היה להאשים את הסקאוזרים.

 אנדרטה ל־96 האוהדים שנמחצו למוות במהומות באצטדיון הילסבורו בשפילד, 1989 / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

עיתון ה"סאן" יצא כמה ימים אחרי האסון בכותרת "הסיפור האמיתי", ובו האשים כי במהלך האסון, אוהדי ליברפול השתינו על שוטרים, גנבו כסף מגופות ואף התעללו מינית בכמה מהן. הדברים היו מופרכים. נדרשו כמה עשרות שנים וועדות חקירה וראש ממשלה בשם דיוויד קמרון שהתייצב בבית הנבחרים והכריז על כך (תוך הנהוני הסכמה אלגנטיים של שני צידי הבית) כדי לנקות לחלוטין את אוהדי ליברפול.

ברם, עד היום ה"סאן" מוחרם בעיר. רק בשנה שעברה, יורגן קלופ, מנג'ר הקבוצה, סירב לענות לעיתונאי במסיבת עיתונאים, ורק אמר לו: "אתה מהסאן, לא? איך אתה מצפה שאענה?". הסאן, אגב, ביקש סליחה וחזר בו פעמיים במהלך השנים. אבל זה כבר לא יעזור לו כנראה.

הסיפור הזה אומנם התרחש בשנות ה-80, בעולם שרובנו כבר מכירים, אבל את השורשים שלו - הגאווה הלוקאל-פטריוטית והזהות הסקאוזרית מכאן ורגשות הזעם והעלבון מנגד - אפשר למצוא כאמור כבר בסוף המאה ה-19, כשהאירים למעשה שינו את הקוד הגנטי והתרבותי שלה, ולא בכדי זכתה ליברפול לכינוי "הבירה האמיתית של אירלנד", או לחלופין, "ניו אורלינס הבריטית". אגב, לפני כמה שנים נערך מחקר ובו נמצא כי לפחות ל-75% מהתושבים המקומיים יש שורשים איריים. אבא של לנון היה אירי, אבא של מקרטני היה אירי. בלי משבר תפוחי האדמה, סביר להניח שהעולם היה נראה קצת אחרת.

וכאן הביטלס נכנסים לסיפור

וכאן באמת נכנסת לסיפור להקת הביטלס. את הסיפור של הרביעייה המופלאה (וכמובן את המוזיקה) אנו כבר מכירים היטב. אבל חשוב להבין כי הביטלס לא צמחו מתוך ואקום. הם החלו לפעול בתור נערים, בשנות ה-50, כשאת העיר שטף צונאמי מוזיקלי חסר תקדים. המרסיביט. כתב מקומי מיפה לא פחות מ-500 להקות קצב שפעלו אז בעיר, רובן שמות לא מוכרים כמו גארי והפייסמייקרס, דה סרצ'רס, דה מרסי ביט, דה אנדרטייקרס ועוד.

לכולם היה סאונד רוקנרולי-ריתם-אנד-בלוזי דומה מאוד, לכולן היה לוק דומה מאוד (אותו מראה ביטלסי של תחילת הדרך - תסרוקות עם המון פוני), ורובן פעלו בעיקר במועדון הקאוורן המקומי (שגם הוא הפך לפנינה תיירותית במסע בעקבות הביטלס). אחד הסרטונים המעניינים ביוטיוב מראה את ראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון, מגיע לפתיחה המחודשת של הקאוורן ב-1966. זה כבר היה כשאנגליה הבינה שמשהו יוצא דופן קורה בעיר.

