לשחות נגד החרם: האם באמת צריך לחשוש מה-BDS?

בשלוש השנים האחרונות, ישראל העלתה הילוך במאבק בתנועת החרם • אבל האם ה־BDS באמת כל־כך מאיים או שחרם נובח אינו נושך?

הפגנה נגד ישראל בטולוז, 2018. / צילום: Gettyimages ישראל
הפגנה נגד ישראל בטולוז, 2018. / צילום: Gettyimages ישראל

כעשרה ימים לפני ראש השנה האחרון, עמד עורך הדין מיכאל ספרד בפני שלושה שופטי בית המשפט העליון בירושלים וניסה לשכנע אותם שעושים עליהם סיבוב. בניגוד לטענותיה של המדינה, טען ספרד, לניסיונה לגרש מן הארץ את נציג ארגון Human Rights Watch, עומר שאקר, אין כל קשר למאבק בתנועת ה-BDS שקוראת להחרמתה של ישראל.

שאקר, אזרח ארה"ב, ערער לעליון על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לאשר את ביטול אשרת השהייה והעבודה שלו באפריל האחרון. הצעדים הללו ננקטו נגדו בהתבסס על חוות דעת של המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה. נכתב בה כי שאקר "מרבה לצייץ מחדש ולשתף תכנים בנושא ה-BDS נגד ישראל".

"התיק הזה עוסק בשאלה האם קריאה לחברות להימנע מהשקעה בפיתוח ההתנחלויות בשל ההפרה של זכויות אדם שהשקעה כזו יוצרת, היא חרם על ישראל", מסביר ספרד את עיקר הטענה שלו. "לא Human Rights Watch ולא עומר שאקר קראו לחרם אקדמי, לחרם תרבותי ואפילו לא לחרם צרכני על מוצרי ההתנחלוית. הם אמרו לחברות: 'אל תתרמו להפרה של זכויות אדם מכיוון שהרחבה של ההתנחלויות היא הפרה של זכויות אדם'. גם אם חברות מעורבות בכך, אין קריאה להחרים את החברות הללו, ולכן זה לא קשור ל-BDS אלא להגדרה המאוד רחבה שהחוק הישראלי קבע לחרם על ישראל".

בתחילת החודש התברר שבית המשפט העליון לא השתכנע מטיעוניו של ספרד. השופטים ניל הנדל, נעם סולברג ויעל וילנר דחו את הערעור על החלטתו של שר הפנים לגרש את שאקר וקבעו כי הוא יצטרך לעזוב את ישראל תוך 20 ימים. הייתה זו הפעם הראשונה מאז שעבר התיקון לחוק האוסר על אזרחים זרים שקוראים לחרם על ישראל להיכנס לתחומה או לשהות בה, שבה אישר בית המשפט העליון החלטה מסוג זה.

"שיצעקו עלינו. לא נורא"

על אף מה שנראה כאפקטיביות מוגבלת של תנועת החרם, בשלוש השנים האחרונות ישראל העלתה הילוך בכל הקשור במאבקה באנשים ובארגונים שהיא מזהה כחלק מהתנועה. היא מגייסת את אזרחיה כלוחמי מקלדת שישמיעו את קולה של המדיניות הישראלית ברשתות החברתיות; מונעת כניסה לישראל או לשטחים של פעילים זרים בתנועת החרם או של מתנגדים בוטים מדי למדיניות הישראלית; מנסה לייבש ככל יכולתה את מקורות המימון של הארגונים הפועלים נגד מדיניותה ומכינה דוחות מפורטים שחושפים קשרים בין פעילי חרם מרכזיים לארגוני טרור.

אם כל זה לא מספיק, ישראל גם באה בטוב. משרדי הממשלה השונים (וגם שלל עמותות פרטיות) מביאים הנה לסיבוב "תיירות רכה" - כמה שיותר סלבריטאים שיצייצו במהלך ביקורים בישראל ואחריהם כמה ישראל נהדרת. בשיטה האחרונה טמון גם סיכון. כך למשל, אחד הניסיונות הללו התפוצץ לאחרונה בפניהם של אנשי המשרד לירושלים ולמורשת בראשות השר זאב אלקין, שהזמינו לארץ את השחקנית דמי לובאטו. לאחר שפעילי BDS תקפו אותה ברשת, היא התהפכה על ישראל וטענה שהוטעתה, ובסופו של דבר אף התנצלה על עצם הביקור פה.

