חזקת החפות היא תפיסת עולם. לא רק מצב משפטי

מאז ספטמבר 2018 מקפיד "גלובס" להזכיר לקוראיו שחשוד הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו • זו עוד תזכורת לכך שכל מי שנעצר או מגיע לחדר חקירות הוא בעל זכויות, שגם התקשורת חייבת לשמור עליהן, ולא רק המשטרה והפרקליטות • אמון הציבור במוסדות שלטון החוק, פרויקט מיוחד

שלושה עצורים בבית המשפט בראשון לציון  / צילום: איל יצהר, גלובס
שלושה עצורים בבית המשפט בראשון לציון / צילום: איל יצהר, גלובס

בשנה החולפת הוספנו ב"גלובס" לכל סיקור או אזכור של חקירות וכתבי אישום פסקה קטנה אך משמעותית - פסקת "חזקת החפות" - שנועדה להזכיר לקוראים שאותו אדם העומד בלב החשדות או האישומים הוא חף מפשע, כל עוד לא הורשע בבית המשפט.

הפסקה הזאת נולדה כחלק מכללי סיקור חדשים שלקחנו על עצמנו בספטמבר אשתקד, ומחייבים אותנו בסטנדרט של סיקור שהיה אמור להיות מובן מאליו, אך בפועל לא יושם (לא אצלנו ולא בגופי תקשורת אחרים), בעת חשיפתו של אדם ברגע הקשה ביותר בחייו - מעצרו, חקירתו והגשת אישום נגדו: סיקור שזוכר את כבוד האדם, שומר שלא להשפיל את מי שהסתבך בחשדות פליליים תוך כדי הדיווח ומזכיר לכולנו שאין זה תפקידה של התקשורת להיות השופט והתליין של החשודים והנאשמים. וגם לא תפקידו של הציבור. הכללים החדשים טמנו בחובם הבטחה לנער את האבק שהצטבר על הכלל המשפטי מהחשובים ביותר במשפט הפלילי - חזקת החפות, ואיים לקבור אותו לחלוטין.

הבטחנו, וקיימנו. 1,715 פעם הופיעה "חזקת החפות" של "גלובס" בידיעות שפרסמנו מאז ספטמבר שעבר ועד היום - מעל 4 פעמים ביום (בערך). זה המון. זה מאפס חשיפה ל-1,700 פעם שבהן חזקת החפות הוצגה בקדמת הבמה, ולא נדחקה לפינה אפלה בזיכרון הציבורי.

בכל זמן נתון באתר "גלובס", בכל ידיעה על הליך פלילי שנמצא בראשיתו (כל השלבים עד להרשעה, שאז כבר לא עומדת חזרת החפות) מככבת חזקת החפות. ולא רק בעת סיקור ישיר של ההליך הפלילי - אלא גם כאשר יש אזכור עקיף של החשדות נגד חשוד/ה כזה או אחרת, גם אם מדובר בשורה קצרה בתוך כתבה העוסקת בעניין אחר לחלוטין. זו גם לא נחלתם של כתבי המשפט ב"גלובס" בלבד. כל כתבי ועורכי העיתון מחויבים למהלך ופועלים לפיו.

חזקת החפות - גם בהודעות המשטרה
 חזקת החפות - גם בהודעות המשטרה

כך, כאשר הכתב הפוליטי של "גלובס", דני זקן, פרסם השבוע אייטם על המגעים החשאיים המתקדמים בין בנימין נתניהו לבני גנץ לממשלת אחדות, וחשף כי בכחול לבן מוכנים לקבל את עיקרון מתווה הנשיא, לפיו נתניהו יכהן ראשון כראש הממשלה, אך יצא לנבצרות אם תתקבל החלטה על הגשת כתב אישום - הוא לא שכח את "חזקת החפות" של נתניהו. ובכלל, נתניהו תפס חלק נכבד מאלף שבע מאות הפעמים בהם פרסמנו את חזק החפות.