 ליברפול, פסלם המפורסם של הביטלס ברחובות ילדותם / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

זו הייתה הפעם הראשונה, אם להוציא את אמריקה מהמשוואה, שמהפכה מוזיקלית מתרחשת מחוץ ללונדון, ובכלל במערב אירופה, לא בעיר בירה ראשית, כלומר במה שאז הוגדר כפרובינציה. אם עד אז רצית להצליח מוזיקלית, היית חייב לעבור מלונדון, או לגדול בה וכמובן לפעול בה. אבל הצונאמי הזה, שזכה לכינוי "ליברפול סאונד", שטף בעיקר את העיר עצמה. וכשאותו כתב ניסה לעניין את התקשורת הממסדית, הלונדונית, במה שקורה בעיר, הם לא הביעו התעניינות יתרה. בכך העיר בישרה את מהפכת הסינת'פופ של שפילד בשנות ה-90 ואת האינדי המנצ'סטרי, ובמידה מסוימת גם את מהפכת האלקטרוניקה הגרמנית שיצאה בתחילת שנות ה-70 מדיסלדורף.

באותה תקופה, ובעיקר מעט אחריה, גם צמחה בעיר קבוצת משוררים, שלימים נקראו "דור הביט הליברפולי". נמנו עמה בין היתר בריאן פטן, אדריאן הנרי ואולי הבולט מביניהם רוג'ר מקגיו. בניגוד לדור הביט האמריקאי (אלן גינזברג, וויליאם בורוז, פטר אורלובסקי וכיו"ב), הם אומנם כתבו בצורה חופשית, דיבורית ואוניברסלית, אבל לכל אורך היצירה שלהם אי אפשר שלא לחוש את אותה גאווה לוקאל-פטריוטית. הם כתבו על מקומות בעיר כמו רחוב ליים או קנזינגטון, כתבו על הפאבים, על המסעדות ועל השיכורים, וכתבו זאת באהבה גדולה.

רחוב ליים, שבו נמצאת תחנת הרכבת של העיר, הוא נקודה שקשה לפספס. ממש מולו נמצא "מוזיאון העולם", וכמה מטרים למטה יותר, המרכז המסחרי של העיר, שניתן למצוא בו פריימרק רב קומתי, מסעדות, פאבים וחנות מזכרות של הקבוצה. ממש במרחק הליכה נמצא גם הנמל, אבל אם באמת רוצים לחוש את האווירה המיוחדת של העיר, כזו שדווקא האוטובוס הרשמי מפספס, מומלץ לעשות בהחלט הליכה ברחוב קנזינגטון, שגם הוא לא רחוק מהמרכז, לפחות צדו האחד.

ווי אר דה צ'מפיונס

יש משהו ברחוב הזה שגורם לך לחוש שלא הגעת לכאן במטוס, או ברכבת, אלא במכונת זמן, הישר לשנות ה-70. חנויות פזורות משני צדיו, רובן לדברים לא כל-כך שימושיים, כמו חנויות מיוחדות לסכינים ומספרות שיצאו מסרט שחור-לבן. מתוך הרחוב, כמו זרועות תמנון, משתפלים רחובות אנגליים קלאסיים ובתים קובייתיים צפופים ואדומי גגות.

ריחות של מאכלים מטוגנים ועשן אלקטרוני מכים בך ללא הרף (נדמה כי כל אדם שלישי בעיר מעשן סיגריות אלקטרוניות), ולכל זה מצטרף הסאונד המיוחד של המבטא הסקאוזרי שמרחף באוויר. מי שרוצה להבין את העיר ולהרגיש אותה מבפנים, זה הרחוב להסתובב בו (אבל גם בו לא מומלץ להחנות את הרכב, ולשמור את רוב הכסף בגרביים).

יחד עם זאת, ברגעים רבים שלה, העיר נראית אפורה ומזכירה את אזור התעשייה של יפו. רוב התיירים שמגיעים (והם ממשיכים לנהור, לפחות כמה מיליונים בשנה) באים כדי לעשות את מסע הקסם המסתורי בין תחנות הביטלס, מבלי לפספס כמובן את אלברט דוק, אזור הנמל, המתחבר לנהר המרסי, שתמיד נראה או אפור או כחול כהה.

