להמציא, להקים, לגייס: מהילדות הכואבת ועד לגיוס של 45 מיליון דולר, סיפורה המדהים של עינת גז

כשהייתה בת 4, אמה עברה אירוע מוחי, שלאחריו שכבה בתרדמת במשך 18 שנה • הילדות המשובשת לא הותירה לה הרבה ברירות. "העצמאות שלי באה מיצר הישרדות" • היום היא מובילה את הסטארט-אפ השלישי שלה, פאפאיה גלובל, וסוגרת גיוס של 45 מיליון דולר

 עינת גז / צילום: יונתן בלום, גלובס
עינת גז / צילום: יונתן בלום, גלובס

כשהייתה בת ארבע, עלתה משפחתה של עינת גז לארץ מצרפת. זמן קצר אחר כך, הגיעה הטלטלה הגדולה. "אמא שלי, שהייתה אז בת 35, קיבלה אירוע מוחי ראשון, לא מאוד קשה. היא עברה בדיקות, והרופאים אמרו לה שיש לה וריד פגום מולד בגזע המוח, ושזה רק עניין של זמן עד שהוא ייפרץ, אבל שזה יכול לקחת גם עוד 20 שנה ויותר. כמה שבועות לאחר מכן קרה האירוע המוחי הרציני הראשון שלה", מספרת גז, יזמית סדרתית, היום בת 39.

את בטח לא זוכרת כלום, היית ילדה קטנה.

"האמת היא שאני זוכרת המון, יש לי זיכרון מטורף מהתקופה הזאת. אני זוכרת אותה גם לפני האירוע, כאמא רגילה. האירוע עצמו לא קרה מולי. היו לה מיגרנות ממש קשות, ובוקר אחד חשבתי שאני שומעת אותה צוחקת בקול גדול. פתאום הבנתי שהיא צועקת מכאבים. הלכנו לגן, כי אבא אמר שאמא לא מרגישה טוב. כשחזרתי, הדלת של הבית שלנו הייתה פתוחה והוציאו את אמא על אלונקה של מד"א".

מה היה מצבה אחרי אותו יום?

"היא לא תפקדה בכלל. בדיעבד סיפרו לי שבמשך שנתיים היא נכנסה ויצאה מתרדמת, לסירוגין. היו לה גם אירועים מוחיים נוספים. מצבה היה מאוד לא יציב, ולמעשה החמיר בהדרגה. היא כמעט לא הייתה בבית, ושכבה רוב הזמן בבתי חולים".

אחרי אותן שנתיים חזרה אמה הביתה במצב של צמח, ושכבה כך 18 שנה. "אבא שלי החליט להחזיר אותה. זו הייתה החלטה מאוד הרואית, וכנראה לא נכונה. אם אתה שואל אותי היום, כשאני בגילו עם ילדים, האם הייתי עושה כמוהו, אז כנראה שהתשובה - אולי בגלל שאני יודעת מה המחיר - תהיה 'לא'. זה הפך את הבית שלנו לעצוב וחולה, עם המון בושה. ואני חושבת שילדים צריכים שמחה".

"אין לי יכולת חמלה לאנשים שממסכנים את עצמם". עינת גז / צילום: יונתן בלום
 "אין לי יכולת חמלה לאנשים שממסכנים את עצמם". עינת גז / צילום: יונתן בלום

לגייס בלי בטן

בסיפור של גז כמעט בלתי אפשרי להפריד את האישי מהמקצועי, את ההצלחה ממאבק ההישרדות, ואת העצמאות מהאובדן המהיר והאכזרי של הילדות. היום היא עומדת בראש פאפאיה גלובל, פלטפורמה לניהול שכר גלובלי תחת ממשק אחד, שהקימה ב-2016 יחד עם ראובן דרונג, שאחראי על המוצר והדאטה, ועופר הרמן, שאחראי על הפיתוח. היא בזוגיות עם ע', טייס, ויש להם שני ילדים, בת שנתיים וחצי ובן ארבעה חודשים. זהו הסטארט-אפ השלישי שלה, ולאחרונה סגרה גיוס של 45 מיליון דולר בהובלת שתי קרנות הון סיכון אמריקאיות גדולות, אינסייט ובסימר.

