משפחה | דעה

הספד לדוד אפרים שהיה בדיוק ההיפך ממה שאתם מדמיינים

אופניים ראשונים, סיגריה ראשונה, נהיגה ראשונה במכונית ובאופנוע, עבודה ראשונה, מרד ראשון, סודות ראשונים - הכל חוויתי עם הדוד שלי אפרים. השבוע הוא מת וימי התמלאו רגעים עצובים

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

א.

דוד שלי אפרים מת השבוע. דוד זה תואר רשמי מדי, בין אחיה הצעיר של אמי - שהלך והוא רק בן 61 - לביני מפרידים 12 וחצי שנים בסך הכול. למרות שמבחינה טכנית גרידא הייתי זה שהפך אותו לדוד, הוא אף פעם לא היה "דוד" שלי; עבורי הוא היה הרבה יותר כמו אח גדול, ומאוחר יותר גם מעין חבר, איש סוד, עיר מקלט ואפילו בוס. קחו את כל האסוציאציות העולות בכם למקרא צמד המילים "דוד אפרים", היפכו אותן על הראש, נערו חזק-חזק, הושיבו על אופנוע כבד, הדליקו מרלבורו אדום מתחת לשפם ומבעד לנהמת המנוע, קלטו את החיוך, ותתחילו להבין עם מי היה לכם עסק. לא "דוד", אבל הדוד הכי טוב שילד יכול לקבל בעולם; אופניים ראשונים, סיגריה ראשונה, נהיגה ראשונה, במכונית ובאופנוע, עבודה ראשונה, מרד ראשון, סודות ראשונים - זה הכול דוד שלי אפרים שמת השבוע, ועד היום אני בטוח שהוא לא סיפר לאמא שלי איך בגיל 13 השתכרתי לגמרי והקאתי לו באוטו. אני ועוד שני חברים. ואתם יודעים מה, אם היום אחיין שלי ושני חברים שלו מקיאים לי באוטו - סיטואציה דמיונית לגמרי ולא רק כי אין לי אוטו - גם אני לא מספר על זה לאף אחד.

הוא היה הבנאדם הכי קול שאי פעם הכרתי באופן אישי, דוד שלי אפרים, וזה שסיפר את הבדיחה הראשונה שאני זוכר בחיים: היינו אצל סבתא שלי והוא יצא מהשירותים. אפרים, אמרה סבתא שלי, החנות שלך פתוחה. זו לא חנות, ענה, זו מעדנייה. הייתי ילד קטן, אבל אני יכול לחוות מחדש ובכל רגע נתון איך בזמן אמת המוח שלי פשוט התפוצץ כמו זיקוקין דינור. זה היה ועדיין הדבר הכי מצחיק ששמעתי מעודי. וזה לא היה רק מצחיק, זה גם היה עמוק! אומנם לא היה לי מושג מה זו מעדנייה, אבל ידעתי מהי חנות: חלל קטן, חשוך וצפוף בריח כרוב עם איש זקן מאוד שעומד בקושי מאחורי דלפק וחותך לך חצי כיכר לחם שחור. אם זוהי חנות - מעדנייה זה בטח גן עדן עלי אדמות!

אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי חושב במעורפל על מין, עסק שידעתי עליו עוד פחות מאשר על מעדניות. עוד לא ידעתי על חנוך לוין, עוד לא ידעתי כלום, אבל הבדיחה הייתה כמו רגע מעצב, אולי אפילו הארה ראשונה, היא פתחה בפניי עולם מלא של משמעויות ורבדים ודמיונות ודימויים וגרמה לי להכיר ולהבין את כוחה וגמישותה של השפה. יש מצב שזו הפעם הראשונה שיש לי זיכרון של עצמי חושב באמת וצוחק באמת. עד היום כשאני עצוב, אני אומר לעצמי שזו לא חנות, זו מעדנייה.

זו לא חנות, זו מעדנייה.

ב.

דוד שלי עבד בשיש, כמו סבא שלי לפניו. היה לו מפעל קטן, "שיש לב", ששכן שנים מול מחלף ארלוזורוב בתל אביב. היום יש שם מגדלים של יבמ. שניהם מתו בכסלו, בתאריכים עוקבים, ואת שניהם לקח השיש. אותו השיש שפרנס, שחיתן ילדים, שנתן חיים, אותו השיש הרג אותם. את סבי לקחה נַפַּחַת הריאות (אמפיזמה). מאז עברו כולם להשתמש באבן קיסר, ואת דודי כבר לקחה אַבֶּקֶת הריאות (סיליקוזיס). זה היה חיים בן אפרים, זה היה אפרים בן חיים; את האנשים הכי חזקים שהכרתי הכריעו גרגרי אבק מחורבנים.

