פלוס מינוס: מה קרה לאפקט של רוזי

זה לא חדש שאוטיסטים בכלל ואספרגרים בפרט נעשו בשנים האחרונות כוכבי תרבות: כריסטופר בון ב"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת", סאגה נורן ב"הגשר", שון מרפי ב"הרופא הטוב", שלדון קופר ב"מפץ הגדול", ועוד רבים וטובים. גם דמותו של דון טילמן שיצר גרהם סימסיון האוסטרלי ראויה להיכלל במועדון המכובד הזה.

סימסיון - מחברה של הטרילוגיה "פרויקט רוזי", "אפקט רוזי" ועכשיו גם "הכל בגלל רוזי", שיצא לאחרונה בהוצאת אחוזת בית - מצליח ליצור דמות שהיא גם נוגעת ללב וגם משעשעת, גם חכמה וגם מוגבלת, גם לא יודעת לקרוא רגשות וגם גורמת לקורא להתאהב בה ולהזדהות איתה. אחד המאפיינים של הגל הנוכחי של האוטיסטים בתרבות הפופולרית הוא לא רק ההכרה בכך שהם קצת כמונו, אלא שגם אנחנו קצת כמותם.

אם בתחילת הטרילוגיה הגיבור, דון טילמן, הוא חריג ומוזר, ולרגעים אפילו מגוחך ונלעג, תוך כדי קריאה אנחנו מתחילים להעריך ולחבב אותו יותר ויותר, מבינים את הדרך שבה הוא רואה את העולם ולרגעים אפילו קצת מקנאים בו וביכולות שלו. בזכות היכולת שלו להבחין בפרטים שרובנו לא נשים אליהם לב, הוא מעיר לחברת תעופה על ליקויי בטיחות שהיא לא חשבה עליהם, ובתמורה מקבל מעמד VIP ושדרוג אוטומטי לביזנס לכל החיים; הודות לזיכרונו המושלם ולחושיו המחודדים הוא טבח-על ומכין קוקטיילים מופלא; בשל החשיבה "מחוץ לקופסה" הוא זוכה לקריירה מדעית משגשגת, ובזכות היותו כה טהור לב, ישר ומסור - הוא זוכה באהבתה של רוזי (ובזו של הקוראים).

בספר הראשון התמודד הגיבור לא רק עם החריגות שלו אלא גם עם השתלבות במקום עבודה, רכישת חברים ומציאת בת זוג - דברים שכולנו, גם לא אוטיסטים, צריכים להתמודד איתם, וגם לנו זה לא תמיד קל. בספר השני (זהירות, ספוילר) - הוא מתמודד עם שגרת נישואים והיריון ראשון, ובשלישי גם עם אתגר ההורות, ועם סטיגמות בכלל - דברים לא פשוטים גם למי שאינו נמצא על הרצף.

לשבחו של סימסיון יש לציין שהוא עושה את כל אלה בלי אידיאליזציה מזויפת. לרגע אחד לא עולה מספריו שכיף להיות אוטיסט. במיוחד לא לצעירים שבהם, שנידונים ללכת לבית ספר ולהתמודד עם מורים ויועצות ואבחונים, שלא לדבר על חברים לכיתה ועל הוריהם. אבל הצגת הדברים היא כה הוגנת ורב-ממדית (שלא לדבר על מעניינת ומצחיקה), ש"פרויקט רוזי" הצליח להפוך לבסט סלר ב-35 מדינות וגם בקרב הקהילה האוטיסטית, שאימצה את הספרים אל חיקה. זאת, בניגוד ל"כלב בשעת לילה מאוחרת", למשל, שאוטיסטים רבים הסתייגו ממנו.

החידוש בספר השלישי הוא האבחנה שבין פתיחות והכלה אמיתית לבין פוליטיקלי קורקט צבועה, כמו גם ההצבעה האמיצה ומעוררת המחשבה (והשנויה במחלוקת) על הדמיון שבין הניסיונות לרפא אוטיזם לבין טיפולי המרה.

עם זאת, כשמסתכלים על הסדרה בכללותה, אפשר להבין למה הכריז סימסיון שזה יהיה הספר האחרון. הראשון היה הטוב שבכולם - מבריק, שנון, מצחיק ומקורי. השני עדיין טוב, משעשע, קריא ומעניין, אבל פחות. השלישי החלש שבכולם - אף שגם אותו גמעתי בשקיקה ולא רציתי שייגמר. אלא שהפעם יכולתי כבר להרגיש בתפרים, ואיך דמויות וסיטואציות שונות נושאות את חובת הייצוגיות של סוגי חריגות שונים. אך גם אם הספר הוא הפחות טוב בטרילוגיה, הוא עדיין מהנה, מעורר נחשבה ומומלץ בחום, וכולי תקווה שבכל זאת המחבר לא יעמוד במילתו ויכתוב גם ספר רביעי.