גייסת 45 מיליון דולר ממשקיעים כשאת בהיריון. איך חווית את זה?

"האמת, זו הייתה חוויה נוראית. אם תשאל אותי היום מה העצה הכי טובה שלי לכל יזמית, אגיד לה: 'תגייסי לפני או אחרי, כשאין לך בטן. אל תביאי בטן לאף VC (משקיע הון-סיכון)".

את מאוד נחרצת בעניין.

"אין מה לעשות, את לא יכולה לנהל שיחה עם דברים שלא נאמרים מעל השולחן. אני לא יכולה לשנות מחשבות, אני רק יודעת שהן קיימות, אני אפילו שומעת אותן, אבל הן לא נאמרות בקול".

אילו מחשבות?

"כשאני נכנסת כמנכ"לית של חברה לקרן הון-סיכון, והם יודעים שאני עומדת ללדת עוד שלושה חודשים, הם לא יכולים לשאול ולא יכולים לדעת האם אני איעדר יום, יומיים או חצי שנה, ומה הולך לקרות בתקופה הזו. יש אי ודאות גדולה, לא רק אצלם, אלא גם אצלי, כי הרי אף פעם לא יודעים בוודאות מה יקרה".

אף אחד לא העז לשאול אותך?

"לא, אבל אתה יודע איך זה, שואלים מסביב: 'אה, את אחראית על המכירות? את חושבת שתעמדי ביעד השנה?'. גם כשאני מראיינת נשים בהיריון, אני צריכה להשקיט את הרעשים האלו בראש שלי, ולהזכיר לעצמי שאני מאמינה בבנאדם שמולי, שאני מאמינה שההיעדרות לא תהיה ארוכה. בחודש מרץ, כשיצאתי לגייס כסף, הייתי מאוד נאיבית כשהאמנתי שההיריון שלי לא ישפיע, שאני יכולה לשים את ההישגים שלנו במרכז - ושיתעלמו מזה".

את עדיין נתקלת ברוב גברי בקרנות ההון־סיכון?

"תמיד. רוב של 90%-95%".

למרות הקושי, היא מגדירה את הגיוס כרגע כשיא המקצועי שלה. "השבועיים באוגוסט האחרון שבהם שלוש קרנות מהכי טובות בעולם עלו על מטוסים כדי לפגוש אותנו ונלחמו כדי שנבחר בהן כמשקיעים - זה רגע שיא של כל יזם. זה היה מאוד מרגש".

גז עובדת, קודם כל, עם סטארט-אפים שגדלים במהירות, "ה-Wix וה-Fiverr של העולם", כפי שהיא מגדירה זאת. "אלו חברות עם קצב צמיחה שמשלש או מרבע את עצמו בכל שנה, והן חייבות לעמוד בזה, כי זה מה שהשוק מצפה מהן.

"לא קל כיום למצוא עובדים טובים בהייטק, יש ביקוש מטורף, ולכן הרבה מאוד חברות עוברות למדיניות של Open Hiring (גיוס פתוח), שמשמעה 'איפה שתמצאו את הטאלנט שאנחנו צריכים - נגייס אותו'. אם לפני עשור עוד היינו אומרים לעובד 'תעבור לארה"ב', 'תבוא אלינו, תשב פה', היום אף אחד כבר לא מכריח אף אחד לזוז".
בנוסף, היא עובדת עם חברות יותר ממוסדות, שכוח האדם שלהן מפוזר ברחבי העולם.
אתם, בעצם, מסייעים לחברות גלובליות לשמור את העובדים מרוצים?