דמי לובאטו   / צילום: רויטרס - Runway Manhattan
 דמי לובאטו / צילום: רויטרס - Runway Manhattan

לסיום - וזה אולי ההישג הגדול ביותר של הפעילות הישראלית נגד ה-BDS - ישראל לא רק שהצליחה להצביע על מאפיינים אנטישמיים בפעילותם של פעילי חרם מרכזיים, אלא שבשנים האחרונות ביססה בכמה גופים בינלאומיים ומדינות את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה. על-פי ההגדרה הזו, כל מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי הוא אנטישמי (ומעניין מה לא מעט חרדים חושבים על כך).

להצלחה הזאת - מסכימים הן הלוחמים ב-BDS והן פעיליו - יש השלכות מרחיקות לכת על יכולתם של ארגוני החרם (שפעמים רבות מזהים את עצמם כארגוני זכויות אדם), לקבל מימון מגורמים ממשלתיים בכמה מדינות באירופה. מצד אחד, אף פוליטיקאי מהזרם המרכזי לא צריך שיאשימו אותו בתמיכה באנטישמים שקוראים למדינת היהודים להתפנות לתוך הים ונעזרים בקריקטורות בסגנון הדר-שטירמרי כדי להדגיש את הדחיפות שבכך.

מצד שני, לא כולם קונים את ההשוואה. רק לאחרונה אמרה שרת החוץ החדשה של שבדיה אן לינדה כי ארצה "אינה רואה דמיון בין פעילות ה-BDS לפעילות אנטישמית".

גם החלטת בית הדין האירופי מלפני שבועיים התעלמה מהניסיונות לקשור בין שנאת יהודים להתנגדות לכיבוש. השופטים דחו את הערעור שהגיש לפני כמה שנים יקב פסגות (הפועל בגדה המערבית) על הנחיית האיחוד האירופי מ-2015 לסמן מוצרים המיוצרים בגדה, במזרח ירושלים וברמת הגולן, וקבע כי 28 מדינות האיחוד יצטרכו מעתה לסמן את תוצרת ההתנחלויות. בישראל חוששים כעת כי ההחלטה עשויה להיות רק תחילתו של גל חקיקה המורה לסמן את מוצרי ההתנחלויות במקומות אחרים בעולם.

האם החלפת הדיסקט בכל הקשור למאבק ב-BDS קשורה להישגיה של התנועה? לאו דווקא. קשה מאוד לאמוד את המחיר שמשלמת ישראל כתוצאה מפעילות תנועת החרם והדה-לגיטימציה נגדה. בתחום הכלכלי אין אף אחד שחולק על כך שמדובר בנזק מינורי, אם בכלל, אבל לאיש אין נתונים שמכמתים את השפעת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות על הכלכלה, האקדמיה או התרבות בישראל. ברגע הראשון זה עשוי להיראות תמוה, אבל ההסבר העיקרי ששמעתי ממשרדי הממשלה שאמורים לעקוב אחר הנושא היה די משכנע: עיקר החרם מתנהל בתחום האפור, הסבירו לי. בתי השקעות, זמרים או ארגונים אקדמיים לא חייבים לצאת בהצהרות פומביות כדי לנתק את קשריהם עם ישראל. הם פשוט מחליטים בינם לבין עצמם שלא שווה להם להתעמת עם האקטיביסטים כדי להשקיע פה; שלא שווה להם לחטוף רפש באינסטגרם כדי להופיע פה, ושלא שווה להם שסטודנטים נרגשים יפוצצו במוסדותיהם כנסים אם הם יבחרו להזמין אליהם אנשי אקדמיה ישראלים.

