חטא הפייק ניוז: התנועה נגד עיגול פינות - ארגוני בדיקת העובדות חודרים לעיתונים הגדולים בעולם

אי-דיוק בעובדות היא מחלה עיתונאית מוכרת שגורמת לקוראים לחשוד בדיווחים • כדי לשקם את האמינות, עיתונים שואבים השראה מהתנועה הפורחת של בודקי עובדות • במה יכולות שיטות שנועדו להיאבק בהטעיות של פוליטיקאים להשפיע על העיתונות, ואיך זה עובד אצלנו? • פרויקט מיוחד

החטאים של התקשורת - פייק ניוז / אילוסטרציה: אפרת לוי, גלובס
החטאים של התקשורת - פייק ניוז / אילוסטרציה: אפרת לוי, גלובס

50% מהידיעות העיתונאיות כוללות שגיאות - זה היה הממצא הבולט במחקרו המכונן של מיצ'ל צ'רנלי, שנערך ב-1936. צ'רנלי פיתח שיטה אמפירית למדידת הדיוק של הדיווחים, שנשענה על חוות דעתם של אנשים ונשים שהיו שותפים לאירועים המסוקרים. בשמונת העשורים שחלפו מאז שוכללו שיטות המדידה, אבל הממצאים, לפי העורך וחוקר התקשורת אורי פז, מלמדים על הידרדרות, "מגמה של תקשורת המהלכת בעקביות על מדרון חלקלק של מעידות וטעויות". מחקר מקיף שנעשה בארה"ב ב-2007 כבר איתר שגיאות בכ-60% מהידיעות.

אמון הוא דבר שהעיתונות צריכה לזכות בו. אבל המחקרים המעטים שנעשו בישראל מראים שחוץ מהחשד באינטרסים הפוליטיים, הכלכליים והמסחריים של כלי התקשורת ובעליהם, קיימת בעיה פשוטה של דיוק בפרטים. בסוף העשור הקודם בחנו צבי רייך ולינור קאן 121 ידיעות פלילים שראו אור בכמה עיתונים ואתרי אקטואליה ישראליים, ומצאו ששלושה רבעים מהן כללו לפחות טעות אחת - משיבושים בכתיבת שמות ועד ניסוח מטעה של הכותרת.

ברבים מהפרמטרים, "הארץ", עיתון "רציני" לשיטת החוקרים, דייק קצת יותר מעיתונים "פופולריים" דוגמת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", והעיתונים המודפסים כולם היו מדויקים יותר מעיתוני האינטרנט. אבל תחלואים רבים היו משותפים לכולם, החל בהשמטת מידע רלוונטי וכלה בפרסום מספרים שגויים.

הביקורת פונה פנימה

איך משכנעים את הקוראים להאמין למה שכתוב בעיתון? נתיב אחד שגופי תקשורת פונים אליו בשנים האחרונות הוא אימוץ הטכניקות של ארגוני בדיקת עובדות, ולפעמים הטמעתם במערכת. "גלובס" לא היה הראשון. קדמו לו בין השאר "לה-מונד" הצרפתי, שטיפח את גוף הבדיקות Les Decodeurs, ו"ניו יורק טיימס", שקלט בודקת עובדות בוגרת "פוליטיפאקט", אחד מארגוני הבדיקה הוותיקים בארצות-הברית.

בודקי העובדות הפכו בעשור האחרון לתנועה עולמית תוססת. הם שילשו את מספרם בין 2014 ל-2018.

אבל הם התמקדו לרוב בחשיפת טענות כוזבות של פוליטיקאים ובמאבק ב"פייק ניוז" - ידיעות מפוברקות ברשת. הם לא עסקו בתיקון פנימי של העיתונות. גם כשכלי תקשורת ממסדיים פרשו עליהם חסות, הם הוסיפו בדרך כלל להתמקד בשגיאות של אחרים. גם אנחנו ב"משרוקית" לא בודקים, בשלב זה, את הידיעות והכתבות ב"גלובס" עצמו.

אז מה תורם החיבור עם בודקי עובדות לאמינות של העיתון? דבר ראשון, עיתונאים משמשים לעתים קרובות ערוץ הפצה לשגיאות, שלא לומר שקרים, שהמסוקרים מוכרים לקהל. הכתבים לא מייצרים את הטעויות האלה, אבל מחוסר זמן לבדוק אותן - וייתכן שמסיבות אחרות - מעבירים אותן הלאה. מערכת נפרדת של בדיקת עובדות יכולה לצמצם את התפשטות הנגע.