ההסתבכויות הפליליות שלו כיכבו מדי יום כמעט, והוא, כמו כולם, זכאי ליהנות מחזקת החפות. יש מי שיאמר שעבורו זה אפילו משמעותי יותר (בכל זאת, ראש ממשלה מכהן). גם שאול אלוביץ', שהסתבך בפלילים, יחד ובנפרד לחברו נתניהו, וכוכבי פרשות פליליות גדולות נוספים זכו לנתח גדול מהאיכורים של חזקת החפות.

רוצים לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפודקאסט: כך נסדק אמון הציבור במערכת המשפט 

מה שברור הוא שהחזקה הזאת, שרבים כבר הספידו אותה, ואף אמרו כי הפכה ל"חזקת האשמה", חיה ובועטת ב"גלובס". אבל ברור גם שזו רק נקודת הפתיחה בדרך לסיקור הוגן, הגון ואפילו חומל ומוסרי יותר של הליכים פליליים בכלל כלי התקשורת בארץ. גם אצלנו יש עוד מקום לשיפור.

השאלה המתבקשת היא מי ירים את הכפפה, כשלחזקת החפות אין יחסי ציבור טובים. להפך, היא קורסת תחת נטל הסטיגמות שהודבקו אליה לאורך השנים. עבור רבים חזקת החפות נתפסת כמשהו שרק לסנגורים, לחשודים ולנאשמים יש אינטרס להילחם עליו, כי למה שחזקת החפות תעניין את מי שלא הסתבך בפלילים ואת מי שלא מייצג את המסובכים? אחרים אומרים כי "חזקת החפות זה בכלל משהו של אנשים אשמים, לא של אנשים נורמטיביים". זו הסטיגמה. אבל התפיסה הזאת שגויה מהיסוד.

חזקת החפות צריכה לעניין את הציבור בכללותו, את החברה כחברה וגם את אלה שלא הסתבכו בפלילים מעולם, כי היא נועדה להגן עליהם ועל אהוביהם מפני לינץ' ציבורי ותקשורתי במקרה שהם יתעוררו יום בהיר אחד בליבה של שערורייה. המחשבה "לי זה לא יקרה" לא מציאותית בעידן הטכנולוגי שמשאיר את טביעות-האצבעות של הציבור בכל מקום בו הוא חולף, גם אם בחטף, ושתווה את כולם ברשת קשרים קרובים ורחוקים סבוכה, שעלולה לחבר אותו לאדם הלא נכון בזמן הנכון. אף אחד לא חסין לחלוטין מדפיקה נמרצת של המשטרה בדלת בשעה 5:00 בבוקר.

שאלו אותנו לא פעם השנה האם פסקה בתחתית ידיעה מספיקה? כנראה שלא. החזקה צריכה לעבור הליך החייאה כולל בזירה המשפטית והציבורית ולחזור למעמדה הראוי בראש רשימת זכויות החשודים והנאשמים. אבל בזירה התקשורתית לפסקה הזאת יש השפעה לא מבוטלת גם על שאר הזירות.

העובדה שהחזקה הזאת הופכת להיות חלק בלתי נפרד בידיעה התקשורתית ונשתלת בראש הקוראים (במובן הטוב של ההשפעה), פותחת לה את הדלת אל השיח הציבורי והמשפטי. פתאום התחילו לדבר עליה בכנסים (לא פעם), ויש גם בקרב המשפטנים בשירות הציבורי ומחוצה לו מי שקורא להכניס פסקה דומה להודעות שמפרסמת המשטרה על סיום חקירות ולהודעות הפרקליטות. וגם הציבור מצטרף לקריאות הללו.

בסקר שערך מכון "שילוב" עבור "גלובס" לרגל הגיליון המיוחד, נשאלו 600 משתתפי הסקר "האם צריך להוסיף לפרסומים רשמיים של המשטרה או הפרקליטות הערה מקדימה המציינת שאדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו", והתשובה הייתה חד-משמעית ומוחצת: 71% מהנשאלים השיבו כי צריך להוסיף הערה מקדימה זו, ורק 18% השיבו כי לא צריך להוסיף (12% השיבו לא יודע/ת).