נשיא אוניברסיטת חיפה וראש ועד ראשי האוניברסיטאות, פרופ' רון רובין, סבור שמבין התחומים השונים שבהם פועלת תנועת ה-BDS, השפעתה על האקדמיה היא המשמעותית ביותר. "באקדמיה יש לזה משקל, בעיקר במדעי הרוח והחברה", הוא אומר. "ישנם כל מיני ניסיונות לאסור את ה-BDS באמצעות חקיקה, אבל זה לא פותר את הבעיה כי ה-BDS הלא פורמלי הוא ה-BDS הקשה יותר. איך זה קורה? זה קורה כשבן אדם מקבל מאמר לפרסום והוא אפילו לא פותח את המעטפה וזורק אותה לפח כי מי שכתב אותו מישראל. זה קורה כשמפסיקים להזמין ישראלים לכנסים ולשבתונים. איך אפשר לדעת את זה? מרגישים עוינות בכנסים, למשל. אנשים לפעמים מקבלים תשובה כמעט אוטומטית שהמאמרים שלהם לא מתקבלים. התחומים הכי בעייתיים הם חקר המזרח התיכון וגם כל דבר שעוסק בגזע ובמגדר. הבעיה היא שזה קורה במדינות שבהן זה הכי כואב - בדוברות האנגלית שביניהן".

רובין גם אומר שהוא לא יכול להעיד על ירידה בכמות ובעוצמת פעילות החרם נגד אקדמאים ישראלים בשנים האחרונות. "אני לא יודע לומר אם יש התחזקות, אבל בוודאי שאין היחלשות. לכן חשוב לי לומר שוב שחקיקה לא פותרת את הבעיה. בעיניי, הדרך היחידה היא להתעמת איתם. להופיע בכנסים, להביע את עמדתנו ולהציג את האוניברסיטאות בישראל כמו שהן - שהן פתוחות בפני כל מי שרוצה ללמוד בהן ללא הבדל של דת ומוצא. להסביר שאנחנו מחוללי השינוי בחברה הישראלית. אנחנו צריכים לומר את זה מול כל פעיל BDS שנעמד מולנו. לא צריך להירתע מעימות מולם. שיצעקו עלינו. לא נורא".

פרופ' רון רובין / צילום: יונתן בלום
 פרופ' רון רובין / צילום: יונתן בלום

כשאני שואל את רובין מה דעתו על אפקטיביות הפעילות של המשרד לנושאים אסטרטגיים נגד תנועת החרם, הוא נשמע משועשע. "ראיתי שיש פרסומות בטלוויזיה בארץ. אני לא מבין למה יש פרסומות בארץ נגד ה-BDS. את מי הם מנסים לשכנע? אני לא מבין את הקטע. את הכסף הזה צריך להשקיע בלשלוח אותנו למקומות שבהם נעמוד פנים מול פנים עם הפעילים שלהם ונענה להם. האם ניתן לשכנע אנשים? תראה, באיזה כנס מישהו התחיל לדבר איתי על האפרטהייד במדינת ישראל. אמרתי לו ‘על מה אתה מדבר? אני בא מאוניברסיטה שבה 40% מהסטודנטים הם ערבים. אלו אנשים שיהפכו לחלק מהשרדה המרכזית של החברה’. את המסר הזה חייבים להעביר. אני חושב שמגע אישי מול אנשים שרואים שאין לך קרניים משנה לגמרי את השיח. ראיתי את זה ברמה האישית מול קולגות ממדינות ערב".

כשהוא מתבקש להתנבא אם בשנים הקרובות תתמוסס תנועת החרם נגד האקדמיה הישראלית או דווקא תצבור יותר כוח, רובין מתנסח בזהירות. "מה שיקרה בעתיד ואיך שיתייחסו אלינו זה תולדה של המצב הפוליטי בארץ", הוא אומר.

כך לא נראית כלכלה מוחרמת

NGO מוניטור הוא אחד מארגוני הימין שעוקבים מקרוב אחר תנועת החרם בשנים האחרונות ואף הצטרף לדרישה לגרש את שאקר מישראל כידיד בית המשפט. כשאני מבקש מאיתי ראובני שמנהל את תחום התקשורת בארגון להעריך את מידת ההשפעה של תנועת החרם, הוא ממהר לומר ש"ברמת הכלכלה הלאומית של ישראל - לקמפיין שלהם יש אפס השפעה. אני טוען שההצלחה של תנועת ה-BDS היא בעיקר ברמת התודעה".

ואכן, חברות וקרנות בינלאומיות פועלות פה בהמוניהן ומשקיעות בכלכלה הישראלית. מוצרים ישראליים נמכרים ברחבי העולם וחברות ישראליות נרכשות בסכומי עתק ובקצב מסחרר. אף גורם משמעותי לא החליט שהוא מפסיק לעשות עסקים עם ישראל. רק לאחרונה דווח כי בשנה החולפת עלתה ישראל ב-14 מקומות במדד "עשיית העסקים" שמפרסם הבנק העולמי, וכי היא ממוקמת בו במקום ה-35 מתוך 190 מדינות. כך לא נראית כלכלה מוחרמת.