אבל חשוב יותר: בודקי העובדות בעולם, שעל מנת להתמודד עם טענות של פוליטיקאים משמאל ומימין היו חייבים להפגין אמינות עילאית, פיתחו עם השנים עקרונות עבודה מחמירים. חלק מהעקרונות האלה נבדלים מהפרקטיקות של העיתונות המסורתית, ותובעים משאבים שעיתון יומי אולי יתקשה להקדיש לכל סיפור וסיפור. ובכל זאת הם יכולים לחלחל בהדרגה לכל עבודת העיתון.

5 כללים, למען הדיוק

חמישה עקרונות מפתח כאלה מעוגנים היום בקוד המחייב של רשת בודקי העובדות הבינלאומית IFCN (International Fact Checking Network), שהוקמה ב-2015. לקוד הזה, שגם "המשרוקית" כפופה לו, יש שיניים: חברי הרשת כפופים לביקורת שנתית, ואם סטו מהכללים, תג הארגון נשלל מהם.

1. הגינות והיעדר שיוך מפלגתי. לבודקי עובדות אסור לבקר רק צד אחד במפה הפוליטית; הם מחויבים לבדוק את כולם, ולפי אותם קריטריונים. המסקנות צריכות להישען על הדיוק העובדתי בלבד. גם אם הטענה העובדתית נועדה להצדיק מדיניות ציבורית כלשהי, בודקי העובדות לא מקדמים מדיניות משלהם.

זה לא אומר שמספר הבדיקות שווה לכולם. מאחר שנציגות ונציגי המפלגות שבשלטון נוטים לקבל יותר זמן מסך, גם הדייקנות שלהם נבדקת לעתים יותר קרובות. כך זה גם ב"משרוקית": בתשע"ט בדקנו 71 טענות של אנשי ליכוד, ורק 31 טענות של אנשי כחול לבן. אבל אמות המידה אמורות להיות זהות. בפועל, כ-64% מהאמירות של אנשי כחול לבן קיבלו מאתנו ציון "לא נכון" או "לא נכון ברובו, לעומת 59% מאלה של נציגי ליכוד.

2. שימוש במקורות גלויים. בניגוד לעיתונאים רגילים, שמקורות המידע שלהם נשארים בדרך כלל מאחורי הקלעים, בודקי עובדות מספקים הפניות למידע הגולמי ששימש אותם. כך הקוראות יכולות לוודא בעצמן אם המסקנות מבוססות היטב. אמנם בעיתון מודפס אין מקום לרשימות ביבליוגרפיות ארוכות, אבל כל תחקיר של "המשרוקית" מלווה בגרסה מקוונת עם קישורים. דבקות במקורות גלויים היא עיקרון שעיתונים יכולים להטמיע גם בטקסטים אחרים, אם כי יש לו מחיר: כבודקי עובדות, אסור לנו להסתמך על שיחות רקע עם "גורמים" עלומי-שם, גם אם הוויתור מחייב לגנוז בדיקה.

3. שקיפות ארגונית וכספית. בודקי עובדות חייבים לחשוף את מקורות המימון שלהם, לדווח לקוראים על שיתופי-פעולה עם גופים אחרים, לספר מיהם העובדים ומה הרקע שלהם, ולפרט את המעמד המשפטי של הארגון. הכלל הזה חל גם על ארגון כמו "המשרוקית", שמאז הטמעתו ב"גלובס" לא נשען עוד על תרומות של קרנות ואנשים פרטיים.

4. שיטות עבודה שקופות. כדי לאפשר לקוראים לבחון ולבקר את איכות העבודה של הבודקים, הם חייבים להסביר בבהירות את כל שלבי התחקיר והכתיבה. במקרה של "המשרוקית", התהליך כולל האזנה לתפריט מאוזן של ראיונות בתקשורת הישראלית וברשתות חברתיות, שנעשית ברובה בידי סטודנטים מלגאים; סינון יומי של הטענות שיש עניין ציבורי לבדוק אותן; תחקיר שמבוסס על הצלבה של מקורות פומביים; והכרעה על מידת האמיתות. הכול כפוף לכללים ולביקורת הדדית.

5. מחויבות לתקן טעויות. כללי IFCN, שאפשר למצוא כמותם גם בכמה מהעיתונים המסורתיים, קובעות שהבודקים לא רק יקפידו לפרסם תיקונים, אלא גם יציינו במפורש שהגרסאות הקודמות נערכו.

אבל בארגון שפועל בתוך עיתון מסחרי, חמשת העקרונות האלה לא יספיקו. האלמנט המשלים הוא עצמאות מערכתית לארגון בודקי העובדות.