"אנחנו מתחילים את השנה כשהכלכלה משגשגת, השכר עולה, העוני צונח, הפשע בירידה, ואמריקה היא קנאת העולם כולו - ואז היריבים שלנו אומרים שאנחנו לא הולכים לנצח" - כך התפאר השבוע הנשיא דונלד טראמפ בעצרת בחירות מלאה מפה לפה במילווקי, וויסקונסין. יש לו סיבה להיות מרוצה: הכלכלה האמריקאית באמת במצב מצוין.
טראמפ, כהרגלו, לא עצר שם. הוא הכריז גם שבתקופת קודמו בבית הלבן, ברק אובמה, "יותר מ-300 אלף איש עזבו את כוח העבודה. ותוך שלוש שנים בלבד תחת הממשל שלי, 3.5 מיליון איש הצטרפו לכוח העבודה". אבל כפי שבודקי העובדות של סוכנות הידיעות איי-פי מיהרו לציין, זה כבר לא נכון. המספרים האמיתיים הם יותר מ-5 מיליון אנשים שהצטרפו לכוח העבודה בתקופת אובמה, ועוד 4.8 מיליון שהצטרפו לכוח העבודה בתקופת טראמפ.
במילים אחרות, גם אם טראמפ היה רוצה לרשום לזכותו את השגשוג במשק האמריקאי, הרי שהוא ירש כלכלה בצמיחה מאובמה, והיא המשיכה לצמוח גם בתקופתו. למעשה, הכלכלה האמריקאית נמצאת ברצף הצמיחה הארוך בתולדותיה. חשוב לזכור: לא צריך להפריז בהשפעה שיש למנהיג בודד על הכלכלה, בוודאי על כלכלת ענק כמו המשק האמריקאי. ובכל זאת, אפשר לסמן גם חותם שהנשיא משאיר על הכלכלה האמריקאית, לטוב, וגם לרע.
במלאת שלוש שנים לכניסת טראמפ לבית הלבן, "גלובס" מסמן 5 מגמות בולטות.
רוצים לשמוע על בחירות 2020 לנשיאות ארה"ב? האזינו לפודקאסט "המדריך לטראמפיסט"
1) הצמיחה נמשכת
מאז שצלחה את שיא המשבר הפיננסי, הכלכלה האמריקאית צומחת. מקיץ 2009, המשק האמריקאי צומח רבעון אחרי רבעון. דוח התעסוקה, שמתפרסם מדי חודש, גם הוא שובר שיאים. חלק מהמדדים אמנם קצת פחות מרשימים לאחרונה, אבל האבטלה עדיין עומדת על 3.6%, שפל של 50 שנה. והגאות הכלכלית גם מוצאת את דרכה לתלוש המשכורת - ובמיוחד בקרב עובדים בשכר נמוך, שהשכר שלהם עלה בקצב גבוה יותר (יחסית) בשנים האחרונות.
האם אפשר לייחס את ההתאוששות הזאת בעיקר לטראמפ? לאו דווקא. כאמור, היא התחילה בתקופת אובמה. ויותר מכך, אם יש גורם אחד שהשפיע על הכלכלה בעשור החולף, בארצות הברית וגם בשאר העולם, אלה הבנקים המרכזיים.
הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי, התגייס בשנה האחרונה כדי להבטיח שהמשק האמריקאי ימשיך לצמוח, והוריד את הריבית שלוש פעמים, בניגוד לתוכנית המקורית. במקביל, יו"ר הפד ג'רום פאוול גם שינה את הטון, והבהיר שלשוק העבודה האמריקאי יש עוד מקום לשיפור, והפד מחויב לכך.
טראמפ, בכל מקרה, מתגאה בביצועים החזקים של שוק העבודה האמריקאי. "Jobs, Jobs, Jobs", היה לאחד הציוצים הקבועים שלו כנשיא. ומבחינתו בצדק - הציבור נוהג לייחס את ביצועי הכלכלה לנשיא, אז למה לא להתגאות.