המצב מורכב יותר לגבי היחס כלפי חברות שפועלות באופן ישיר בשטחים וכן לגבי חרם על רכישת מוצרים מתוצרת ההתנחלויות בחו"ל. ישראל הרשמית מציגה קריאה לחרם על חברות כאלו או לסימון של מוצרי ההתנחלויות בחו"ל כדה-לגיטימציה מלאה של ישראל כולה. המציאות, לעומת זאת, מגחיכה את הטענה ומראה שהעולם עושה את ההבחנה שממשלת ישראל מסרבת לעשות: הוא פשוט מבדיל בין ישראל הריבונית לבין השטחים שהיא כובשת.

סודהסטרים למשל יצאה ממעלה אדומים כדי שלא להסתכן בחרם. מהרגע שבו היא עברה לנגב שהריבונות עליו אינה שנויה במחלוקת, איש לא קורא שלא לרכוש את מוצריה. פפסיקו הענקית שעושה עסקים בכל העולם, ושלכאורה הייתה יכולה להיפגע מרכישה של חברה ישראלית, רכשה אותה ב-2018 בלי לחשוב פעמיים.

אז אם לא בתחום הכלכלי, ואם בתחומי התרבות ובאקדמיה קשה מאוד לאמוד את האפקטיביות שלה, כיצד בכל זאת מאיימת תנועת ה-BDS על ישראל? לראובני חשוב לומר שהוא בכלל מסתייג מהמילה איום. לשיטתו, מדובר באתגר. "תראה, התחום הראשון שבו יש להם הישגים זה היכולת שלהם להביא את הנושא לשולחנם של מקבלי ההחלטות. שפתאום מדינות וגופים ידידותיים לישראל מכניסים את הקשר עם ישראל למערך קבלת ההחלטות שלהם. שהם מדברים על זה. הדבר השני זה שתחושת הביטחון של ישראלים ויהודים נפגעה. שיש טשטוש מוחלט בין הדברים. ברגע שאתה יהודי, אתה בבעיה במקומות מסוימים. הדבר השלישי שאני רואה כהצלחה זה היכולת של התנועה הזאת להתלבש על כל שיח אוניברסלי או מוסרי שקורה בעולם ולהפוך לחלק ממנו. רק לפני שעה, תנועת ה-BDS הכריזה שהיא מזדהה עם גרטה טונברג שנלחמת נגד שינוי האקלים בטענה שאם רוצים להציל את האקלים, צריך קודם לסיים את הכיבוש. זה אולי נשמע מגוחך, אבל תחשוב על אדם ליברלי מערבי שלא חשוף למצב המורכב פה. הם עשו את אותו הדבר גם בחיבור שלהם עם תנועת Black Lives Matter בארה"ב. הבעיה היא שמהר מאוד התודעה יכולה לעבור למעשה".

שינוי בהגדרת האנטישמיות

ב-2016, לאחר הצטברות אירועים שכללו את ביטולי הופעותיהם של אמנים בקליבר של אלביס קוסטלו ולורן היל, ואת הניסיון לקדם בפיפ"א מהלך שיוביל להענשתה של ישראל בגין מניעת חופש תנועה משחקני נבחרת פלסטין, נדלק אצל קובעי המדיניות בישראל אור אדום. השלב הראשון בשינוי הגישה היה שאנשי המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה, שבראשו עומד גלעד ארדן המשמש גם כשר לביטחון פנים, נדרשו לחקור לעומק את ארגוני תנועת החרם.

חוקרי המשרד זיהו יותר מ-40 ארגונים עיקריים שאחראים לפעילות תנועת החרם על ישראל, ושההתחקות אחר אנשיהם ומקורות המימון שלהם הובילה אותם לא פעם אל הרשות הפלסטינית, אל החמאס ואל החזית העממית. את פעילי הארגונים הללו מכנים פרסומי המשרד "מחבלים בחליפות".

