דעה: סתיו שפיר, מהמחאה החברתית ועד לפרישה הפוליטית

בקול דומע אמרה אתמול (ד') סתיו שפיר בכיכר רוטשילד, שם החלה את דרכה הפוליטית ושם היא גם מסתיימת באופן סימבולי לעת עתה, כי היא "לא תתמודד לכנסת אבל תמשיך להילחם על ישראל". ואכן, במלחמה על הציר האידאולוגי המרכזי בעשור האחרון בין ימין יהודי במובן הדתי-לאומי של ממשלות נתניהו, הציבה שפיר את הישראליות כאלטרנטיבה. טביעת כף הרגל האקולוגית שלה בפוליטיקה הישראלית, הייתה יותר בסגנון הפוליטי של נבחרי ציבור בעידן הדיגיטלי מאשר בענייני סביבה.

1. התחלות - ממחאה חברתית למפלגה פוליטית 

הטריו של דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי התייצב בפרונט של המחאה החברתית של 2011 - המחאה החברתית העוצמתית ביותר מאז ההפגנות ליציאה מלבנון - שהוציאה מאות אלפים לרחובות. בעוד שהסיסמאות של 'צדק חברתי' ו'יוקר המחייה' הדליקו את מעמדות הביניים מימין ומשמאל, ודפני ליף שנשאלה על מה צריך לעשות אמרה שתפקיד המחאה רק להעלות את השאלות, לא את התשובות, שפיר עבדה אחרת.

היא יצרה תוך כדי המחאה קבוצות לימוד וגיבשה תפיסת עולם ברורה: סוציאל-דמוקרטית. מדינת רווחה אוניברסלית עם דגש על מחוייבות המדינה למעמד הביניים ולא רק למעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים. ובעיקר: תפיסת הישראליות כסממן הזהות הקולקטיבית של המרכז-שמאל. אל מול השיח הדתי-לאומי, ולעיתים לאומני, של הימין של נתניהו, הציבו שפיר וחבריה אלטרנטיבה ישראלית, מכילה, הדורשת חיבורים, ופונה לעבודה משותפת מעבר לשסעים ולפילוגים. אבל הייחוד של המחאה החברתית לא היה רק בהמוני הצעירים והוריהם שזרמו לרחובות אלא הדמוקרטיה ההשתתפותית שאפיינה את שפיר וחבריה: מעגלי שיח, שולחנות עגולים, קבוצות לימוד גם בבאר שבע וקריית שמונה, ומודל של מעורבות אזרחית בשיח הציבורי. ההישג המרכזי של שפיר הוא פיתוח כלים של מעורבות אזרחים הן בשטח והן דרך הרשתות החברתיות. דמוקרטיה חברתית באה עם מעורבות אזרחית.

2. הדרך - פוליטיקה מפלגתית עם הפנים לציבור 

מכאן קצרה הייתה הדרך להחלטתה להיכנס למערכת המפלגתית ולהזרים דם חדש בעורקי מפלגת העבודה ההיסטורית. ואולם עבודתה של שפיר - הן בכנסת הן בזירה הציבורית - הייתה תמיד עם עין פקוחה על הפעילים הפוליטיים, על עוקביה ברשתות החברתיות ועל התקשורת הציבורית: לא שודרת, לא עשית. הדילמה של מעורבות אזרחית בפוליטיקה הממוסדת היא אחת מהדילמות המרכזיות של דמוקרטיה ייצוגית בעידן האינטרנט ושפיר שכללה את השיטה של קשר בין הנבחר לציבור לאורך כל הקדנציה ולא רק בקמפיין הבחירות. המחנה שלה - צעיר, יזמי, יצירתי ורעשני - היה בולט בכינוסי המפלגה ובנוכחותו בכל מקום אליו הלכה. קשר נבחר ציבור וציבור היה אם כן תרומתה השנייה הגדולה.

3. סוף זמני - מהמחנה הדמוקרטי לתנועה הירוקה 

השלב השלישי, בפרוץ שנת הבחירות, היה קמפיין המחנה הדמוקרטי. התפיסה של שפיר הייתה - איגוד כוחות של כל מחנה המרכז-שמאל תחת השם 'המחנה הדמוקרטי'. שפיר זיהתה בכך נכונה שהקרב בין ימין ומרכז-שמאל הפך להיות קרב על שמירת ישראל כמדינה יהודית ובעיקר דמוקרטית. "הקרב של היום" אמרה בנאום הסיום, "הוא להרחיק את ראש המאפיה מכיסא ראש הממשלה ולנקות את אורוות השלטון מהשחיתות האיומה שפשתה בו ומההסתה שהביאה את החלקים היפים כל כך של החברה ישראלית להיות מסוכסכים אלה עם אלה". אל מול טיעוני ה'דיפ סטייט' הוצבו ההגנה על שלטון החוק, על שלוש זרועות השלטון ועל תפיסת ישראליות מכילה שמזדעזעת מההסתה נגד הערבים והדה-לגיטימציה של השמאל.

אבל הטעות של שפיר הייתה בהגדרת המחנה הזה כ"מחנה הדמוקרטי": בכך למעשה קיבלה את הטיעון של נתניהו שהימין לאומי והשמאל דמוקרטי. הקרב הגדול באמת הוא על הדמוקרטיות של מחנה הימין, וניכוס הדמוקרטיה לשמאל בעייתי ביותר. המעבר האחרון של שפיר - לתנועה הירוקה, גם הוא חרב פיפיות. מחד גיסא, כמי שלמדה על השמאל בעולם, יודעת שפיר שכל השמאל החדש שראשיתו בתנועות המחאה של הסטודנטים, הנשים, השחורים והסביבתנים - לקח את נושאי האקולוגיה לדגל המרכזי של המוביליות הפוליטית מאז שנות השישים. אבל המעבר של שפיר אל התנועה הירוקה ברגע של מצוקה אלקטורלית היה אופורטוניסטי ולכן גם נכשל: יש מקום לבנייה של תנועה ירוקה רחבה בישראל, אבל לא מטעמים אישיים גרידא.

האג'נדה של הישראליות נמסכה לתוך סיסמת "ישראל לפני הכול" של כחול לבן, המחנה הדמוקרטי התכווץ למחנה שיצטרך לשרטט מחדש את דרכו להנהגת המדינה תוך שהוא מכיל את הדמוקרטיות של הימין, והתנועה הסביבתית צריכה עוד לעבור דרך עד שתהיה משמעותית בפוליטיקה הישראלית, אבל המודל של נבחרת ציבור המייצרת חדשות לבקרים דרכים יצירתיות לקרב את הפוליטיקה לצעירים, לעודד מעורבות אזרחית ולייצר ישראליות מתדיינת ומכילה, יהיו חלק מהמורשת שהיא משאירה. 

הכותבת היא חוקרת אידאולוגיות, מרצה בכירה במחלקה למדע המדינה האוניברסיטה העברית

*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב ב"גלובס"