סך הכול, זה אזור יחסית מודרני ותיירותי שהושקעו בו לא מעט כספים בשנים האחרונות. שם גם נמצא מוזיאון הביטלס, אבל דווקא הליכה בצדדים הפחות מוכרים והמוארים של האזור מזמנת כמה הפתעות, כמו פסל של בילי קראמר (מזמרי המרסיביט הבולטים) או מראה של קורמורן ענקי מאבן המתנשא מאחד הגגות (סמל העיר) או אוטובוס ישן שנראה נטוש, אך כשמתקרבים, מגלים שהוא בעצם הוסב למסעדת פיש אנד צ'יפס.

 אלברט דוק, אזור הנמל / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

במאי האחרון זכתה ליברפול בפעם השישית בתולדותיה בליגת האלופות. כצפוי, כשדבר כזה קורה, הקבוצה יחד עם הגביע נוחתים בעיר (בשדה התעופה על שם ג'ון לנון), הישר לאוטובוס דו קומתי, ועוד לפני שמי מהם זוכה להגיע לביתו, הם עושים את הסיבוב המסורתי בכל צירי התנועה של העיר. כיום, בליברפול העיר יש קצת יותר מחצי מיליון תושבים (למען האמת והדיוק הסטטיסטי, כשסופרים יחד עם המחוזות החיצוניים מוניציפלית, יש בערך 2 מיליון), וכשהקבוצה יצאה למסע שלה באוטובוס, דווח בעיתונות הארצית (לא ב"סאן"), כי קרוב ל-700 אלף אנשים היו ברחובות והריעו.

סביר להניח שרק אוהדי אברטון נשארו בבתיהם. כל השאר חגגו, אבל כל חגיגה כזו היא עדיין חגיגה שטומנת בחובה תמיד את המטען ההיסטורי, וכמו אומרת לאנגליה הממוסדת, השמרנית, תראו מי שוב עושה את זה, מי שוב מביא הצלחה וגאווה למדינה. אכן, לא טעיתם, זה אנחנו הסקאוזרים. 

 מועדון הקאברן. כאן הופיעו הביטלס בראשית דרכם / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מידע מעשי

טיסות - כרגע אין טיסות ישירות מישראל לליברפול, וגם הטיסות למנצ'סטר, העיר הקרובה ביותר, מעטות. אבל אפשר למצוא בערך ב-400 דולר (תלוי בעונה ועוד) כרטיס לעיר עם עצירה בבוקרשט או בוורשה, וכמובן שאפשר תמיד לנחות בלונדון ולקחת רכבת. זו אומנם תקופה שהפאונד יותר חלש מבעבר, אך עם זאת הרכבת (שעתיים וחצי) עדיין יקרה יחסית (בערך 300 פאונד), ויותר משתלם לנחות במנצ'סטר ולקחת מונית או אוטובוס או להגיע דרך עצירה במזרח אירופה.

לינה - בעיר עצמה יש מגוון אפשרויות לינה, החל מבתי מלון יוקרתיים (כמו אדלפי או הולמרק אין), דרך דירות ועד אכסניות של בד אנד ברקפסט. אם הגעתם ואתם בעיקר מתכננים לראות כדורגל, לפחות פעמיים (האצטדיונים של ליברפול ואברטון מאוד קרובים אחד לשני, רק סטנלי פארק מפריד ביניהם), מומלץ לחפש אחר דירות של חברת OLD Bill למשל, שיש לה לא מעט פתרונות זולים ונוחים באזור. אגב, אם אתם בוחרים אופציה זולה, מומלץ על B&B Anfield ברחוב אנפילד רואד 33 (בעל המקום גם יכול לקנות לכם מראש כרטיסים יחסית זולים למשחקי כדורגל).

עמיחי שלו, סופר, משורר, מרצה ועורך, פרסם לאחרונה את הפואמה "מרסיסייד", מסע של חמישה ימים בעיר. מעביר הרצאות בנושא "ליברפול - מוזיקה, כדורגל ותפוחי אדמה".