"מרוצים זו הגדרה מאוד רחבה. יש עובדים שמרוצים גם ממכונת קפה טובה על הבוקר, אבל ההתחייבות הכי בסיסית והכי גדולה וחשובה של חברה לעובד היא לשלם לו שכר נכון ובזמן. לא משנה מה אני, כמעסיק, אעטוף מסביב, אם לא תקבל שכר כמו שצריך, לא תישאר לאורך זמן במקום העבודה שלך. צריך לזכור שלעובדים הגלובליים כיום יש אפשרויות, אנחנו לא מתעסקים כאן בכוח אדם זול. אם בחרת לעבוד בשביל חברה מרוחקת, החברה הזו עשתה הרבה מאוד מאמצים כדי שתבחר בה, ותעשה הרבה מאוד מאמצים שתישאר עובד שלה".

המילניאלז יהיו בקרוב רוב בכוח העבודה העולמי. והם מעדיפים להיות פרילאנסרים. אולי אתם הולכים נגד הזרם.

"המסה של הארגונים אף פעם לא תהיה פרילאנסרית. תמיד אפשר לתת תחזיות שחורות, אבל הקונספט של כלים מרוחקים וסביבת עבודה משותפת מאפשר לחברות לעבוד עם אנשים שקודם לכן עולם העבודה לא היה פתוח בפניהם. זה נפלא במקומות שבהם האדם רוצה לנצח את מקום מושבו, ולהתחבר לעולם המערבי. לדוגמה, אם יש לך מתכנת גאון באפריקה, הוא יכול למצוא את עצמו פתאום עובד באיזה סטארט-אפ. לפני עשר שנים זה לא היה קורה".

עד כמה אנחנו רחוקים מהשלמת הטרנספורמציה הדיגיטלית בעולם המערבי?

"בתחום השכר, אנחנו מאוד מאוד רחוקים מזה. זה תחום מסובך ולא סקסי, שלא מעניין מספיק אף אחד. תמיד אני אומרת: לא משנה את מי תיקח, ברגע שתתחיל לדבר אתו על פנסיה, העיניים מזדגגות. ככה זה".

עינת גז עם השותפים, ראובן דרונג ועופר הרמן / צילום: אירה פרוהורובה, יח"צ
 עינת גז עם השותפים, ראובן דרונג ועופר הרמן / צילום: אירה פרוהורובה, יח"צ

מדינות אוהבות לסבך

לחברה יש כיום יותר מ-10 מיליון דולר הכנסות בשנה, ולפי גז "התוכנית היא לעבור את ה-50 מיליון דולר בשנה הבאה". זה יקרה בעזרת כ-70 עובדים ("היינו 20 בתחילת השנה, אני מקווה שנהיה יותר מ-100 בסיומה") ובזכות כ-120 לקוחות, 75% מהם מארה"ב.

למה החלטתם לכוון לשוק האמריקאי?

"המוצר שלנו נותן מענה לחברות גלובליות. אמנם לא חסרות חברות ישראליות שפועלות בחו"ל, אבל עדיין אי אפשר להשוות את היקפי הפעילות שלהן להיקפי הפעילות של החברות האמריקאיות. המוצר שלנו גם הרבה יותר מתאים לתרבות האמריקאית מבחינת שמירה על Compliance, ועבודה מסודרת. זה לא מקרי שאין מילה עברית טובה ל'קומפליאנס', שמשמעה ציות. ישראלים לא מצייתים. בשוק האמריקאי, כל דולר שאנחנו שמים מביא לנו הרבה יותר ממה שהוא יכול להביא בישראל".

עולם חוקי ההעסקה והעבודה, שבו אתם פועלים, רק הולך ומסתבך בשנים האחרונות.

"זה עולם מרתק, כי שכר הוא יצור מורכב, שתלוי גם בחוקי עבודה ובדברים שקורים בזמן מסוים בכל מדינה. השילוב בין גורמים אישיים לגורמים כלליים יוצר מצב שגם אם אתה ואני מרוויחים אותו סכום, תלוש השכר שלנו לעולם לא ייראה אותו דבר. זה נעשה הרבה יותר קשה ומסובך כשמדובר במדינות זרות, וכשאתה, כמעסיק, לא מכיר מספיק טוב את החוקים שלהן".

התחושה שהכלכלה השיתופית מפשטת דברים היא בעצם אשליה?