צריך כמובן לזכור שחזקת החפות לא עומדת לבדה. לחשוד יש גם זכות שנשמור על כבודו, ולא רק על חפותו. לכן נטלנו על עצמנו במסגרת כללי הסיקור החדשים חובה נוספת: לא להשתמש בתמונות של אנשים ממעצר אלא אך ורק בסיקור המעצר עצמו, או אם יש לכך הצדקה מיוחדת, ולהקפיד גם בעת המעצר על בחירת תמונות ששומרות על כבוד המסוקר.

זה לא שלא טעינו. לפני חודשיים למשל פרסמנו אייטם על "הג'וב החדש של אלי קמיר: יועץ אסטרטגי לרשת 13", ובעוונותינו צירפנו לפרסום תמונה של קמיר מיום מעצרו בתיק 4000. לא היה כל קשר בין הטקסט לתמונה, לא דיווחנו שם על מעצרו, ובכל זאת זאת הייתה התמונה שנבחרה. אז טעינו, ותיקנו. החלפנו את התמונה באתר, וריעננו שוב את הכללים. כידוע, מי שלא עושה, לא טועה. כנראה שעוד נטעה.

הרמב"ם אמר פעם: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" - ובמילים פשוטות יותר: עדיף לזכות אלף פושעים, ולא להרשיע אדם אחד חף מפשע. הכלל הזה צריך להיות נר לרגלינו לא רק בבוא בית המשפט להרשיע נאשם בפלילים ולגזור את דינו, אלא גם בשלב המוקדם מאוד של ההליך הפלילי, כשאותו אדם מובל אל חדרי החקירות, מושפל מבט, ומתמודד עם חשדות שעדיין לא ברור לאף אחד טיבם האמיתי והסיפור המלא העומד מאחוריהם.

אנחנו פועלים, ונמשיך לפעול, על בסיס העיקרון הזה. 

עוד מחולל אי-אמון: כך הפכה תופעת החילוטים לאמצעי ענישה לחשודים

מה הקשר בין אלמנה-קשישה בת 80, איש העסקים שאול אלוביץ', מנהל מחוז צפון באגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון יובל שרעבי ובעלי רשת ג'פניקה ומועדון הכדורגל בני יהודה, ברק אברמוב? הם כולם נקלעו לאותה סיטואציה - שהפכה מאוד מוכרת במחוזותינו בשנים האחרונות: חקירה פלילית, שכללה חשדות בגין הלבנת הון ותפיסת כל רכושם, בשווי של בין עשרות למאות מיליוני שקלים.

בבת-אחת, ברגע הקשה בחייהם, באותה שנייה שהחוקרים מתדפקים על דלת ביתם לפנות בוקר או חוקרים אותם בחדר חקירות קר ומנוכר, ניטל מהם באחת גם כל רכושם או מרביתו. הרכוש שלהם הפך בבת-אחת לרכוש של המדינה, אבל "על-תנאי", רק אם יורשעו.

הם, וחשודים נוספים שנקלעו לאותה סיטואציה, הפכו לחלק מהסטטיסטיקה של "מהפכת החילוטים", שפרצה לתודעה בשנים האחרונות. הסטטיסטיקה מלמדת כי ב-2009 תפסה המדינה מיליוני שקלים בודדים בשנה מעבריינים ומחשודים בפלילים, היום מגיעים היקפי החילוט ליותר ממיליארד שקל בשנה. מאחורי "מהפכת החילוטים" עומדות כוונות ומטרות ראויות, בהן סגירת צינור הכספים שמספק את החמצן לעבריינות כלכלית ולארגוני פשיעה ומניעת הלבנות הון, אך בדרך נדמה כי הפרופורציות נעלמו.