במקביל, הם ריכזו מאמץ רב בסריקת חשבונותיהם, אתריהם ופרסומיהם של פעילי החרם וארגוני החרם כדי לאתר בהם שימוש באמצעים רטוריים ו-ויזואליים בעלי גון אנטישמי. הצגתם של לא מעט טיעונים, השוואות או קריקטורות כביטויי אנטישמיות טהורים נראית לעיתים מעט היסטרית או נטולת הומור עצמי, אבל זה לא אומר שאנטישמיות אינה קיימת. לפעמים מדובר גם בגועל דוחה באמת.

"מצד אחד, ה-BDS הוא לא איום אסטרטגי מטורף", אומר ראובני מ-NGO מוניטור. "מצד שני, אתה לא יכול להתעלם ממנו. כבר ניסו וזה לא עבד. מה שעובד זה לקחת את מה שאני מגדיר כאתגר, לתחם אותו, להבין איפה הבעיות שלו ועד כמה הוא יכול להזיק לך, ולראות איך מתמודדים איתו עם כלים ומשאבים מוגבלים. אני חושב שישראל התעוררה מאוחר מדי, כשהעסק הזה כבר נהיה גדול, אבל אני גם חושב שיש הישגים בשנתיים האחרונות. לדעתי, הולך להיות שינוי מאוד רציני באופן שבו ה-BDS מתבטא ומשווק את עצמו לעולם בגלל שעכשיו גם מדינות שביקורתיות כלפי ישראל מסתייגות מה-BDS".

עו"ד ספרד לא מתרשם במיוחד. "הגישה של ממשלת ישראל במאבק שלה נגד ה-BDS משרתת את תנועת ההתנחלות ואת תנועת הסיפוח והעליונות היהודית", הוא אומר. "הם מנסים לייצר זהות בין אלו שנאבקים להפסקת ההתנחלויות בשל היותן מפירות זכויות אדם ולזהות אותם עם תנועה שמטרתה להשמיד את מדינת ישראל".

ספרד עצמו משוכנע ש"נתניהו לבדו הוא מי שהפך את ה-BDS לאפקטיבי כי בפועל, התנועה הזאת לכשעצמה לא אפקטיבית. ממה שאני מכיר, ההישגים של ה-BDS קטנים ונקודתיים. ההצלחה הגדולה שלהם היא תודעתית ופסיכולוגית והניפוח שלהם הוא מעשה ידיהם של נתניהו וארדן וארגונים כמו NGO מוניטור ואחרים. כל הקריירה של אנשים כמו נתניהו וארדן מבוססת על הפחדה של הציבור ועל יצירת שדים שאפשר יהיה לרדוף אחריהם. הם עשו את זה לארגוני החברה הישראלית למיניהם, לשמאלנים ולערבים ול-BDS. ככל שאתה מגדיל את השדים האלו, ככה אתה מקבץ את הציבור הישראלי המפוחד מאחוריך. מול ישראל לא עומד הרי איום קיומי, אז איך אפשר לייצר איום כזה? מנפחים את איראן ואת ה-BDS. כמה חבר'ה בכמה קמפוסים שמדברים לא יפה על ישראל".

ראובני חושב שבעקבות אימוץ הגדרת האנטישמיות החדשה (והשנויה במחלוקת בעצמה), נכנסו הארגונים למגננה. "אנחנו סבורים שכמו שיש תהליך שבו מדינות משוות את החוק שלהן להגדרה הזאת, גם ארגוני סיוע הומניטרי צריכים לאמץ את ההגדרה. אם אתה מסתכל על מה שגרמניה החליטה ועל טיוטת דוח של האו"ם שיצא לאחרונה ונכתב בו שבתנועת ה-BDS יש אספקטים אנטישמיים רבים שצריך לטפל בהם, ועל כך שבמדינות בארה"ב מדברים על זה ובבריטניה מדברים על זה, אתה רואה שבמקומות הללו ה-BDS הפך להיות משהו שכבר לא כל-כך קל להזדהות איתו".

