נפש מסכות: למרות חולשותיה, כדאי לצפות בהצגה החדשה של תאטרון גשר

על פני השטח, ההצגה "מי כמוני" המוצגת בתיאטרון גשר, מתעדת הפקה של הצגת תיאטרון במחלקה פסיכיאטרית סגורה לבני נוער ועוסקת בהתמודדותם עם החיים, ההורים, העולם והמוסכמות החברתיות. אבל בעצם, הדרמה האמיתית מתרחשת מתחת לפני השטח. שם ניטש מאבק מטאפיזי עוצמתי בין הפסיכיאטריה - שמחפשת פתרונות ודרכים לעזור לילדים להתגבר על בעיותיהם ולהשתלב בחברה, לבין התיאטרון - שבשם היצירה, דורש מהם לצלול עמוק יותר לתוך השיגעון. אז מי מנצח? התשובה, לפי ההצגה, נמצאת איפשהו באמצע.

ההצגה נפתחת בכניסתה של המורה לתיאטרון נעמה (תום אנטופולסקי) למחלקה, ולמעשה, עד סוף המחזה לא ברור מדוע מנהל המחלקה, ד"ר יורש (גלעד קלטר) החליט בכלל להזמין מורה לתיאטרון, בעיקר לנוכח העובדה שבמהלך העבודה על ההצגה הוא מביע חוסר אמון בשיטות העבודה שלה. המאבק ביניהם הופך לעיתים את ההצגה לדו-קרב מוזר וחסר חן. כל זאת, עד שד"ר יורש מתמודד עם השדים שלו-עצמו בעזרת צלילה לתהומות השיגעון, ונעמה מצידה מבינה שיש מקומות שבהם היא חייבת לנטוש את חלומותיה ולהסתפק בתהליך בניית ההצגה, גם אם היא לא תוצג בסופו של דבר.

כדי להתכונן להצגה, ביקרו המחזאי רועי חן והבמאית אילאיל סמל במחלקה פסיכיאטרית סגורה לבני נוער, וההתרשמויות שלהם חלחלו לצוות השחקנים הצעירים (נטע רוט, נעם פרנק, רות סנדרוביץ’, סולו גבע וסופיה גולן), שהם נקודת האור המרכזית בהצגה. בכישרון אדיר הם מציגים אחד-אחד חרדה חברתית עמוקה, זעם בלתי נשלט שמביא להכאת אם, פוסט טראומה מתקיפה מינית, דיספוריה מגדרית ומאניה-דיפרסיה. במשחק נהדר הם מקלפים עוד ועוד שכבות זה מזה וחושפים את הבעיות ואת החלומות. המפגשים עם כל אחד מזוגות הוריהם - את כולם מגלמים אורי יניב וקארין סרויה - הם הברקה מחזאית של חן וסמל, ומגלים בשבילנו בדיוק את מה שצריך, בלי להסיט את ההצגה מהעיקר.

התפאורה של פולינה אדמוב היא קלאסית-גשר - במה מרכזית מסתובבת שמשמשת רוב הזמן ככיתת הלימודים וההתכנסות, וסביבה מיטות המאושפזים - והיא מאפשרת להניע את הדמויות קדימה או לעצור את ההתרחשויות. גם התאורה של אלכסנדר סיקירין לא חורגת מפונקציונליות ועוזרת להדגיש את המקומות הנכונים בפינות האולם השונות.

ההצלחה הגדולה של חן בכתיבת המחזה היא הדיבור השוטף של הילדים. לא קל להציג בני נוער שידברו כמו בני נוער, וכאן זה נעשה היטב. אלא שהישגו הגדול מבליט גם את האכזבה הגדולה - הדיבור של המבוגרים. המאבק בין הפסיכיאטריה לתיאטרון, בין הריפוי לשיגעון, מידרדר למחוזות דידקטיים ככל שמתקדמת ההצגה, עד שלא ברור לפעמים מתי ד"ר יורש מסביר לנעמה ומתי הוא מרצה לקהל.

ועדיין, למרות חולשותיה, כדאי לצפות בהצגה, בגלל חשיבות הנושא, איכות המשחק והתובנות המשמעותיות גם אם מכאיבות שעולות ממנה. 

דירוג: 3