כמעט בכל חקירה שמתנהלת כיום, ביום הראשון של מעבר החקירה לשלב הגלוי והמעצרים, מתהדרות הרשויות בתפיסות רכוש בהיקפי עתק - עשרות ומאות מיליוני שקלים. המדינה תופסת יאכטות, בתים, מקרקעין, מיליונים בחשבונות בנק ובמזומן בכספות, תכשיטים - הכול.

את הכסף הגדול תופסת המדינה דווקא מהחשודים בפרשות הכלכליות הגדולות - חשודי השוחד, טוהר המידות והשחיתות השלטונית - ולא מ"החשודים המיידיים" שעבורם חוקק חוק הלבנת הון - משפחות הפשע והעבריינות המאורגנת. אחוז קטן מתוך מיליארדי שקלים שנתפסו לאורך השנים נתפס מהעבריינות הקלאסית, הקשה - ואף אחד לא שואל איך ייתכן שכלי החילוט של חוק הלבנת הון התרחק כל כך ממטרתו הראשונית.

בדרך אל היאכטה או הווילה, הסיפור האנושי של החשוד נעלם, כמו גם העובדה שהם עדיין בגדר חפים מפשע. התוצאה היא שכבר בשלב הראשוני של החקירה החשודים "נענשים". תוך זמן קצר הם נאלצים לקחת הלוואות מבני משפחה, מחברים ומכל מי שמוכן לעזור, מסתובבים עם אות קלון כחשודים ועם חשש מתמיד שלא יוכלו למחוק את האות הזה, מכיוון שאין להם כסף לעורך דין טוב. 

ומה קורה בסוף? חלק מהחשודים לא מואשמים כלל, והחקירה נסגרת בלא כלום; אחרים מורשעים בעבירות מופחתות; וגם במקרים שבהם יש הרשעה חמורה ומלאה, לא תמיד סכומי החילוט הסופי זהים לסכומי התפיסה. במקרים רבים החילוט משקף חצי, שליש או פחות מהסכום שנתפס בראשית החקירה.

בשנים האחרונות הציג "גלובס" את המצב הבעייתי הזה בסדרת כתבות וציירנו את התמונה העגומה, שאין ספק שהפכה לחלק מהפגיעה באמון הציבור במערכת.

עד השנים האחרונות נדמה היה כי שופטי המעצרים נותנים חותמת הכשר אוטומטית לבקשות תפיסות רכוש. ואולם באחרונה נדמה כי המטוטלת נעה לכיוון אחר. בית המשפט העליון מתח ביקורת על התנהלות המשטרה והפרקליטות בעת תפיסת חפצי אמנות ותכשיטים בביתם של משפחת אלוביץ' במסגרת חקירת פרשת בזק (תיק 4000). במקרה שרעבי הורה בית המשפט השלום בראשון-לציון לשחרר נכסים בסך 2 מיליון שקל; במקרה של אברמוב קבע העליון כי הרכוש התפוס יושב לו בכפוף להעמדת ערבויות. במקרה של האלמנה הקשישה, הפרקליטות הודיעה כי התיק נגדה נסגר וכספה ישוחרר, לאחר שהמדינה החזיקה במשך שנה וחצי ב-15 מיליון שקל.

מבתי המשפט החלה לצאת אמירה חדשה, לפיה "המדינה לא תמיד צודקת". המסר הזה משקף איזון חדש - תפיסות הרכוש לא בוטלו ולא צומצמו באופן הפוגע בחקירות ובאישומים, אלא שורטטו הגבולות חדשים ליכולות של המשטרה והפרקליטות להחזיק בידיהן רכוש במסגרת חקירה. אם המערכת המשפטית תשכיל להעתיק את התהליך הזה למחוזות אחרים בהם נפגע אמון הציבור במערכת (המעצרים המרובים, מותה של חזקת החפות, השגת ראיות בדרכים לא כשרות) - נדמה שכולם יצאו נשכרים. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988