פרופ' ניב גורדון שתומך בתנועת החרם והוקע בשל כך בישראל עד שעבר לחיות וללמד בלונדון, מספק זווית אחרת על שאלת האפקטיביות של ה-BDS ועל הדרך שבה ישראל נאבקת נגד תנועת החרם. "תראה, בכלכלה ההשפעה של ה-BDS היא אפסית, אבל בתרבות ובאקדמיה המצב שונה. שם המטרה היא לפגוע בתדמית של ישראל כדמוקרטיה היחידה במזה"ת ולנסות לשכנע את הציבור הבינלאומי שישראל היא הלכה למעשה מדינת אפרטהייד. אני לא מכוון לדרום אפריקה אלא להגדרה של האו"ם. גם ל-BDS בדרום אפריקה לקח 30-20 שנה עד שהוא נהיה משמעותי, וכאן המחשבה לטווח הארוך היא שברגע שתצליח לשנות את התדמית של ישראל, אז אולי יהיו לכך השלכות אחרות. כך שהאפקטיביות באה לידי ביטוי בשינוי של התדמית. אם אתה מסתכל על הציבור בארה"ב, שמבחינת ישראל הוא הציבור החשוב ביותר, אנחנו רואים שאצל הדור הצעיר של היהודים שם יש ירידה עצומה בשיעור אלו שתומכים בישראל בכל מצב. רבים מהיהודים מאוד-מאוד ביקורתיים כלפי ישראל ורואים בה מדינה שמפירה זכויות אדם ומתרחקת מהערכים המוסריים שהם מאמינים בהם. מבחינת ה-BDS, אם רואים את זה כמלחמה איטית שבה צריך לכבוש כל גבעה, כאן יש מהלך אפקטיבי שמצליח. אלו הצלחות קטנות.

"גם מבחינת אמנים שלא מגיעים לישראל. אנחנו שומעים על אלו שמבטלים את ההופעות שלהם פה, אבל הרוב הם אלו שאומרים לעצמם ‘מה אנחנו צריכים את זה?’ ומראש לא באים. באקדמיה אני חושב שיש תנועה מתגברת של ארגונים מקצועיים - כרגע כמעט אך ורק במדעי הרוח והחברה - שחלקם החליטו לאמץ את הקריאה לחרם, אבל ברובם יש דיון בנושא ומבחינת ה-BDS עצם הדיון הוא הצלחה. זה אומר שישראל במוקד ושדנים בהפרות שלה כמו הגבלת חופש תנועה של סטודנטים ואקדמאים ועל הפגיעה ביכולת של אקדמאים לעשות את מלאכתם, וזה מראה שבמצב הנוכחי הם לא יכולים לעשות זאת. זה דיון שלא היה קיים עד לפני חמש שנים, אז גם פה אני רואה אפקטיביות".

רוג'ר ווטרס מרסס על חומת ההפרדה.  / צילום: רויטרס - Runway Manhattan
 רוג'ר ווטרס מרסס על חומת ההפרדה. / צילום: רויטרס - Runway Manhattan

למרות הדברים הללו, גורדון אומר שעלייתם של משטרים שמרניים ברחבי העולם - טראמפ, ג'ונסון, אורבן, בולסונרו ואחרים - מחלישה את התפיסה הליברלית שעומדת בבסיס תפיסת ה-BDS. בנוסף, הוא מתאר את הזיהוי שישראל יצרה בין תנועת ה-BDS לבין אנטישמיות כ"הצלחה בלתי רגילה". "ישראל משקיעה המון במאבק ב-BDS ואני חושב שמה שאנחנו רואים היום בעולם זה שישראל הצליחה לשנות באופן רדיקלי את משמעות האנטישמיות - משנאת יהודים לביקורת על ישראל. נוצר מצב שיש מנהיגים בעולם שהם ציונים ואנטישמיים כמו למשל אורבן בהונגריה. זה נכון גם לגבי שרים בממשלת פולין שעונים על כל קריטריון של אנטישמיות קלאסית, אבל בגלל שהם ציונים, מבחינת ישראל זה בסדר. לעומת זאת, אנשים כמוני שמבקרים את מדינת ישראל, הופכים לדידם של ארדן ושותפיו לאנטישמים".

פעילי BDS מוחים בת"א נגד קיום האירוויזיון בישראל  / צילום: Gettyimages ישראל
 פעילי BDS מוחים בת"א נגד קיום האירוויזיון בישראל / צילום: Gettyimages ישראל

 

BDS - המודל המצליח וההווה הדי זניח

המודל של תנועת החרם על ישראל הוא החרם שממנו סבל משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי בשנות ה-80, ושמקובל לראות בו את הגורם המכריע שהביא להתמוטטותו ולהפיכתה של המדינה לדמוקרטיה. שלא במפתיע, לא רק שפעילי החרם נגד ישראל משתמשים במילה אפרטהייד כדי לתאר מגוון רחב של פרקטיקות ישראליות - הן בשטחים שנכבשו ב-1967 והן בתוך גבולותיה הריבוניים - אלא שהתנועה כולה נולדה בדרום אפריקה.