"מדינות אף פעם לא רוצות לעשות את זה פשוט, הן תמיד ישאפו להשאיר את העניינים החשובים בפנים, קרוב אליהן. מדינות שנתקלות במגמה כמו העסקת עובדים מרחוק אומרות: 'אוקיי, אבל אם החלטת להעסיק עובדים מהמדינה שלי, אתה חייב לכבד את חוקי העבודה שלי'. זה רק הולך ומסתבך, כי כל מדינה שואפת להגן יותר על העובדים בשטחה, להקשות על פיטוריהם ולהטיל עוד מגבלות, אחריות וכאבי ראש על המעסיקים".

מסבכים את המציאות.

"יש הרבה דברים טובים בכלכלה השיתופית, אבל ברור שהיא גם מושכת לקיצוניות שתתפוצץ. קח, כדוגמה, את אובר, שבניו יורק הפסידה כבר בכמה תביעות גדולות, שנועדו לחייב אותה להכיר בכל הנהגים שלה כעובדים בעלי זכויות. או אפילו העובדים של וולט או תן ביס בתל אביב, שכל הזמן מסבירים להם שהם לא עובדים מן המניין, אבל הם מחויבים לתת משמרות, להיות זמינים ולשלם פיקדון.

"הכלכלה השיתופית היא ה-WeWork של העולם: לעובדים אין דבק אמיתי לעבודה עצמה ולמקום העבודה. במובן הזה, הכלכלה השיתופית היא תופעה עצובה".

איפה אתם נכנסים לתמונה?

"כל זה הוא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מנסים לעשות בפאפאיה. חברות כבר הבינו שאם הן רוצות לגדול נכון, הן לא יכולות להישאר סגורות בארץ המוצא שלהן. אנחנו נותנים להן יכולת לגייס בכל מקום בעולם, עם כלי שמתרגם את כל דוחות השכר לשפה אחת, ומאפשר מעקב. בעצם, הפלטפורמה שלנו לוקחת דאטה ומידע מספקי שכר מקומיים, ומתרגמת אותם למערכת ניהול אחת. החברה גדלה מהר גם משום שהיא פועלת בתחום חוקי העבודה, השכר וההטבות - גזרה שכמעט לא נגעו בה מבחינה טכנולוגית במשך כמה עשורים".

כשאני לא מתחברת

היא הגיעה לתחום אחרי שבצבא הכירה שלושה טייסי מילואים, שהקימו חברת פרויקטים באפריקה. "כשהשתחררתי הם הציעו לי להצטרף, נסעתי לטייל שנה באסיה וחזרתי אליהם, לתפקיד של סמנכ"לית משאבי אנוש. אלו היו שנים שבהן להגיד רילוקיישן לאפריקה נחשב עדיין מילה מאוד גסה בישראל. זה לא כמו היום, שאם אשאל עשרה אנשים ברחוב, כולם יגידו 'כן'. הוצאנו אז בסביבות אלף מהנדסים וחקלאים בשנה לאפריקה, טירוף ממש".

אחרי שמונה שנים, החליטה להצטרף לסטארט-אפ רפואי בהקמה. "בסוף 2008 עזבתי - התחלנו לעבוד על איזה רעיון, ואז השוק התרסק, והסטארט-אפ הראשון שלי נסגר עוד לפני שהוא התחיל. אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה בבית וחושבת: הייתה לי עבודה, היה לי כיוון, אני צריכה לחשב מסלול מחדש".

בשלב הזה לא היה לך כלום.

"הייתה לי כלבה, היה לי בן זוג, שידעתי שאנחנו צריכים להיפרד, והיה לי רצון להקים משהו משלי. הייתי בת 28, והחלטתי שאעשה משהו שאני יודעת לעשות, ושחסר מאוד בשוק. הקמתי פורטל לענייני רילוקיישן, אבל האקרים מרוקאים פרצו לי לשרתים וחירבו הכול. לא היו לי גיבויים, הם השאירו לי רק דף עם הרבה קללות בערבית. זה היה שיעור כואב".

ואז הקמת את 'רילוקיישן סורס'.

