מאניה-דיפרסיה אמנותית עקרונית: אז איך האלבום החדש של דיקלה?

באלבום "חופשייה" דיקלה ממשיכה להגזים בדרמתיות, אבל מודעות עצמית והומור שומרים עליה מפתטיות

חופשייה / צילום עטיפת האלבום
חופשייה / צילום עטיפת האלבום

"כשהלב שלי שבור עכשיו לרסיסים, בא לי לרקוד", מתמצתת דיקלה את שני יסודותיה באלבומה השישי, "חופשייה". מאניה-דיפרסיה אמנותית עקרונית, בו-זמנית. תהומות ואופוריה. והעוצמות האלה כובשות, ולעיתים גם מנג'סות, אבל איכשהו, גם אז הן סוחפות, כי יש בדיקלה נחישות ממוססת התנגדות.

זהו אלבום שעוסק בפרידה זוגית, יותר נכון נטישה, וההשלכות השיריות מהסיטואציה רגשניות שלא במפתיע - החל מהשיר הפותח שנקרא "הו ליבי", כשב-8 מתוך 10 השירים מתמידה להופיע המילה "לב" בהטיות שונות, לרוב כבר בבית הראשון. כמו באלבומיה הקודמים כן עתה, דיקלה חיה בסרט, ערבי כמובן, עם הגשה דרמטית של כל משפט. יציאתו של האלבום הולמת עד מאוד את סערות העונה הנוכחית - חורף - עם שירים תואמים שמשליכים על הנפש, למשל שיר בשם "צמרמורות" ומיד אחריו השיר "איזה חום". וכדי שתהיה ברורה עוצמת הכאב, מבהירה דיקלה: "לא ישנתי שבועות".

כן, יש גם משהו מאוד "פולני" באלבום (במובן המנטלי חוצה העדות כמובן), עם משפטים גדושים ברחמים עצמיים כגון: "אז למה רק אצלי תמיד נופלות דמעות על המיטה, מיטה/למה רק אני תמיד עד חמש לא ישנה, שינה" ("פסנתר לבן"), "רציתי יותר, קיבלתי פחות מדי" ("לרקוד") ו"אז הכאבת כמו תמיד". אבל לצדם, עומדים על משמר ה"יותר מדי" ולא מפילים אותה אל הפתטיות, מודעות עצמית עם הומור: "ועדיין עוד אוכלת את עצמי, תפסיקי להגזים" ("רק תגיד").

וההגזמה - דווקא כאשר מונחת על השולחן בצורתה המפורשת - מתקבלת בהבנה ואפילו באמפתיה, במיוחד כשהיא מוגשת בצבעי הקול המוגזמים במתכוון של דיקלה. המטרה - לרגש, ולשם כך דיקלה מגייסת את מה שתמיד עובד. "תשים מזרחית כי זה טוב לדמעות", היא לא מהססת לחשוף את הקלפים - בהומור כמובן - בשיר "לרקוד".

והשירים, על אף הדיכאון, אכן מרקידים, ופה ושם משפטים מהם מעוררים תשומת לב מיוחדת כמו: "ורק גלים מבינים את המים" מהשיר "אתי", שבולט גם בזכות הצליל היפה של הסקסופון שמנגן אוריאל וינברגר, וגם השיר הקצבי "רק תגיד" שבו שרה דיקלה "ללכת לאיבוד בכוונה כי העיקר זה רק ללכת". ללכת - אגב - במובנים המגוונים של המושג, כולל לעזוב, כמו שהיא שרה בשיר "תודה": "תודה אהובי שהלכת ממני".

אז עולם כמנהגו נוהג אצל דיקלה, שמשמרת את הסטייל שלה וממשיכה להפיק את המצופה - האיכותי - ממנה. ואם יש כאלה שציפו הפעם למשהו אחר, ותהו אם השינויים במצבה האישי, כלומר הפיכתה לאמא לפני כשנתיים, יתורגמו לשינויים במצבה האמנותי, כך שהתוצאה תהיה אלבום מפויס ורך - אז מתברר שבינתיים לא. או עוד לא. האם ייתכן שבמקום שירי עזיבה, דיקלה תשיר פעם שירי הישארות? זה דווקא יכול להיות מעניין. 

דירוג: 3.5

צרו איתנו קשר *5988