אם יש דבר שדוד שלי שנא זה להיות חלק מקולקטיב, אבל מה לעשות ובעניין של הסיליקוזיס הוא חלק מקבוצה גדולה. גדולה מדי. סיליקוזיס נגרמת על-ידי שאיפה של חלקיקי צורן דו-חמצני גבישי (SiO2, או סיליקה חופשית) שגודלם קטן מחמש אלפיות המילימטר. אלה נישאים כאבק - ויש הרבה מאוד אבק בעבודת השיש - וחודרים לריאות. מערכת החיסון אומנם נאבקת בהם ומפרקת אותם, אלא שהרסיסים המשוחררים לרקמת הריאה גורמים לדלקות, צלקות ושינויים כמו הופעת "קישוריות סיליקטית", שזו מילה יפה לגושים מכוערים שיכולים להגיע אפילו לגודל של סנטימטרים וחוסמים את האוויר. לסיליקוזיס אין תרופה או טיפול יעיל. אולי השתלת ריאה.

זו מחלה חשוכת מרפא, והיא פוגעת כמעט בלעדית בגברים העובדים קשה בתחום השיש: החוצב, הכורה, הבנאי, הסתת, המרכיב, הפועל. נכון שגם אתם חושבים שזו כנראה הסיבה שאין לה מרפא? אם סיליקוזיס לא הייתה מחלה איומה שהורגת פועלים אלא בעיית זקפה, התקרחות ו/או לחץ בעבודה של מנכ"לים, כבר מזמן היו פותרים את זה, או לפחות שופכים מיליארדים על הבעיה. אפילו לאיידס מצאו חיסון. חבל שאין יותר כוכבי קולנוע וזמרים מתחום השיש.

יש הטוענים שזו מחלת המקצוע העתיקה בעולם - אם יש דבר שאנשים אמידים אהבו לאורך כל ההיסטוריה זה שיש - אבל בשנים האחרונות הסיליקוזיס תופסת תאוצה, מה שנקרא, כשבתעשיית הבניין עוברים יותר ויותר להשתמש בקוורץ טבעי (סיליקה). רק בשבוע שעבר פורסם ב"וושינגטון פוסט" סיפור על המחיר הנורא שגובה הסיליקוזיס ממיליוני הפועלים שבונים את גורדי השחקים החדשים בסין - לפי הערכות, למעלה מארבעים מיליון - 40,000,000 - פועלים ברחבי העולם חולים. פועלי כל העולם נחנקים. רק בסין מתו כשישה מיליון פועלים בשנים האחרונות מסיליקוזיס, וקשה להעריך כמה מאות אלפי אחרים בעולם. דבר אחר בטוח, רובם דודים של מישהו. אחד מהם, וללא ספק הכי טוב, היה דוד שלי.

אם כל זה נשמע לכם מוכר במעורפל, זה בגלל כתבה בתוכנית "עובדה" לפני כעשור על תנאי העובדים במפעל אבן קיסר (המפעל הישראלי שפיתח את החומר. בתחילה כונתה המחלה "סיליקוזיס אבן קיסר") ובעקבותיה תביעה ייצוגית של פועלים במפעל שנמרחה ארבע שנים ובסופה שילמה החברה רק 8.9 מיליון שקל, כ-4% מהסכום שבו נתבעה - ובעיקר, ללא הודאה בשום אחריות! באחד העיתונים - טוב נו, דה מרקר - קראתי ש"הנשורת של המחלה התעשייתית מתחילה להעיק על אבן קיסר", והאמת שהתפוצצתי. הנה לכם כל מה שרע בעולם.

מאות פועלים בישראל חלו במחלה, מי יודע כמה מתו וכמה עוד ימותו אם לא יזכו להשתלת ריאה - אבל אל תדאגו, החברה בסדר: שווי השוק עומד על חצי מיליארד דולר. והמוות הזה לא עומד להיפסק, לא בישראל ולא בעולם: נתח השוק של הקוורץ רק עולה. בישראל כ-90% (!) מהמטבחים עשויים מאבן קיסר.

תחשבו על זה לפחות פעם אחת כשאתם במטבח, טוב?

דוד אפריים / איור: תמיר שפר
 דוד אפריים / איור: תמיר שפר

ג.

רק בשבוע שעבר כתבתי בזכותם של הרגעים המאושרים, והנה התמלאו ימיי ברגעים עצובים. העצב כפילטר: על הכול נפרש דוק של עצב. ברחוב, באוטובוס, בחדשות, במשפחה, אדוות של עצב מתפשטות בשלולית החיים. וזה רק אני, ואני סך הכול אחיין. בעולם מתים יותר מ-150 אלף איש ביום, אי אפשר בכלל לחשוב על כמה צער יש בעולם כרגע, יא אללה. הרי געש של אבל, אוקיינוסים של דמעות, נהרות שוצפים בפספוסים וחרטות, צוקים חדים של כאב ותהומות עצומים מלאים בריק של כל מה שכבר לא יקרה ורוח הגעגוע מרחפת על פני המים. עכשיו היא נושבת עליי.

אני מתגעגע לדוד שלי. הוא לא כל-כך היה בקטע של אנשים עצובים, ועוד פחות מזה בקטע של אנשים שעושים דרמות, אז מתישהו בקרוב אצטרך לצאת מזה ולהזכיר לעצמי שלמרות הכול זו לא חנות. זו מעדנייה. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988