"זו חברה שנתנה מענה בכל מה שקשור לרילוקיישן, בעיקר בעולם המתפתח, כי ארה"ב עדיין התאוששה מהקריסה. אני לא חושבת שאפשר לעבוד יותר ממה שעבדתי בתקופה ההיא. החברה גדלה והתפתחה במהירות. כשאני אוהבת מה שאני עושה, אני כל כולי בפנים. כשאני לא מתחברת למשהו, אני לא מסוגלת להשקיע בו גם חצי שעה.

"אגב, החברה פועלת גם כיום. העובדת הראשונה שלי שם הייתה בחורה בשם ענבל - גייסתי אותה רק בגלל שהיה לה ברק בעיניים ורעב ללמוד. לימדתי אותה הכול, החל משליחת אימייל ועבודה עם מחשב. בחודשיים הראשונים שילמתי לה מכיסי. בשנתיים האחרונות היא המנכ"לית".

למה את לא שם?

"כשהחברה צמחה במהירות, החלטתי שהגיע הזמן להכניס שותף עם גב פיננסי חזק, שייתן לחברות גדולות את הביטחון שאנחנו יודעים מה שאנחנו עושים, ושאנחנו כאן כדי להישאר. להיות סטארט-אפיסט צעיר זה מגניב, אבל כשאתה מוכר שירותים תמיד רוצים לראות שיערות שיבה. אז הכנסתי שותף, אבל טעיתי. שנתיים לאחר מכן נפרדנו ברעש גדול, וקניתי בחזרה את המניות שלי. איכשהו בתוך כל הדרמות האלה איבדתי הרבה מהחיבור הרגשי שלי לחברה. הרגשתי שאני עושה עוול לצוות, שאני צריכה אהבה חדשה".

האהבה הזו הייתה מיזם שמסייע לחברות שמעוניינות להתרחב לאסיה. "סין הייתה הבסיס הגדול שלנו, הרבה חברות פנו לשם בזמנו, ולעבוד כחברה זרה בסין זה מאוד קשה, גם כיום. הקמנו שם מערך של שירותים, בשיתוף עם צוות מקומי, והמשכנו לעוד כמה מדינות באסיה. מאוד נהניתי מזה, הרבה יותר מאשר באפריקה".

אז למה זה לא החזיק מעמד?

"אחרי בערך שנה וחצי התחיל להתגלגל הרעיון של פאפאיה, גם בגלל שאבא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליו, היה חולה ורציתי להיות קרובה אליו. לא רציתי לקבל טלפון באסיה, שבו יגידו לי שהוא כבר לא כאן, בעולם. הצורך האישי הזה שלי וההבנה שאפשר לעשות הרבה יותר טוב בתחום השכר - כל אלה יצרו את פאפאיה".

שחייה בים היא מדיטציה

גז ישנה בין ארבע לחמש שעות בלילה. "לפעמים אני נורא רוצה לישון, ולא מצליחה לכבות את הראש. לפעמים אני מרגישה שהשעות הכי יצירתיות שלי הן בלילה". היא חובבת גדולה של ספורט, בעיקר שחייה בים ופילאטיס, אבל גם אופני שטח וסאפ. "בצעירותי הייתי שחיינית מקצועית והשתתפתי בתחרויות, אבל הפסקתי כשזה נעשה יותר מדי תובעני מבחינתי. חזרתי לשחייה לפני כמה שנים, לאחר שנפצעתי ברכיבה על אופניים.

"אני שוחה בעיקר לבד, זו המדיטציה שלי. זה המקום היחיד שהוא לחלוטין מנותק - אין טלפונים, אין אימיילים, אין כלום. שחיתי פעם 10 קילומטרים רצוף, שזה מרחק שנחשב מרתון במונחי שחייה בים. הים הוא מרחב אינסופי, קורים בו המון דברים והוא משתנה כל הזמן. אני אוהבת את האתגר שבזה, וגם את השלווה המוחלטת. אני גם מאוד גרועה בכיוונים, כך שאני מוצאת את עצמי תמיד בכל מיני מקומות מוזרים, וזה מרתק".