2) האחריות התקציבית נזנחת (שוב)
למען האמת, גם לטראמפ יש חלק בצמיחה. לא רק הפד יכול להמריץ את הכלכלה. גם הממשל יכול לעשות את זה. למשל, באמצעות הורדת מסים וגם באמצעות הגדלת ההוצאה. וזה בדיוק מה שממשל טראמפ עשה: הוא העביר בשלהי 2017 רפורמת מס דרמטית, שעיקרה הורדת מס חברות, ובמקביל הרחיב בשנים האחרונות את ההוצאות.
התוצאה המתבקשת של כל זה היא לא רק זריקת עידוד לכלכלה (ולמצב הרוח של בעלי המניות), אלא גם גירעון תופח. למרות ההבטחה הנצחית של הרפובליקאים, שהורדות המסים כל כך ימריצו את המשק עד שהן פשוט ישלמו על עצמן, הבטחה שמוכרת גם מישראל של השנים האחרונות, המציאות בפועל הייתה פשוט זינוק בגירעון. בשנת 2019, כך לפי נתונים שהתפרסמו השבוע, הגירעון הפדרלי עמד על יותר מטריליון דולר.
גירעון הוא לא בהכרח דבר שלילי: אפשר להשתמש בו כדי להמריץ את המשק בזמנים קשים. העניין הוא שהמשק האמריקאי צמח יפה גם ככה. לכן הגירעון של טראמפ נתקל במחאות מהצד השמאלי של המפה, למשל מכיוון חתן פרס נובל פול קרוגמן, שכדרכו האשים את הרפובליקאים בצביעות. האחריות שלהם לשמרנות תקציבית, שבשמה ריסנו את יכולת ממשל אובמה לטפל במשבר, נעלמה לחלוטין ברגע שחזרו לשלטון. במקרה הזה, לא מדובר ב"טראמפיזם", אלא בתופעה מוכרת ששבה וחוזרת על עצמה לאורך השנים. עוד בתחילת העשור הקודם הסביר סגן הנשיא בזמנו, דיק צ'ייני, את הלקח שלמד מתקופת רייגן: "הגירעון לא משנה". וגם את טראמפ ריסון תקציבי לא מעניין במיוחד.
3) הנשכחים עדיין נשכחים
אחת ההבטחות המכוננות של נשיאות טרמאפ, ואחת השורות הזכורות מנאום ההשבעה שלו, היא ש"הגברים והנשים הנשכחים של ארצנו לא יישכחו יותר". טראמפ נבחר על חוט השערה, במידה רבה בזכות המצביעים הלבנים במדינות המערב התיכון, פועלי הייצור ועובדי הצווארון הכחול, שחשו זנוחים באמריקה של המאה ה-21. ההבטחה להחזיר את אמריקה לגדולה נועדה לאוזניהם. אבל השבר החברתי המתמשך באמריקה עומד בעינו.
אם יש נתון שמעיד על כך יותר מכול, זו העובדה שתוחלת החיים בארה"ב נמצאת בירידה. בין 2014, ל-2017 (השנה האחרונה שלגביה יש נתונים רשמיים), תוחלת החיים ירדה במשך שלוש שנים ברציפות. ולמרבה הזוועה, בהתפתחות הזאת יש תפקיד מפתח לזינוק במקרי מוות של אמריקאים בגילאי העבודה, בגלל מנות יתר, מחלות כבד אלכוהוליות, והתאבדויות. "מיתות של ייאוש", הגדירו אותן צמד הכלכלנים מפרינסטון פרופ' אן קייס, ובעלה זוכה הנובל פרופ' אנגוס דיטון. חלק לא מבוטל ממקרי המוות האלה, כך מצא מאמר מדעי שהתפרסם בנובמבר האחרון, מרוכזים במחוזות ספורים בעמק אוהיו: מקום מושבו של הבייס של טראמפ.