איך זה קרה? בוועידת האו"ם נגד גזענות שהתכנסה בדרבן שבדרום אפריקה בשיא האינתיפאדה השנייה ב-2001, הצליחה קואליציה של מדינות לטמון לישראל מארב דיפלומטי. הן השתלטו על סדר היום של הוועידה והצליחו להעביר הצהרה מסכמת שקראה לבודד את ישראל כמדינת אפרטהייד ולגזור מכך אסטרטגיה של סנקציות וחרמות בתחומים שונים. ההיענות של מדינות העולם לרעיון הייתה כידוע זניחה, אבל אירועי דרבן הניחו את היסודות לתנועת החרם שקמה ארבע שנים מאוחר יותר וכללה כ-170 ארגונים לא ממשלתיים פרו-פלסטיניים. הדמות הבולטת בארגון באותה תקופה היה האקטיביסט עומר ברגותי, פלסטיני המתגורר בעכו ובעל מעמד תושב קבע כתוצאה מנישואיו לאזרחית ישראל.

בעוד שקשה להצביע על הישגים משמעותיים של תנועת החרם בתחומי הכלכלה והאקדמיה, האזרח הישראלי התוודע אליה מזמן בזכות פעילותו הבלתי נלאית של מנהיג פינק פלויד לשעבר, רוג’ר ווטרס. אף אחד לא יודע כמה זמרות, זמרים, להקות או אמנים ביטלו את הופעותיהם או את פעילותם המקצועית בישראל כתוצאה מלחץ שווטרס ופעילים אחרים הפעילו עליהם. דוברות משרד התרבות והספורט הפנתה אותי למשרד לנושאים אסטרטגיים כששאלתי אותם כמה הופעות או אירועי ספורט בוטלו או שובשו בשנים האחרונות עקב קמפיין החרם, וגם לא ידעו לומר אם המגמה מתחזקת, נחלשת או נשארה סטטית. במשרד לנושאים אסטרטגיים, מתברר, לא מנהלים מעקב בתחומים הללו, אבל לאחרונה פורסם שראשיו מנסים לגייס אדם שינהל את המערכה נגד תנועת החרם בתחום התרבותי.

תומך BDS מפגין בהופעת פארל ויליאמס בקייפטאון, 2015    / צילום: Gettyimages ישראל
 תומך BDS מפגין בהופעת פארל ויליאמס בקייפטאון, 2015 / צילום: Gettyimages ישראל

דוגמאות בולטות לביטולי הופעות מהשנים האחרונות הן ביטול הופעתה של הזמרת לורד הניו זילנדית בדצמבר 2017 וביטול הופעתה של לנה דל ריי בפסטיבל מטאור באוגוסט 2018. עם זאת, יש להניח שאמנים אחרים העדיפו לוותר על ישראל מלכתחילה כדי להימנע מעימות עם פעילי תנועת החרם.

אלון ליאל שכיהן כשגריר ישראל בטורקיה ובדרום אפריקה אמר לי לפני קצת יותר משנה כי "הסנקציות על דרום אפריקה הן ללא ספק סיפור ההצלחה הכי גדול של סנקציות כלכליות, תרבותיות וצבאיות בעידן המודרני. למה הן הצליחו? במשך 40-30 שנה היו סנקציות חלקיות, אבל אז הן מערב אירופה והן ארה"ב, ובסוף אפילו ישראל, נכנסו לתוכן ואטמו את החמצן הדרום אפריקאי לגמרי. אם יש עליך סנקציות ממדינות אפריקה ומהודו, אבל מערב אירופה וארצות הברית פתוחים אליך, אין לך בעיה, אבל ברגע שהסנקציות מקיפות וכוללניות, הן מתחילות להשפיע חזק מאוד". בין המילים אפשר להבין שזה לא המקרה של ישראל.

**כתבה זו נערכה מחדש לאחר פרסומה, בעקבות פנייה שקיבלנו ולפיה דברים שצוטטו בכתבה נאמרו שלא לייחוס

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988