היא מעידה על עצמה שהיא "בוסית מאוד לא קלה, מאוד מאוד דורשת ולא עושה לאף אחד הנחות. אני לא מאמינה ב'אני לא יכול', 'אני לא יודע' ו'עוד לא עשיתי דבר כזה'. מבחינתי, אתה יכול - וכל השאר זה סיפורים שאתה מספר לעצמך. אין לי יכולת חמלה לאנשים שממסכנים את עצמם, זה מאוד קשה לי. אין לי יכולת להכיל את זה".
אבל יש אנשים שבאמת לא יכולים.

"יש לי הרבה אמפתיה לאנשים שהחיים לא נתנו להם הזדמנות, בדרך כלל אלה האנשים שבאים עם הכי הרבה רעב להוכיח ולהצליח. ההתקרבנות, לעומת זאת, באה במקרים רבים ממקום של אזור הנוחות, של 'אף אחד פעם לא התעקש שאתאמץ להשיג משהו'".

הסיטואציה המחרידה בילדותך פיתחה אצלך עצמאות מוחלטת?

"כן, עצמאות באה לפעמים מיצר הישרדות, וגם לא היה מישהו אחר שידאג לדברים במקומי. הייתה לנו חלוקה מאוד ברורה: אחותי הגדולה הייתה צריכה הרבה יותר תשומת לב, אחי הקטן היה עדיין תינוק, ואני הבנתי שאני צריכה לעשות מה שצריך לעשות.

"אני זוכרת את עצמי מבקשת כסף לבגדים מאבא שלי בגיל שש, ונוסעת באוטובוס לקנות אותם. את בת המצווה שלי הבנתי שאף לא יארגן לי, אז התקשרתי לדי.ג'יי ולמקום שהשכיר מקלט לאירועים, ובאתי לאבא שלי בערב, ואמרתי לו: 'תקשיב, זה וזה מה שאתה צריך לשלם, אני עושה לעצמי אירוע'".

אולי בגלל הדרך שעברה, היא אומרת שרגעי השפל שלה היו "במקומות הבודדים, כשאתה יודע שאין לך לאן להעביר את האחריות, כי אין למי. כיזם וכמנכ"ל של חברה אתה לא יכול להעביר את שק הדאגות והאחריות למישהו אחר".

יש לך איזו מטרת־על שאת מכוונת אליה?

"אני כל הזמן רוצה להיות בעשייה. זה חלק מאוד חזק אצלי, כי גדלתי לצד אמא שהחיים עצרו אותה. מבחינתי, לעשות זה להישאר בחיים. המטרה שלי היא להביא ערך, להשאיר איזשהו אימפקט בעולם. נורא חשוב לי להביא זווית חברתית לפאפאיה".

ולהתעשר?

"להתעשר זה לא ערך. עבדתי מאוד קשה כל חיי, ואין לי כיום דאגות כלכליות גדולות. קניתי עם משכנתא את הבית שרציתי, ויש לי השקט שאני צריכה. זה לא מעניין אותי באמת. ההיפך: אם תיקח ממני עכשיו את כל מה שאני עושה, ותגיד לי 'קחי כסף ואל תעשי יותר כלום' - זה יכניס אותי למצוקה הרבה יותר גדולה".

לחזק את החוזקות

"אני מחזקת תמיד רק את החוזקות שלי, ולא מתחברת לחולשות. אני יודעת לגרום לדברים לקרות. אני גם יודעת להסתכל על מטרה ממש מרחוק, ולהגיע אליה. הבעיה היא שבתוך כל זה אני משאירה המון בלגן מסביב. אני עובדת מהר, מאוד לא תהליכית, ואני כל הזמן בתנועה. זה ממש מתאים וטוב להתחלות של חברות, בשלב המתסכל שדומה קצת לניסיון להניע מכונית שלא מניעה".

אילו חולשות עקפת?

"החולשות שלי הן בעשיית סדר, בייצור תהליכים מובנים. אני נורא בלגניסטית. כדי לעקוף את זה אני בדרך כלל יודעת לבחור אנשים שמשלימים אותי ומנסה לא להפריע להם".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988