גם כאן, מדובר במגמות שהחלו הרבה לפני טראמפ. אבל קשה לומר שהמאבק העיקש של הרפובליקאים ברפורמת הבריאות של אובמה, מבלי להציע תחליף, יסייע לפתרון. בינתיים, ב-2018, לראשונה אחרי עשור, נרשם גידול במספר האמריקאים שאין להם ביטוח בריאות: 8.5% מהאוכלוסייה, או 27.5 מיליון איש (גידול של 1.9 מיליון איש). גם הצמצום בתוכנית תלושי המזון, שייכנס לתוקף בהמשך השנה, לא בהכרח יסייע לאנשים הנשכחים.
4) הלאומנות הכלכלית בעלייה
חזית אחת שבה טראמפ כן נרתם להגנת האינטרסים של האמריקאי העובד, לפחות במישור הסמלי, היא כלפי חוץ. למשל, בהקשחת האכיפה על הגירה לארה"ב, או במלחמות הסחר שבהן פתח מול סין, ואחרות.
נבואות הזעם על כך שמלחמת הסחר תביא למיתון התבררו כמוגזמות. אבל היא כן הביאה להאטה של סקטור הייצור בארה"ב, ולהתייקרויות מחירים.
למרות העלויות, טראמפ יכול לטעון שמלחמת הסחר גם הביאה הישגים: הוא כבר חתם למשל על הסכם סחר מול מקסיקו וקנדה. נכון, האנליסטים מסבירים שהשינויים בהסכם לעומת קודמו (נאפט"א) זניחים. אם כבר, הוא יקטין מעט את הצמיחה בארה"ב. אבל זה הסכם. גם השלב הראשון של הסכם הסחר מול סין, שנחתם השבוע, מספק תמונת ניצחון, גם אם לפי ניתוחים ראשוניים אין שם הישגים מרחיקי לכת, ולא ברור איך ייראה היישום.
במישור העקרוני יותר, אפשר לזהות שינוי שכן מייחד את טראמפ ועשוי להמשיך גם אחרי כהונתו. טראמפ הפנה עורף לרעיון של סחר חופשי הנשלט על ידי כללים מוסכמים ומוסדות בינלאומיים, או אם תרצו - חבורה של ביורוקרטים רבי עוצמה שיושבים בארגון הסחר העולמי. במקום זאת הוא מוביל קו של לאומנות כלכלית: כל מדינה לעצמה.
ההסברים המוכרים שלפיהם כלכלה היא לא בהכרח משחק סכום אפס, לא מוצאים אוזניים קשובות. וכאמור, אולי זו תופעה שרחבה מטראמפ. במאמר ב"בלומברג" בחודש שעבר ביקש בעל הטור פנקג' מישרה להזכיר שהגלובליזציה של העשורים האחרונים היא החריג. לאומנות כלכלית, לפי מישרה, היא המצב הרגיל.
5) השמאל מתעורר
כלכלה משגשגת, גירעונות תופחים, מלחמות סחר ואיים של מצוקה. כל אלה מאפיינים את נשיאות טראמפ במישור הכלכלי חברתי. יש עוד מגמה בולטת שאפשר לייחס לו, אך היא מתרחשת דווקא אצל יריביו. טראמפ היה קריאת השכמה למפלגה הדמוקרטית. הניצחון שלו על הילארי קלינטון, מועמדת הממסד האולטימטיבית, ניער את הדמוקרטים (או לפחות את חלקם), ושלח אותם לחפש מצע שיהיה אטרקטיבי יותר לבוחרים. התוצאה היא פרץ של התחדשות אינטלקטואלית, ושלל הצעות גדולות. מהכנסה בסיסית לכל אזרח, דרך השכלה גבוהה חינם, רפורמת ענק במערכת הבריאות, מלחמה על מונופולים ומס על עשירים.
לא בטוח שמשהו מההצעות האלה יקרום עור וגידים בסופו של דבר. אבל שלוש שנות הכהונה של טראמפ, ואולי פשוט עצם העובדה שניצח ב-2016, הביאו לשינוי השיח הכלכלי בארה"ב.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
